בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא נותר לי עוד כוח לחזק אתכם

מתחילת המלחמה ועד המשלוחים ההמוניים לטרבלינקה, ביולי 1942, נשא האדמו"ר מפיאסצנה דרשות שבת בביתו בגטו ורשה. הדרשות, שהוטמנו בכדי חלב ונמצאו לאחר השואה, הן אחד המסמכים התיאולוגיים החשובים של אותה תקופה. הן מתעדות רב שהטיף לחסידיו להתחזק באמונתם, עד שנחלש בעצמו. כיום כתביו נהנים מפופולריות כחלק מתופעת הניאו-חסידות בציונות הדתית

תגובות

במשך כמעט שלוש שנים קיים הרב קלונימוס שפירא, שנשא את התואר האדמו"ר מפיאסצנה (Piaseczno), דרשה קבועה בשבת, בביתו שבגטו ורשה. הוא התחיל בכך עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, ושמר על מנהגו - אף שדילג על חלק מהשבתות - עד יולי 1942, ארבעה ימים לפני תחילת המשלוחים ההמוניים מהגטו להשמדה בטרבלינקה. העיתוי והמיקום מיקדו את הדרשות בהתמודדות תיאולוגית וחינוכית של רב עם האסונות הפוקדים את קהילתו ואת עמו. שפירא דאג להעלות את הדרשות על הכתב מיד בתום השבת. כשהרגיש שגם חייו בסכנה, דאג להחביא את כתב היד בכדי החלב שבהם הוטמנו מסמכים רבים מהגטו, במה שנודע לימים כ"ארכיון רינגלבלום" (על שם ההיסטוריון שדאג למפעל התיעוד הזה, ד"ר עמנואל רינגלבלום).

שפירא ביקש למסור את החומר לאחיו, הרב ישעיהו שפירא, מהוגיה של תנועת "הפועל המזרחי", שחי בתל אביב ונודע כ"אדמו"ר החלוץ". אלא שהאדמו"ר החלוץ נפטר בקיץ 1945, ואילו ארכיון רינגלבלום התגלה רק בסוף שנות הארבעים. למעשה, גם אחרי גילוי הארכיון, כתביו של שפירא לא אותרו מיד בתוכו. בנו של האדמו"ר החלוץ, השר לשעבר יוסף שפירא, מספר ש"היו בין תלמידיו של דודי שידעו על קיומם של הכתבים, אבל רק במהלך שנות החמישים הגיע לוורשה ברוך דובדבני, אז מנכ"ל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, והוא שאיתר בארכיון את הדרשות של דודי". כמה שנים נוספות עוד עברו, ורק ב-1960 יצאו הכתבים הללו לאור, תחת הכותרת "אש קודש".

במשך שנים רבות התעניינו בכתבים רק קומץ חסידים וכמה חוקרי שואה. החוקרים זיהו במהירות את חשיבותם. ד"ר מנדל פייקאז', מחשובי חוקרי החסידות בישראל, שעסק רבות ב"אש קודש", מסביר ש"מדובר במסמך התיאולוגי החשוב ביותר מזמן השואה עצמה, בגטו הגדול ביותר באירופה: סיפור ההתמודדות הדתית של אדמו"ר עם השבר הנורא. והעובדה שהדרשות הללו נפרשו לאורך כמעט שלוש שנים מאפשרת לעמוד גם על השינויים במהלך הזמן".

פחות בטוח בעצמו

ואכן, מדובר בשינויים משמעותיים. האסונות אמנם פקדו גם את האדמו"ר עצמו - אשתו נפטרה ממחלה שנים אחדות לפני תחילת המלחמה ואילו בנו, כלתו ואמו נהרגו בהפצצות המאסיוויות על ורשה מיד בתחילתה - אבל לפחות בדרשותיו הוא השתדל להפיח אמונה בחסידיו, ומי יודע, אולי גם לחזק את עצמו. בתחילת המלחמה ("שבת זכור" ת"ש, מארס 1940) עוד הסביר את הצרות כעונש על ההליכה בשבי התרבות החילונית: "ועשה ה' שיזדווג לכם עמלק עם כל חוכמתו אשר נושא הוא על שכמו, ויגלה את כל רשעו, זוהמת לבו, רציחת מידותיו וריקבון חוכמתו עליכם... לכן 'והיה בהניח וכו' תמחה'; מעתה, כשיעזור ה' ותינצל ממנו והוא יימחה, כבר תדע שכל חוכמת העולם אין בהם אף קורטוב טוב". בדרשה מאוגוסט 1941 הוא אף מוכיח את מי שמנצלים את הצרות כתירוץ להתחמק מחיי תורה ומצוות: "ישנם אנשים שסומכים עצמם יותר מדי על הצרות והולכים בטלים ומשיחים דברי שטות והבל כל היום. והאם אי אפשר להם ללמוד בשעות אלו על כל פנים דברים שאינם של עיון או לומר תהילים?"

אפילו בדרשת חנוכה מדצמבר 1941, יותר משנתיים לאחר פרוץ המלחמה, הוא עוד מטיף מוסר לחסידים בטענה שכל השאלות, שהיו רבות כנראה, מקורן בבורות היסטורית ומיעוט אמונה: "ובאמת מה מקום לקושיות חס ושלום ולשאלות? כי אלו שאומרים שייסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם: בחורבן בית המקדש, בביתר (החורבן של מרד בר כוכבא, י"ש) וכו' היו כמו אלו". רוצה לומר: הרי גם בעבר היו צרות דומות לבני ישראל ואמונתם לא נשברה, ומה לכם, אנשי גטו ורשה, שדווקא אמונתכם תישבר?

אלא שהמלחמה המשיכה וככל שהעמיקה הזוועה, גם הטון של האדמו"ר כבר היה פחות בטוח בעצמו. לא במקרה נפסק רצף הדרשות בשבת שלפני תשעה באב, יולי 1942 - ממש לפני תחילת משלוחי ההשמדה הגדולים מהגטו למחנה טרבלינקה. ה"משלוחים" האלה שברו גם את רוחו של הרבי, מה גם שבאחד מהם נשלחה להשמדה גם בתו האהובה רעכצ'ע (רחל-יהודית) - היחידה שנותרה לו מכל משפחתו הקרובה. כלפי חסידיו שנותרו בגטו שתק הרבי, והשתיקה עצמה היא רבת משמעות (שהרי הוא עצמו נספה רק כשנה וחצי אחר כך, בסוף 1943), אבל בכתבים הוא גילה קצת יותר מצפונות לבו.

כבר אין דרשות חדשות, אבל הרבי הוסיף "הגהות" לכמה מדרשותיו הקודמות. לדרשה שהוכיחה את אנשי הגטו על ניצול המצוקה לזלזול בתורה הוא כתב הערה: "דברים הנ"ל נאמרו ונכתבו בשנת תש"א, שאז אף שהיו הצרות רבות ומרות מאוד... מכל מקום עוד היו יכולים לקונן עליהם ולספר קומץ מהן בדיבורים... אף לייסר ולחזק את הקיימים לתורה ולעבודה. לא כן בשלהי תש"ב, שכמעט בכיליון חרוץ כלו קהילות הקודש, אף המתי מספר שנשארו... אין מי לייסר ואין לב לעורר אותו לעבודה ולתורה... ובניין הנהרסות, רק בגאולה שלמה ותחיית המתים הוא יתברך (הקב"ה, י"ש) יכול לבנות ולרפאות".

ההגהה המשמעותית ביותר נוגעת להערתו על כך שאסונות מהסוג של מלחמת העולם השנייה כבר חוו היהודים בעבר, וממילא אין סיבה שיאבדו את אמונתם. שנה אחרי שנכתבה, בערב חנוכה תש"ב, הוא כותב לה תוספת: "רק כהצרות שהיו עד שלהי שנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחידשו הרשעים והרוצחים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל לא היו כמותם, וד' ירחם ויצילנו מידם".

בעצם, כבר באחת הדרשות האחרונות שנתן, ערב פורים תש"ב (מארס 1942), הוא אמנם ביקש לעודד את שומעיו להתחזק, אבל הוא גם תיעד בגילוי לב את קשייו שלו להאמין במלים היוצאות מפיו: "ובפרט כשהצרות נמשכות, אז גם מי שהיה מחזק את עצמו ואת שאר ישראל מתחילה, גם כן נלאה מהתחזק ויגע מהתנחם. אף אם ירצה להתאמץ ולומר איזה דברי ניחומים והתחזקות, חסרים לו דיבורים, כיוון שבמשך ימי הצרות הארוכות כבר דיבר ושנה את כל מה שהיה יכול לדבר, וכבר נתיישנו הדיבורים ולא יפעלו לא עליו ולא על זולותיו השומעים".

הרב קרליבך העריץ אותו

האדמו"ר מפיאסצנה הנוכחי, הרב קלמן שפירא (נכדו של האדמו"ר החלוץ) המתגורר בבית שמש, אומר שבשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בהיכרות עם דמותו של בעל ה"אש קודש": "אם פעם דובר על חסידים וחוקרי שואה, היום כתביו נפוצים במיוחד בקרב אנשי ישיבות ההסדר". לא מדובר רק בספר "אש קודש", אלא עוד יותר מכך גם בספריו המוקדמים יותר: "חובת התלמידים" ו"הכשרת האברכים". אלה ספרים שביטאו, כפי שאומר פייקאז', "את רצונו של האדמו"ר לרענן את המחשבה וההוויה החסידית", בעצם להחזיר את העטרה החסידית ליושנה: את הקשרים האישיים של חסידים עם הרבי, את הדבקות בתפילה, ועוד. אפילו למנהג הקדום של שתיית שיכר בצוותא הוא התגעגע. שני הספרים שבהם מדובר נועדו להדריך את התלמידים כיצד להגיע לאותה אווירה מיוחלת של התרוממות הנפש.

נדב רט, תלמיד "ישיבת רמת גן" (ישיבה ציונית-דתית המדגישה את האוריינטציה החסידית), העוסק לפרנסתו גם במכירת ספרים, תורם עדות לפופולריות החדשה: "בישיבה הקודמת שבה למדתי, ישיבת 'תורת חיים' בגוש קטיף, 'חובת התלמידים' היה ממש ספר חובה. גם בישיבת רמת גן הספרים של ה'אש קודש' מאוד פופולריים, וכמוכר ספרים אני נתקל בפופולריות שלהם גם בישיבות אחרות".

נראה שיש קשר הדוק בין הפופולריות הזאת לאופנה הכללית של ניאו-חסידות בציונות הדתית. אבל באופן מדוקדק יותר אפשר לייחס את הפופולריות המחודשת של האדמו"ר מפיאסצנה לאדם אחד: הרב שלמה קרליבך, שנודע כ"רבי המרקד" (האיש ששילב מסוף שנות השישים בין תרבות הסיקסטיז למוסיקה החסידית) ונפטר ב-1994. כמי שחסידות ושואה גם יחד היו משורשי התודעה שלו, קרליבך היה מעריץ ותיק של ה"אש קודש". בהופעותיו נהג לספר על מפגש מופלא שאירע לו עם מנקה רחובות תל אביבי, שהתגלה כאחד מתלמידיו של ה"אש קודש". קרליבך התעקש שילמד אותו משהו מתורת רבו, ולאחר שידולים הסכים האיש לומר את המסר: "הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות למישהו טובה".

המסר האלטרואיסטי הזה שבה את לבה של מימי פייגלסון בהופעה של קרליבך בתיאטרון "פרגוד" הירושלמי, ב-1986. כמי שנעשתה לימים תלמידה קרובה של קרליבך ומרצה על חסידות, היא הפכה גם את ה"אש קודש" למורה נערץ שלה. היא לא הסתפקה בכך, וכמה שנים אחר כך החליטה להדליק זוג נרות נוסף מדי שבת - במקומה של רעכצ'ע, בתו של האדמו"ר, שלא זכתה לכך. להערכתה, כשם שקרליבך היה זה שגילה לה את ה"אש קודש", כך דומיננטית השפעתו על כל הגילוי המחודש של האיש וכתביו בציונות הדתית.

קרליבך היה גם זה שהשפיע על ראובן וזהבה גילמור, מקורביו מארה"ב, לקרוא לבנם, שנולד ב-1974, בשם אש קודש. לפני כשלוש שנים וחצי, בשלהי אוקטובר 2000, נרצח גילמור מאש מחבלים כאשר עבד כמאבטח בסניף הביטוח הלאומי במזרח ירושלים. זמן מה לאחר מכן החליטו תושבי גבעה ח', אחד המאחזים שהוקמו בשומרון, לקרוא למאחזם "אש קודש".

אחד מתושבי המאחז (שסירב להיחשף בשמו) מסביר, שהמקום נקרא גם על שם ה"אש קודש" המקורי ולא רק על שם המאבטח. "כמה מאתנו (במאחז חיות כיום בסך הכל שבע משפחות, י"ש) הכירו עוד קודם לכן את הספר. הכרנו גם את הרב בנימין הרלינג, איש השומרון שנרצח על הר עיבל, וגם הוא עסק בלימוד הספר הזה. הרגשנו שיש פה חיבור בין האדמו"ר, שנרצח על יהדותו בשואה, למאבטח שנקרא על שמו ונרצח בירושלים". וכך, בעוד אחד מנפתולי המציאות היהודית-הישראלית, הונצח האדמו"ר שנרצח בשואה במאחז על גבעות השומרון.



רבנים יהודים וחיילים נאצים בגטו ורשה. בתחילת המלחמה האדמו"ר עוד תלה את את הצרות בהליכה בשבי התרבות החילונית


האדמו"ר מפיאסצנה, בגטו ורשה. "גם מי שהיה מחזק את עצמו ואת שאר ישראל מתחילה, גם כן נלאה מהתחזק ויגע מהתנחם", הוא הודה באחת הדרשות האחרונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו