בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליום הזה קראו "השבת השחורה" של הקרבות

התנגדותם העיקשת של לוחמי גבעתי, בקרב במשלט עיבדיס שנמשך 36 שעות רצופות, בלמה את תנופת הצבא המצרי והיוותה נקודת מפנה במערכה על הנגב במלחמת העצמאות. 26 לוחמים נהרגו, ביניהם "ארקה הלבן" - כדורגלן נבחרת מכבי א"י. מחר ייחנך אתר הנצחה בזירת הקרב, שנשכח משום מה

תגובות

את אריה גיסין הכירו בפלוגה א' של גדוד 52 בחטיבת גבעתי כ"ארקה הלבן", כינוי שאותו הביא מהבית, מראשון לציון שהיתה אז מושבה. גיסין היה נצר למשפחת מייסדים, מוסיקאי וספורטאי מחונן. הוא הפליא לנגן בחצוצרה ובמפוחית, שר "יודל" כאילו מכורתו היא שווייץ, אבל אהבה גדולה שבה התבלטו כישוריו אף יותר היתה הכדורגל. בגיל 17 הוא עלה לקבוצה הבוגרת של מכבי ראשל"צ והוצב בתפקיד רץ שמאלי. אתו בקבוצה שיחק השוער יעקב חודורוב. ב-1947 עבר גיסין מהפריפריה לאימפריה, החליק להרכב הראשון של מכבי ת"א ושיחק לצד אושיות הכדורגל הארץ-ישראלי: אברהם בנדורי, נתן פנץ, צביקה סטודינסקי, יוסף מרימוביץ', אלי פוקס ושייע גלזר.

תצוגת השיא שלו היתה במשחק נגד מועדון הפאר ההונגרי מ-ט-ק. 15 אלף צופים נקהלו אז באיצטדיון המכבייה לראות את התיקו המפואר 2:2. גיסין יצא עם מכבי ת"א למסע משחקים בקפריסין, זומן לנבחרת מכבי א"י ובמסגרת זו רשם שתי הופעות: נגד כוכבי הצבא הבריטי ונגד נבחרתה המקבילה של הפועל. העלומים חייכו אליו.

מסלול אחר לחלוטין שבו הלך גיסין היה הפעילות בארגון "ההגנה". את הלימודים הוא עזב מיד בתום בית הספר היסודי. הוא הצטרף לחי"ש (חיל שדה) והיה נוטר במשטרת היישובים. בעקבות החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות הוא התגייס לגדוד 52 של גבעתי. ארקה הלבן, שמחמת חולי הוצב באפסנאות הפלוגה, התעקש להיות פייטר. "עזוב אותך מזה", אמרו לו, אבל הוא לא שעה לעצה. הרחובותים הלכו לפלוגה ב', הבחורים הטובים של "רישון" התקבצו בפלוגה א'. הם הכירו זה את זה עוד מהגן. בעיני עצמם, אך לא רק, הם נמנו עם הגדוד המוביל בגבעתי. האלוהים שלהם היתה יפה גוסטין (ירקוני).

נקודות הציון הבולטות בנתיב הקרבות של גדוד 52 היו פיצוץ מפקדת חסן סלמה (ליד רמלה) באפריל 1948, שהיה בבחינת הצלחה מסחררת, ולעומתו התקפה על תל א-ריש (שכונת יד גיבורים בחולון), שתוצאתה היתה כישלון מהדהד. במאי הגדוד כבש את בית דראס (מושב גבעתי), בשית (עשרת), סרפנד (מחנה צריפין) וקובייבה (כפר גבירול). ביוני, ערב ההפוגה הראשונה, הוא נכשל בניסיון להשתלט על קיבוץ ניצנים, שנפל בידי הצבא המצרי. בהתחדש האש, ביולי, ציפו ללוחמים קרבות שהיו מהקשים ביותר שידעו במלחמת העצמאות.

במשלט עיבדיס, ליד נגבה, התרחש קרב קשה ביותר עם המצרים, שהשפעתו על גורל המערכה בחזית הנגב היתה מכרעת. 26 מלוחמי חטיבת גבעתי נהרגו במקום. במשך שנים רבות נמנעה הגישה למקום משום דרכי העפר המשובשות. הכתובות על מצבות החללים הטמונים, מי בנגבה ומי בבאר טוביה, לא מציינות את שמו של המשלט אלא מסתפקות ב"נפל בקרב על הגנת נגבה". איתרע מזלה של עיבדיס - שבעיתונות התקופה נאמר עליה, לא בלי היסחפות, שהיה זה הקרב הגדול ביותר במלחמה - שהיא נשכחה מלב אף שבעין הסערה לחמו עליה בין היתר שלמה להט (צ'יץ'), אז סמ"פ א' בגדוד 52, מנחם (מן) אבירם, מ"מ, ואורי אבנרי על הג'יפ הדוהר של "שועלי שמשון".

תחילתו של הקרב בעיבדיס, בלילה שבין ה-8 ל-9 ביולי 1948, לא בישרה על הדרמה הצפויה. סיור שגרתי של כוח מגדוד 53 של גבעתי, שהיה מוצב בנגבה, הבחין כי הגבעה החולשת על סביבתה, 400 מטרים מצפון לכביש ג'וליס-נגבה, נתפסה בעת ההפוגה על ידי המצרים. הדיווח לא הדליק אורות אדומים, אבל כשנורתה אש לעבר רכבו של המג"ד יצחק פונדק, לא היה מנוס מלפעול במהירות. שתי מחלקות יצאו מנגבה ותפסו את הצבא המצרי "על חם", בעיצומה של התחפרות. המצרים נסוגו והשאירו מצבור נשק מרשים.

בבוקרו של יום המחרת פתחו המצרים בהתקפת נגד עזה. המג"ד, שהזדעק למשלט בעיצומה של ההרעשה, רומם את רוח הלוחמים. אך לנוכח מספר החללים הגדול הוחלט במטה החטיבה להחליף את הכוח המותש בפלוגה מגדוד 54, שגם היא ספגה אבידות כבדות. למערכה הוטלה כעת פלוגה א' של גדוד 52, שאך חזרה ממבצע בכפר בית עפה, שראשיתו היתה מוצלחת אך בסופו של דבר הסתיים בנסיגה. מנת האש שפלוגה א' ספגה במשלט היתה חסרת תקדים. החיילים בתעלות הרדודות התחפרו בציפורניים. איומים במיוחד היו ה"שארפנלים" - פגזי רסק אוויר. "מי שעשה לו שוחה עמוקה יותר נשאר בחיים", הציגו סעדיה גיספן ודודיק שטיינברג, שנפצעו בקרב, את המתכון להישרדות, תוך כדי שהם מוליכים סיור מודרך על היעד. עץ תאנה ומשוכת צבר מכסים שרידים של תעלה נושנה.

בספרו "בשדות פלשת" משחזר אורי אבנרי את המראות שנגלו לו כשעלה על היעד לשם תגבורת. "בבואנו למשלט נראה לנו שהזוועה מגיעה לשיאה... אני בוחר לי עמדה, במחפורת רובצים שישה בני אדם. בני אדם? הם פרועים ומלוכלכים, עיניהם אדומות ומאובקות... ארבעה מהם פצועים... צמאים, עייפים, הם חדלו מזמן לחשוב". העמידה היתה הרואית; כפסע היה בין עיבדיס לגורלה של לטרון. בדברי ימי הגדוד נודע יום הקרב העיקרי על עיבדיס, 10.7, כ"שבת השחורה". לאריה גיסין מלאו 22 שנים כשפגז קטלני ריסק אותו ואת חברו לעמדה, אלימלך זמורסקי (ממה). כשירדו חיילי הפלוגה מהמשלט, אחרי 36 שעות לחימה רצופות, קידם אותם המח"ט בברכה: "בקרב עיבדיס כיפרתם על עוון בית עפה". ההתנגדות העיקשת בלמה את תנופת הצבא המצרי בחזית נגבה והיוותה נקודת מפנה. באוקטובר 1948 הכריע גדוד 52 בחוליקאת את גורל המערכה כולה.

55 שנים עמד משלט עיבדיס עזוב ונידח, צמחיית פרא כיסתה את פני השטח ומנוף תש"ח לא נשאר זכר. בטרם יהיה מאוחר מדי קמו האחים לבית גיסין, דוד בן 83 וקובי בן 70, והחליטו להעלות את סיפור עיבדיס מתהום הנשייה. הם יצאו לחפש את קרובי החללים. את אחיו של אברהם רצ'בסקי, צבי, הם מצאו בקיבוץ סאסא; את משה ישראלי, האח של אפרים מקובסקי, ברמת גן; את תותי תמיר, אחותו של רזיאל רוזנטל, הם איתרו בתל-אביב. אבל מבצע הבילוש אינו תכלית העניין. המטרה שלשמה התכנסו היתה לגייס מימון, שבאמצעותו אפשר יהיה לגאול את הגבעה משיממונה, לסלול אליה דרך מסודרת, להכשיר חניון, להציב שלטי הסברה ועליהם תיאור הקרב, מפת האזור ושמות ההרוגים. מחר, שעתיים לאחר צפירת יום הזיכרון, ייחנך על הגבעה, שנודעה פעם כמשלט עיבדיס, אתר הנצחה לזכר 26 לוחמי חטיבת גבעתי שנהרגו במקום.



מימין: האחים קובי ודוד גיסין, דודיק שטיינברג וסעדיה גיספן, ב"משלט עיבדיס", סמוך לנגבה. 55 שנים עמד המשלט עזוב ונידח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו