בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה והמותג

אחרי כמעט 30 שנות עיצוב בגדים, שהתחילו באירוויזיון והגיעו לרשת ארצית מצליחה, דורין פרנקפורט ובגדיה המתנפנפים הם כבר אבן דרך באופנה הישראלית. לא רע בשביל ילדה רעה עם פה גדול

תגובות

כשדורין פרנקפורט אומרת שלכיעור יש יופי מדהים, היא מביאה לדוגמה את סרטיו של אלמודובר. דוגמה אחרת יכולה להיות היא עצמה, והמסלול האישי שעשתה עד שהיתה לפאם פטאל מקומית, ברבור עם ליפסטיק, מסלול שנקודת ההתחלה שלו היתה, איך לומר, ברווזונית, או אולי חיה אחרת. "הייתי נורא מכוערת, מאוד עכברית", היא אומרת. "אפילו אמא שלי לא יכלה להגיד: 'לא, את יפה, רק את לא רואה את זה'. לא היה לי צבע בפנים והילדים אז היו הרבה יותר אגרסיווים וחסרי מעצורים מאשר היום. היו לי משקפיים אז קראו לי 'אבו ארבע', היו לי נמשים אז אמרו 'אלוהים חירבן עליך'. הכל היה מאוד קוצני והיופי הישראלי היה מאוד ספציפי. מי שלא נכנס לנישה הזאת נחשב לנורא מכוער".

אם היופי הישראלי הוא כבר לא כל כך ספציפי, יש להודות גם לפרנקפורט, אחת ממעצבות האופנה הוותיקות בישראל שתמיד ידעה לפעול קצת שמאלה מהמרכז ולנפנף קצת את גבולות הטעם הטוב. היא התחילה לעצב ולמכור בגדים באמצע שנות ה-70 ובחלוף כמעט 30 שנה היא עדיין כאן, יותר מאי פעם. עם בגדים יצירתיים והגונים במחירם היא שרדה את גחמות האופנה, את היצף היבוא ואת הטלטלות הכלכליות, ועכשיו היא אפילו חוזרת להציג.

לאחר ארבע שנים של שתיקת מסלול תיערך היום בשפך הירקון תצוגת אביב-קיץ 2004 של בית האופנה שלה. התצוגה נערכת בשיתוף פעולה עם עמותת "עלם", שבה פרנקפורט פעילה בהתנדבות והיא תפתח את שבוע ההתרמה של העמותה. השתיקה של פרנקפורט נבעה מכך שלא היה לה מה להגיד, היא אומרת ישירות. בתצוגה ייחשף לראשונה הקו החדש של בית האופנה שלה ושל שותפתה, מרגית סגל, הכולל מפעל עם קו ייצור מקומי ו-16 חנויות בבעלות פרטית, 12 לאופנת נשים וארבע לאופנת גברים. את ארבע חנויות הגברים מעשירה כעת פרנקפורט, ברוח הזמן, בקו יוניסקס.

קו לגברים זה בכלל עסק רווחי?

"כשהמצאתי אותו ב-95', הוא היה מהפכני. מאז אני מרגישה שהשפעתי ושיניתי את התפישה של הגברים לגבי הלבוש. בינתיים נפתחו קווים דומים של אחרים, זה חולל שינוי בהסתכלות של מעצבים על עיצוב לגברים. יש היום המון אנשים, במודע או שלא במודע, שהעתיקו או התכווננו לזה, אחרי שהבינו שגברים ישראלים הם לא רק ילדים שהולכים לתיכון ולא רק גברים שהולכים לסוכנויות ביטוח, אלא משהו באמצע. כן, זאת חטיבה מאוד רווחית, למרות ואולי בגלל שקמו לה הרבה מתחרים".

אז למה קו היוניסקס?

"אני מדברת לכל הגברים והנשים האלה שצריכים בגדים טובים למשרד ושיוצאים החוצה לשטח ולא יכולים ללבוש בגדים של ילדים ולא של אירועים, לא את בגדי הבסיס ולא בגדים מחויטים מדי. הכוונה לבגד אחד שאפשר ללבוש מהבוקר עד הערב. הוא לא פנטסטי, לא שמלות אלילה, שאני אלופה בלעשות אותן, אלא בקו שלם של בגדים שהיה חסר כאן".

בגיל 52 וחצי היא מתחילה להרגיש נוח עם עצמה. מרשה לעצמה להקפיד פחות על הופעה, כבר לא תמיד מאופרת ולא תמיד מסתתרת מאחורי משקפי השמש. למדה להתרווח, ובעיקר לגחך על תכתיבי אופנה בנוסח "מגיל מסוים לא מתאים שיער ארוך" או "אשה מעל גיל 50 לא יכולה לחשוף זרועות". "איך יכולים להגיד דבר כזה?", היא מתרעמת. "לי יגידו מה לעשות? רואים שאני מרימה משקולות כל בוקר? דווקא הלכתי והצטלמתי עם שמלה שחושפת את הזרועות".

מדמוזאל פרנקפור

פרנקפורט נולדה בקרית מטלון על יד פתח תקווה. אביה, אדי, לשעבר מנכ"ל חברת התעופה TWA בישראל, נולד בווינה ועלה ארצה בשנות ה-30, בגיל 16, ממש ברגע האחרון. הוא היה היחיד ממשפחתו שניצל. אמה נאוה, ילידת הארץ, היא היום נשיאת "נוער עלם". לפרנקפורט יש שתי אחיות ואח, צעירים ממנה. עלמה היא כוריאוגרפית ומורה לבלט, עדנה מעצבת תכשיטים וליעם הבעלים של קפה "תם" בת"א.

כשהיתה ילדה עברו הוריה לבית קטן מוקף פרדס בסביון. בתיכון למדה בגימנסיה הרצליה "כי לא קיבלו אותי לעירוני ט', כי הייתי בין המוגבלים שכלית שלא עברו את הסקר". בגימנסיה היא עלתה מכיתה לכיתה בקושי. "הייתי מוגבלת בכל המקצועות כי לא למדתי. היו דברים אחרים שעניינו אותי. ציירתי, קראתי ספרים, רקדתי בלט בבת שבע וגם עבדתי. עשיתי פוסטרים ומכרתי ב'פייפר-האוסים' ובבתי תה. הסתובבתי עם סלסלות בערבים. היה להיט גדול. אמא שלי עבדה אתי, היתה עוזרת לי בחשבוניות, היינו מדפיסות ומוכרות אותם".

היום אין דבר מהתקופה ההיא שמעורר בה געגועים. "בגלל הכיעור הייתי עוף מוזר מבחינה חברתית. יכול להיות שבתור ילדה היום לא הייתי כל כך מכוערת כמו אז, אבל אז רק השיער היה מאוד יפה, ארוך וכהה. אני חושבת שהילדות שלי היתה אחד הדברים שגיבש וחיזק אותי, ואני לא מדברת עליה בגעגוע. אני לא חושבת שילדות זה להיט, בטח לא גיל ההתבגרות, שזה מאוד קשה".

לא היו לך חברים?

"היו לי חברים, היה לי גם חבר. הייתי מכוערת אבל היה כיף להיות איתי, אני חברה טובה. אבל לא אהבתי להיות ילדה. לא אהבתי את כל ההתחבטויות והעליבות של לחפש את עצמך, והמהומה הזאת שיש בגיל ההתבגרות, אני לא זוכרת אותה בשום געגוע. תמיד אמרו לי: 'חכי שתגדלי, עוד תתגעגעי לתיכון', אז אני מודיעה לכולם שאני לא מתגעגעת".

בדרכה לנשיות היא אימצה את המראה החיוור והפכה אותו למותג, בעזרת הליפסטיק ששינה את חייה והמשקפיים הכהים בעלי המסגרת העבה. "ברגע ששמתי עלי ליפסטיק, כל הפרופורציות שלי השתנו, וכך המצאתי את עצמי בתור יפה. הייתי צריכה את המסכה. אחר כך כבר התרגלתי למי שאני ולא הייתי צריכה את הליפסטיק, אבל זה לקח לי המון זמן".

בצבא היא שירתה במודיעין חיל אוויר ומיד בתום השירות נסעה ללונדון ללמוד עיצוב גרפי. "בקושי למדתי חודש וגיליתי שזה לא בשבילי. ראיתי ששמח במחלקה לעיצוב אופנה. אמרתי אם אופנה אז פאריס והעברתי את עצמי אליה, ביררתי בשגרירות הצרפתית באנגליה והלכתי לראיון וקיבלו אותי לבית ספר פוליטכני של משרד המסחר והתעשייה. היו בתי ספר שיותר מצאו חן בעיני אבל זה היה בהתאם לאפשרויות הכלכליות שלי".

היא למדה שלוש שנים בפאריס ולא התאהבה בה. למען האמת היא אפילו די סבלה. "אני זוכרת לה את עלבוני כצעירה ענייה. זאת עיר קשה, אנשים מאוד קשים ולא נחמדים. המורים עד ליום האחרון קראו לי 'מדמוזאל פרנקפור', מאוד לא חם. מאוד קשה להיות סטודנט בלי כסף בפאריס. עבדתי קצת בגרפיקה ולא יכולתי להרשות לעצמי לשבת כל יום בבתי קפה ובמסעדות, כמו החברים הצרפתים המובטלים שלי. היום הייתי בשמחה גדולה הולכת לשנקר ולצ'ולנט של אמא ביום שבת".

החינוך השוויוני בצרפת נראה לה מגוחך, השיק של הצרפתיות כבדיחה ואחוות האדם -

עלבון לאינטליגנציה. "עיצבנה אותי ההתיילדות הזאת, בחורות שמדברות עם גבר תמיד מקבלות את הטון הזה המתיילד. ונהגי המוניות תמיד צועקים עליך ובחנויות בגדים ישר מתנפלים עליך. הם שונאים ערבים, ושונאים יהודים, ושונאים את עצמם. אני חושבת שנשארתי שם רק בגלל הפחד לחזור הביתה ולהגיד שלא השלמתי. ברמה טכנית יצאתי עם מקצוע, אני תדמנית הכי טובה שאני מכירה. זה נתן לי את השחרור והיכולת לעשות את הדברים שהיו לי בראש, בלי להיות תלויה במישהו מבחוץ. ידעתי להניח את הגיזרה על הבד, לגזור ולתפור. רק בגלל זה היה שווה ללמוד. לא הייתי הבטחה ולא הצטיינתי בכלום. כשסיימתי אמרו לי ללכת לחפש עבודה כאסיסטנטית כי ככה לומדים".

היא חזרה לישראל ב-75' והתחילה להסתובב בין המפעלים, לחפש עבודה כאסיסטנטית. כשהתברר לה שרוב המפעלים הם משפחתיים ורוב המשרות לא פנויות בשבילה, היא החליטה לעשות בדיוק ההיפך ממה שיעצו ולעצב בגדים משל עצמה. היא קנתה דירת קרקע בבית קטן ברמת גן - אותו בית שבו היא גרה היום עם שתי בנותיה התאומות, קמיע וקיאן ובן זוגה, הצלם מיקי קרצמן, אחרי שחיברה אליה דירה צמודה - ויחד עם אמה החלה לעצב בגדים. "וחברים שלי התחילו ללבוש אותם, חברים שבאותו זמן הקריירות שלהם התחילו לשגשג, כמו שוקולד מנטה מסטיק, שלום חנוך, תיסלם ואחרים. שום דבר לא התכוון להיות, הכל נהיה. עשיתי בגדים לסרטים של חברים שלי, איתן גרין, ג'אד נאמן, נסים דיין. במקביל התחלתי לעשות ארוויזיונים, יזהר כהן עם 'אבניבי' (78'), גלי עטרי עם 'הללויה', אבי טולדנו עם 'הורה' ועפרה חזה עם 'חי'. פעמיים מקום ראשון ופעמיים מקום שני. אלה היו תרגילים מדהימים במניפולציה".

למה מניפולציה, לא השיר קובע?

"השיר חשוב אבל הכי חשובים הם הבגדים. עשיתי תחקיר כדי לדעת מה יאהבו השינניות בשוודיה. נסעתי לפאריס עם יזהר ודאגתי שהתאורה תהיה חלומית, שזה יהיה שונה ממה שהיה מקובל אז, דיסקו ונצנצים, הלכתי על משהו ספורטיווי, הלבן שהוא לבש היה רענן ושיחק מאוד חזק. יש מעט מאוד אנשים שמסתכלים על משהו ורואים את המניפולציה שמאחורי הבגד. הארוויזיונים שלי היו שונים מהעשייה שלי, ששם צריך להעלים את המאמץ. כאן זה היה להמציא מראה, בדיוק הפוך למה שאני משתדלת לעשות בבגדים שלי, שכל אדם ימציא בהם את עצמו".

היו עוד מניפולציות שכאלה?

"בארוויזיון בגרמניה, שם חזה שרה את 'חי', עשיתי מניפולציה מכוערת, אני מודה בזה עכשיו. ללהקה עשיתי בגדים צהובים. חשבתי שלא נורא אם זה יזכיר להם מגן דוד קטן וצהוב, אבל כמעט אף אחד לא הרגיש בזה. אנשים חשבו שזה צבע משונה. רק אחרי שהיא חזרה דיברנו על זה, עפרה ואני".

ככל שהצרכים גדלו הדירה הקטנה ברמת גן לא הספיקה ופרנקפורט פתחה סטודיו לעיצוב בגדים בתל אביב. היא עיצבה בגדים ואמה טיפלה בהנהלת חשבונות. "אני קפצתי בין עבודות, עשיתי סרטים, הייתי מעצבת של חברת הסריגים אלד, אחר כך עשיתי בגדי עור בשביל ג'ינג'ט, עיצבתי לדיוויד ברוזה, לשלום חנוך, למלון 'קינג דיוויד' בירושלים, לפסטיבל הילדים, לפארה פוסט".

פארה פוסט?

"היא היתה בארץ, במועדון של רפי שאולי, וראתה על מישהי בגד שלי ובאה אלי וקנתה מלתחה ענקית ואחר כך הייתי שולחת לה בגדים במשלוחים. והיה צריך מישהו שיאסוף את כל הבדיחה הזאת ואמא שלי עשתה עבודה מצוינת".

המון וריאציות

ב-1983 היא סגרה את הסטודיו, התחברה עם מרגית סגל והתחילה לראות בעצמה תעשייה. הרגישה שהפנטסיות של הסלבריטאים זולגות ומשתלטות על חייה הפרטיים. "לא רציתי יותר את הכניסה האינטימית לחייהם של אנשים אחרים והתאמת הבגד לחלום שלהם. באותה תקופה כבר הרגשתי שהחלום שלי מגובש ושיש מה להגיד". את האמירה שלה היא תירגמה לקו יצור שיש לו מפעל, מערך שיווק ומכירות וחנויות. פרנקפורט אחראית על עיצוב הבגדים, פרסום, עיצוב חלונות ראווה, יחסי ציבור. סגל לייצור וניהול. את מדיניות הניהול של החברה, ביחס להשקעות, בנקים ויצוא, הן עושות במשותף. חצי מהייצור נעשה במפעל בדרום ת"א, השאר מתחלק בין אזור התעשיה ארז (ג'ינסים), סין (סריגים) וטורקיה (בגדים מחויטים).

כדאי היום לייצר מוצרי טקסטיל בארץ?

"אנחנו אולי היחידות שמייצרות כאן, כל האחרים מזמן עזבו, בעיקר למזרח. אני מודה שזה לא מהלך עסקי נבון, אבל כשהתחילה ההתדרדרות הענקית של השוק בארץ, עם פרוץ האינתיפדה, עמדו לפנינו שתי אופציות: לסגור את הדבר שלקח לנו 20 שנה לפתח ושאנחנו הכי אוהבות, או לעבור לשיטת התיגמול המוצהרת ולפתוח מפעל בעיירת פיתוח. וכשזה בא לישיבת מועצת המנהלים, שזה היא ואני, החלטנו שאנחנו לא רוצות לעבור. אם זה היה נכון או לא, נדע בעוד חמש שנים. הסיבה שהחלטנו לא לעבור היא שהמוצר שלנו לא בנוי לתפירה המונית, הוא זקוק לפינוק של הנגיעה שלי תוך כדי העבודה. אי אפשר להזיז אותי לקרית מלאכי כדי לעודד אותי להיות מפעל מאושר כשהעובדים שלי באים מיפו, חולון, בת ים ופרדס כץ. האם כדי לעבוד בתעשייה אני צריכה לפטר את כל האנשים האלה שהכשרתי, שאני מאמינה בהם, ושכל התעשייה שלי היא בעצם בגללם? אם למדינה היה שכל היא היתה מעודדת, כמו בכל העולם, במיוחד בעסקים של נשים, תעשייה על יד הבית, על יד הגנים של הילדים, אבל זה כמו לדבר לקיר".

במפעל מייצרת פרנקפורט את כל הדברים המסובכים שמצריכים נגיעה אינטימית ושבאים בסדרות מוגבלות. "דברים שבדרך כלל נשמרים לתפירה עילית", היא אומרת, "כמו טולים, תחרות, ז'ורז'טים, חולצות מאוד מסובכות, שמלות מגברדין, לייקרה. דברים שאפשרות הייצור שלהם בעולם מוגבלת ומסובכת והמיומנויות של הבחורות האלה שעובדות אצלי מדהימות. במדינה אינטליגנטית היו מנצלים את הכוחות העצומים האלה שיש כאן, במיוחד נשים שבאו מברית המועצות, ומפתחים תעשייה שבנויה על עיצוב והיו באים לתפור לישראל, מכל העולם. עכשיו רוב הדברים שהיו כאן התקפלו מפני היבוא מבחוץ, ומה נשאר? מכולות ומכולות של טי-שירטס מסין. כמה טי-שירטס אפשר ללבוש במדינה של עיר בינונית בעולם?"

כבר בראשית דרכן החליטו פרנקפורט וסגל החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת. "אמרנו שלא נעשה אף בגד שאשה לא יכולה להירדם בו שיכורה", היא אומרת. "היה אז גטו למידה 38 וכל מי שמעל 42 היתה עם רגל אחת בקבר. אני אמרתי שנעשה בגדים לכל הנשים האלה מ-38 עד 46, מקסימום. לכל הנשים הריאליות, מנערות צעירות עד לנשים בגילי".

את ההשראה היא הביאה מהודו. אביה שרצה בכלל בן וכבר היה לו שם מוכן בשבילו, דורון, על שם סבתה דורה שנספתה בשואה, צייד אותה כעובד חברת תעופה בכרטיס חופשי לכל העולם, ובאחד המסעות היא נחתה בהודו והתאהבה בבגדי הגברים. "בעקבות החשיפה להודו עשיתי החלטה לעשות בגדים קלים שמרווחים את הנפש, שלא עוקצים ולא מעקצצים. אנחנו באנו מדור שלבשו את הבגדים הכי מגוחכים. בחורות היו שוכבות על המיטה כדי לסגור את הרוכסן ולבשו מכנסיים מצמר. ואחר כך מקשקשים על הרומנטיקה של בגדי הכותנה של אתא. איזה רומנטיקה? לבשנו טרילין ודיולן, הבגדים הכי לא מתאימים לאקלים, אני הלכתי לבית ספר עם חצאית פליסה טרילין אפורה וחולצת דקרון תכלת. את בגדי הכותנה של אתא לבשו הפועלים והאחיות המעשיות. זה היה עוד נדבך בקריירה שלי. מכאן אפשר היה רק לעלות".

אבל גם היתה משכית.

"ובמשכית מה היה? פולקלור אתני עאלק, בדים עבים עם רקמה, כאילו אשכנזים שהתחפשו לתימנים. כשאני אומרת את זה, זה נשמע כמו לחרבש מיתוס שלא ראוי שיחרבשו אותו, כי רות דיין היתה מדהימה בעשייה שלה, אבל הבגדים כבגדים היו נורא כבדים. אחר כך היו כל הבחורות שלבשו מיני ותלתלים בשיער וכל החרוזים וההתיילדות ההיפית. הן היו כל כך מכוערות. על נערות בנות 16 זה נראה נהדר, אבל כל הנשים המבוגרות האלה שלבשו את זה, מי בכלל יכול לתעתע את עצמו שזה היה מקסים? זה היה מכוער ועד היום כשאני שומעת את השיח הלונה-פארקי של האופנה, זה מעצבן אותי. הודו נורא חיברה אותי להחלטה שאני אעשה רק דברים מותאמי אקלים וארץ. ולשמחתי יש היום נישה גדלה של אנשים שפויים, גם בארץ וגם בחו"ל, אנשים פתוחים ואנינים, שמתחברים לזה. פתאום אני שומעת מעצבים צעירים אומרים 'אנחנו עושים בגדים לנשים אמיתיות' או 'לא נעשה שום דבר שלא נוח ללבוש', וזה משמח אותי".

יצא לך שם של מי שעושה בגדים במידות גדולות.

"באייטיז הלכו עם כריות כתפיים אימתניות, מיני, גרבי ניילון ונעלי עקב או מכנסי עור עם סריגים עם כל מיני גידולים ופיתוחים, ואני עשיתי אז בגדים משוחררים אז הנערות שגדלו באייטיז תירגמו את הבגדים שלי כשל מידות גדולות. את הדור הזה איבדתי, אבל ביום שהבחורות שרפו את הכריות, בתחילת שנות ה-90, התאמתי מחדש לישראל והיום הדור הצעיר מאוד מחובר אלי".

עם הבטן בחוץ?

"חולצות הבטן הן רעיון מצוין, וזה לא עניין של שמנה או רזה. אני דווקא מקנאה בבנות השמנות האלה שלובשות אותן בלי עכבות. זה דווקא מאוד מאוד מעניין אותי, אני חושבת שיש בזה בריאות נפש מדהימה, שאין להן המגבלות האלה שיש לי. אבל מעצבן אותי שכולן עושות את זה ואם רצועת הבטן לא נחשפת, סימן שאת לא צעירה. זה לא נראה לי. כמו שפעם הלכו רק עם שיער מקלות בצבע בהיר, היום התווספה לזה רצועת בטן. זאת מנטרה מבוזבזת שחוזרת על עצמה. בגדים, כמו אנשים, כמו יופי, כמו גילאים, באים בהמון וריאציות. אפשר בבקשה לשים לב לכל הוואריאציות? אין לי גם בעיה שזה וולגרי כי אני חושבת שצריך את אלה שמתלבשים וולגרי. עודף אנינות לפעמים משמים".

ב-1985 היא התחילה לתפור לחו"ל, לאנגליה, והיום כבר אפשר לרכוש דורין פרנקפורט באנגליה, סקוטלנד, פורטוגל, נורווגיה, צרפת, גרמניה וארה"ב. "בא אלי בהצעה משקיע מאנגליה ואני הייתי מוכנה להמר. פתחתי חנות בקובנט גארדן, הקמתי שם מערך של ייצור ושיווק ומכרתי לחנויות. הייתי על הקו בין לונדון לתל-אביב כל הזמן, חודש פה וחודש שם. הייתי עסוקה בקסם הזה של להיות פתאום בחו"ל ולעשות בגדים שכל מיני אנגלים אקסצנטרים רצו ללבוש".

כעבור שנה היא פגשה את בעלה לעתיד, הצייר דריוס סמית. הם חיו יחד אבל נישאו רק אחרי שהתאומות נולדו, ב-91'. אחרי הלידה סדרי העדיפויות השתנו. היא סגרה את החנות בלונדון והם חזרו יחד לישראל. סמית ניסה להתערות כאן אך נכשל והנישואים התפרקו. היום סמית מבקר אותה ואת הבנות כל חודשיים לערך. "זה נגמר, בין היתר, מהסיבות שלא קרה אתו כלום פה. הוא אמן חזק ומרשים ומוצלח בזכות עצמו, וכשהיחסים שלנו התחילו זה היה קשר בין שני אנשים מצליחים. כשהוא בא לכאן, הוא היה 'הבעל של' ועולם האמנות לא התעניין בו. אני מניחה שאם הקשר בינינו היה מדהים היינו פותרים הכל יחד. ואולי מאהבה גדולה נשארו רק החברות והרעות וזה מה שנועד להיות מלכתחילה".

בגד שלא קורע

הבית של פרנקפורט מינימליסטי. חדר האורחים מעוצב נקי, כמעט בלי אף קשקוש מיותר. רק לפי כמות הכריות על אחת הספות אפשר לנחש שכאן גרה מישהי שעומדים לרשותה המון בדים יפים. ביום שישי לפנות ערב עולה מהמטבח ריח מרק. "זה בית שיש בו תמיד אוכל מבושל בוויקנד. אני חזקה בבישול ואנשים. חברים, משפחה, חברים של החברים, של הבנות, כולם באים. הכל מתרכז במטבח, עם המון אוכל והרבה יין. זה בית חברותי לא חברתי, לא אירוח במובן המחייב של המלה".

איך נראה בעיניך הרחוב הישראלי?

"מאוכלס ביצורים אורבנים, רזים באופן יחסי למה שקורה בארה"ב, הנשים מלאות אבל לא שמנות מאוד. אנחנו מאוד לא פורמלים, מארחים בבית וכשהולכים למסעדות זאת לא יציאה פורמלית אלא עם החבר'ה. אנחנו חיים כמו בבית קפה באי יווני. בין אי יווני לעירוניות, אבל לא עירוניות כמו שאנחנו מכירים בחו"ל. מזג האוויר מטורף, עונה אחת מתמשכת, אז צריכים להיות טובים באדפטציות. אני נורא טובה במעילים, מוכרים את המעילים שלי בנורווגיה, אבל אני עושה אותם פה כי אין חימום וכשאתה יוצא החוצה נורא קר. מצד שני המעיל צריך להיזרק במכונית מאחורנית, להתאים לאוטובוס, לשמיכה על יד הטלוויזיה, לעבור משנה לשנה, להיות כיפי וצעיר כי אצלנו גם הנשים המבוגרות נראות צעירות".

ואיך אנחנו מתלבשים?

"בקוקטיילים הגברים כולם עם חולצות ועניבות, בלי ז'קטים, וזה נראה נורא מצחיק. ויש אירועים מיוחדים כמו לחתן את הבת ולהיות, לערב אחד, האמא של הכלה. האמא של הכלה שאני מדברת אליה, היא לא זאת שתופרת שמלה לאירוע שעולה כמו מכונית רק שאין בה מנוע. אני לא מעניינת אותה. אני מעניינת מנהלת בנק שלא בראש שלה לקנות מכונית בלי מנוע. לה אני נותנת מענה שיעשה אותה האמא של הכלה הכי מרשימה ומעוצבת, אבל לא כאילו היא התחפשה. לזאת שרוצה להרוג את החברות שלה כי היא דפקה הופעה אני לא עושה בגדים. אני לא חושבת שמותג מצדיק תמיד את מיתוגו, המוצר עצמו יותר חשוב מהשם שבתוך המוצר. אני לא אקנה טי-שירט יקרה כי כתוב עליה דונה קארן. זה בעיני מגוחך".

הבגדים שלך לא נורא יקרים, זה אומר שהם פחות מושקעים או מעוצבים?

"לעשות את נפלאות האופנה במחיר בלתי אפשרי, זה הכי קל - בגדים מסחררים ומדהימים במחירים מופרכים. הכי קשה לעשות בגדים מקסימים שמתווספים למלתחה שלך שהם לא גחמה רגעית, שיש להם שלמות ושהם במחיר סביר, למשל 20% מעל מנגו, זרה וקסטרו, שמייצרים בסדרות של מאות ועשרות אלפים. לעשות בגד שלא קורע, זאת ראייה פמיניסטית, שאשה שעובדת ושיש לה משכנתה לא נחנקת כשהיא קונה אותו. לשמור על זה ועל רווחיות, זה מאוד לא פשוט. אנחנו הקמנו עסק שהוא לא בית מרקחת ולא היכל של בגדים. מעצב אמור לענות על הצרכים של הקהל שלו. יש לו מחויבות ללקוחה, שבכל פעם שהיא באה, יהיו לה שם בגדים חדשים. חשוב שהמוכרת תכיר את הבגד, שתהיה סימפטית ושהמחיר לא יהיה מאוד מאוד גבוה ולא רק במידות נורא מוגבלות, שאו שהיא תרגיש בהם כמו סרדין או שוחה באוהל. חשוב שתעמוד שם אשה או גבר שמבין את המוצר ושידאג כל הזמן שהתמהיל יהיה גדול ולא שיהיו בחנות ארבעה דגמים. מה זה החיפוף הזה? אני יכולה להמציא פטנטים מפה עד להודעה חדשה, אבל אם בסופה של השרשרת הזאת הבגדים לא יהיו כיפיים, שמחים, ומתווספי מלתחה לאורך זמן, כל העשייה שלי תלך לפח".

למה לא עשית תצוגה ארבע שנים?

"עשינו תצוגה ב-99' וכבר אז מרגית ואני הרגשנו שהולך להיות ברוך כלכלי ונערכנו לזה. כולם היו אז באופוריה ואנחנו שינינו את מערך השיווק לחנויות, הצטמצמנו, הלכנו רק עם האנשים שאנחנו מאמינות בהם והתמקדנו בדברים מסוימים. כל מה שהיה נראה לא-הכרחי הפסקנו, וגם עברנו לתל אביב, למקום שיש בו קומה אחת והכל פרוש לפנינו. פתחנו פתח ליצור בגדים מחויטים בטורקיה כי מצאנו מפעל שמייצר למפעלים איטלקיים, מקום בסין לסריגים ואנחנו עדיין עובדות עם שני המקומות האלה. אני זוכרת שהבחורים הסתכלו עלינו כנביאות זעם ולדאבוני צדקנו. ולמרות הכל, אנחנו ממשיכות לעבוד עם הפלשתינאים בארז. אני מרגישה אחראית לפרנסה שלהם וליחסים איתם. מ-2001 יש בלגן וכולם אומרים שאין עם מי לדבר, ואני חושבת שיש עם מי לדבר וצריך כל הזמן לדבר. אז עשיתי לוגו חדש עם סמל שלום ובפנים ראשי התיבות של השם שלי. אני מבטיחה לשנות אותו אחרי שייגמר הסכסוך".

הבגדים עושים את האדם?

"לא, האדם עושה את הבגדים, האינטרפרטציה שהוא עושה להם. אדם עם מעוף ודמיון לוקח את הבגדים למקום שאף מעצב לא חלם עליו. מעצב כנותן שירותים, כאומן ולא כאמן, חייב להגשים את החלום בזה שהוא נותן בגד שיאפשר לאדם להגשים את עצמו. אני לא מאמינה בהכתבות של 'עכשיו זה הלוק הזה או ההוא'".

יש בארץ פוטנציאל לתעשיית אופנה משגשגת?

"אם היינו מדינה אינטליגנטית, אני הייתי עושה מהפוטנציאל הזה מיליונים. הרי יהודים זה שמאטעס. כל השדרה השביעית בניו יורק ('שדרת האופנה') זה עדיין ביידיש. כל מה שהיינו צריכים זה לעלות על פורמט של מדינה נאורה, שיוקר הייצור בה יותר נמוך מזה שכאן - וזה נכון כמעט לכל מדינות אירופה. אני לא משווה אותנו לסין, שהאנשים שם חרוצים והייצור זול. ולא לאיטליה, שיש לה מסורת ארוכה. אני משווה לספרד, ששם המדינה המציאה את עצמה כמעצמת אופנה בהחלטה מושכלת ב-1985. המדינה שמה כסף ותיגמלה את המייד-אין-ספיין".

וכך צמחה זארה?

"לא רק צמחה, אלא כבשה את העולם. וכל סוג של כיבוש וגם של אופנה סופו לפגוע בכובש, לכן עכשיו הם נערכים מחדש כי כל אימפריאליזם נגמר בקריסה. אנחנו לא היינו צריכים להמציא פורמט אלא לקחת ממדינה שכבר המציאה את זה. יש לי חברה שמייצרת בפינלנד ומוכרת לכל העולם. באנגליה לא יותר זול לייצר מאשר בארץ או בסין, אבל חברות ענק כמו מרקס אנד ספנסר חזרו לייצר שם כי עשו הקלות במסים ובתהליכי ייצור שונים כדי לעודד את תוצרת אנגליה".

אף כי באופן רשמי היא לובשת רק את הבגדים שהיא מעצבת, היא אוהבת מאוד לקנות בגדי מעצבים זרים. "הוויזה קופצת לי בשמחה מהתיק כשאני רואה בגדים של יאממוטו, גוטיה או ויויאן ווסטווד. אם כי כשאני יוצאת החוצה אני לובשת רק בגדים שלי, כי אם אני לא אלבש אותם מי ילבש אותם?"

אז למה את מבזבזת כסף על יאממוטו?

"אני לא מבזבזת כסף, אני מוציאה אותו בכיף ולובשת כשאף אחד לא רואה, כשאני הולכת עם מיקי לטיב טעם".



דורין פרנקפורט. אני נותנת מענה שיעשה את האמא של הכלה הכי מרשימה ומעוצבת, אבל לא כאילו התחפשה


למעלה: יזהר כהן בארוויזיון ב-78'. קצת כמו להטוט. למטה: להקת תיסלם בבגדים שעיצבה פרנקפורט (במיוחד ליושי שדה). שום דבר לא התכוון להיות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו