בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמרתי לכם

לפני עשר שנים היה ד"ר בני מוזס אימת מערכת הבריאות, אחרי שיצא למאבק בכוכבי הרפואה הישראלית. המערכת הקיאה אותו מתוכה, ואת השנתיים האחרונות עשה בניו יורק. היום הוא צופה בשערוריות התכופות בצמרת הרפואה בישראל ויודע בדיוק מתי זה התחיל: ברגע שהרווח שלהם נהיה חשוב יותר מהבריאות שלנו

תגובות

לפני שלוש שנים, כשבני מוזס נסע לכנס מקצועי בונקובר, הוא השאיר לחבריו הרופאים בבית חולים תל השומר הוראות מפורטות לגבי הטיפול באמו. זהבה מוזס לא היתה מאושפזת באותם ימים, אבל סבלה מסיבוכים בלב ובריאות ובנה הרופא חשש שבהיעדרו מצבה עלול להידרדר.

ואכן, כשנחת בקנדה כבר המתינה לו הודעה שאמו הובהלה לאשפוז זמן קצר לאחר שעלה על המטוס. "דיברתי עם הרופאים", הוא נזכר, "הבנתי שהם עשו כמה פעולות שלא היו צריכים לעשות ושהמצב הסתבך. עליתי מיד על המטוס חזרה. כשהגעתי היא היתה מונשמת בטיפול נמרץ, אבל עדיין בהכרה מלאה וחדה כמו תמיד. היא כתבה לי על פתק 'מה קורה שם?', ואמרתי לה שהרופאים עשו את כל המאמצים. היא לקחה שוב את הדף ורשמה: 'רצון נפלא, אבל החלטה שגויה'. זמן קצר אחר כך היא נפטרה".

למוזס, ששומר את הפתק בכתב ידה של אמו, אין טענות לעמיתיו. שגיאות מקצועיות שנעשות בתום לב, הוא אומר, הן חלק מהמקצוע, מעצם העובדה שרופא נדרש לקבל במהלך משמרת עשרות החלטות שחורצות גורלות. הרבה יותר מטעויות האנוש, מוזס מוטרד מהכשלים המובנים במערכת הבריאות, כשלים שלטענתו מתפוצצים היום בפרצופו של הציבור הישראלי בצורת פרשיות שאנחנו נחשפים לפרטיהן המפחידים חדשות לבקרים.

בעשר השנים האחרונות מוזס לא חסך מהמערכת את הביקורת הקשה שלו. התוצאה אולי לא מפתיעה, אבל מדאיגה מאוד: המערכת הקיאה אותו מתוכה, ואת השנתיים האחרונות עשה רחוק מכאן, בניו יורק, כפרופסור חבר באוניברסיטת קולומביה. השבוע המריא לארצות הברית כדי להעביר סמסטר נוסף בקורס "מדידה של פונקציונליות של אנשי מקצוע במערכת הבריאות".

דני גור כועס

בתחילת שנות התשעים הכל נראה מבטיח יותר. מוזס, אז רופא בכיר בפנימית א' בתל השומר, שבר את הראש איך לשפר את הביצועים של המערכת. הוא הביט מסביבו וראה מחלקות שמופקדות, שלא לומר מופקרות, בידי מתמחים צעירים שלא היו להם הכשרה וניסיון לקבל החלטות גורליות תחת לחץ, אבל לא היתה להם ברירה - הבכירים נהגו להיעלם מהשטח ולהשרות סביבם אווירה של "אל תבלבלו לי את המוח".

מוזס סבר שהמערכת זקוקה לטלטול. יחד עם כמה מעמיתיו הוא גילגל שורה של רעיונות, המשמעותי ביניהם תפס תאוצה באותן שנים בארצות הברית: סקר השוואתי בין מחלקות בבתי החולים השונים, שמדרבן את הרופאים לשפר את ביצועיהם. בניו יורק הסקר נערך מאז 1990, ומדי שנה תוצאותיו מתפרסמות ב"ניו יורק טיימס". כשמוזס מונה למנהל היחידה להבטחת איכות, שפעלה במכון גרטנר בתל השומר, השתכנעו בכירי משרד הבריאות לתת לו אור ירוק לצאת לדרך.

ההתחלה היתה זהירה. היחידה ביצעה שורה של סקרים השוואתיים, בתחומים כמו דיאליזה, שבר בצוואר הירך, פרוסטטה. אחר כך עברו לעסוק ב"כסף הגדול": השוואת נתוני התמותה בין המחלקות לניתוחי הלב בבתי החולים השונים. אחרי מגעים ומשאים רבים הושלמו ההכנות, נציג בכיר מכל בית חולים ישב בוועדה שפיקחה על הסקר, איסוף הנתונים הסתיים בסוף 1994. "בהתחלה היתה תמיכה גדולה בסקר", אומר מוזס. "הקודקודים היו בטוחים שהתוצאות יחזקו את מעמדם של הכוכבים הגדולים בתחום, כמו דני גור בתל השומר וולדימיר יקירביץ' באיכילוב. כל המערכת נכנסה לכוננות באותה שנה, מעולם הרופאים הבכירים לא נלחמו כך על חייו של כל חולה. הבעיות התחילו אחרי שהתוצאות התקבלו".

למעשה, הבעיות התחילו עוד קודם, בגלל האופן שבו התוצאות הפכו לעניין פומבי. כמקובל במקרים כאלה, הנתונים לא החזיקו מעמד זמן רב בתוך המערכת והודלפו לרן רזניק, אז עיתונאי ב"העיר" והיום כתב "הארץ" לענייני בריאות. הפרסום המוקדם גרר האשמות כבדות כלפי מוזס, שנחשד בהדלפה, ולא עזרו הסבריו כי עשה הכל כדי למנוע את הפרסום וכי הוא הראשון שנפגע ממנו. גם הצעתו להיבדק במכונת אמת לא פיזרה לחלוטין את העננה.

מרגע שהתוצאות פורסמו, הכל השתנה. למוזס יש על כך תזה ברורה: "הסקר העלה שבשני בתי חולים, וולפסון וסורוקה, היו אחוזי תמותה הרבה מעל התקן, בעוד שאר בתי החולים נמצאים בערך באותה רמה, שהיתה, אגב, בהחלט סבירה ובתוך הטווח התקני. הבעיה עם התוצאות האלה היתה שהם הוכיחו שלמעמדם של הכוכבים הגדולים אין הצדקה. שבמחלקות של דני גור ויקירביץ' מתים בדיוק כמו במחלקות בבתי חולים קטנים ואפורים, כך שאין הצדקה לשכר העצום שהם מקבלים, ואין לציבור סיבה לשלם להם סכומי עתק עבור ניתוחים פרטיים. אחרי 15 שנה שהטכנולוגיה הזו רצה, זו היתה מכה גדולה. אני מוכרח להודות שלא ציפינו לתוצאות האלה, ומרגע שהתבררה המשמעות שלהן, הוכרזה מלחמת חורמה נגד הסקרים ואני הפכתי לאויב העם".

אולי התוצאות עושות עוול עם מנתחים בכירים שאליהם מנווטים המקרים היותר קשים? כשיש סקר כזה יש סכנה שכולם ינסו להיפטר מהם.

"מצבו של החולה והסיכון לחייו שוקללו לתוך התוצאות של הסקר, כך שלמעשה אפילו היה כדאי למחלקות לקבל חולים קשים שהסיכוי שימותו על שולחן הניתוחים גבוה יותר. מה שראינו בבירור זה שבאותה שנה המנתחים הבכירים ניתחו במחלקות הרבה יותר מאשר כרגיל, כי הם ידעו שהמוניטין שלהם עומדים למבחן וכל פטירה של חולה פוגעת בתוצאות".

הטינה שהצטברה כלפי מוזס בקרב כמה מבכירי המערכת באה לידי ביטוי בחילופי תכתובות שבמרכזם עמד אחד הבולטים והבוטים בקהילת מנתחי הלב - פרופסור דני גור. "בראש היחידה הוא (מנכ"ל משרד הבריאות אז, מרדכי שני) הציב רופא שהוא העלה מתהום הנשייה", כתב גור בנובמבר 96' למנכ"ל קופת חולים מכבי, שבתי שביט. "וכמו שהפיה היפה שהכרנו מסיפורי הילדות נגעה במטה קסם בצפרדע והפכה אותו לנסיך, כך הפך שני במגע שרביטו הביורוקרטי את מוזס לאיש בעל עוצמה שוורצנגרית... התוצאה עוררה דילמה: או שהקרדיולוגים מושחתים ופסולים מלעבוד כרופאים, או שמוזס מטורף מוחלט".

כשהדי המתקפה של גור הגיעו לאוזניו של מוזס, הוא כתב לפרופ' אלכס אבירם, אז המנהל הרפואי של קופ"ח מכבי: "מדי תקופה מסוימת עובר עלי גל עכור של ביוב אמיתי מפרי עטו של האיש... אני תוהה מדוע אנשים בכירים במערכת, שאיתם נמצא האיש בקשר, אינם מסייעים לאיש מסכן זה". בדיוק שנה אחר כך נמשכה ההתכתשות מעל דפי "הארץ". "אילו אני מוזס", שיגר גור מכתב למערכת, "הייתי לומד משהו חשוב ומכפר על החטא שבהתערבות החובבנית בעבודתם של מקצוענים". מוזס השיב כמה ימים לאחר מכן: "התקפותיו של גור נגועות בבורות וברשעות. הוא הפך מזמן מאיש גס רוח לתופעה המאיימת על אושיותיה המוסריות של הקהילה הרפואית בישראל".

מה שגור אמר בקולי קולות דאגו אחרים לבצע מאחורי הקלעים. ההסתדרות הרפואית הפעילה לחץ גדול להפסקת הסקרים. מנכ"ל המשרד שנתן למוזס את המנדט, פרופ' מרדכי שני, חזר בינתיים ללשכת המנהל בתל השומר, ומחליפו, פרופ' גבי ברבש, חתם עם נציגי הסתדרות הרופאים על הסכם חסר תקדים, שהעניק לגילדה המקצועית סמכויות נרחבות לגבי אופן ביצוע הסקר וכל שאלה מהותית הנוגעת אליו. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 99' נכתב ש"בעקבות ההסכם משרד הבריאות איבד את עצמאותו ושיקול דעתו בנושא בלעדי וחשוב זה".

מוזס, לדבריו, מעולם לא קיבל מברבש הסבר מספק: "אני לא חושב שהבעיה היא עם ברבש באופן אישי. זה שוב כשל מערכתי. הוא בא מאיכילוב וחזר לאיכילוב, זה לא סיביל-סרוונט לשנים ארוכות במובן המקובל של המלה, והוא לא יכול לנתק בין הדברים. כמנכ"ל איכילוב היה לו אינטרס לקבור את הסקרים ולשתף פעולה עם הסתדרות הרופאים, וזה בדיוק מה שהוא עשה כמנכ"ל משרד הבריאות" (ראו תגובתו של ברבש במסגרת).

והסקרים אכן נקברו, על אף שבסורוקה, למשל, הצטמצמו נתוני התמותה בשנה שלאחר עריכת הסקר מ-7.05% מניתוחי הלב לפחות מ-2% (שישה מתים מ-293 מנותחים). מוזס אמנם נשאר במכון גרטנר ועמד בראש היחידה לחקר החשיבה הקלינית עד 2001, אבל אחרי טרפוד הסקרים מצא את עצמו נדחק יותר ויותר לשולי המערכת, עד שבתחילת ספטמבר 2001, בדיוק שבוע לפני הפיגוע במגדלי התאומים, נחת בניו יורק והצטרף לסגל אוניברסיטת קולומביה. למרות זאת, הוא מסרב לראות בכך בעיה אישית: "אני בשום אופן לא רוצה להפוך את זה לעניין פרסונלי", הוא שב ומדגיש. "אני לא חושב שלמישהו יש משהו נגדי באופן אישי. הם לא רצו להשתיק אותי, אלא את הקול שהשמעתי. המערכת לא מעוניינת בקול הזה, והיא הלכה רחוק מאוד כדי להשתיק אותו".

חיזוק לטענה הזו אפשר למצוא בדברים שכתב פרופ' דן מיכאלי, יו"ר דירקטוריון קופת חולים כללית, עוד בשנת 2000: "אין מבצעים היום סקרים השוואתיים של תוצאות הטיפול בבתי החולים, בשעה שבכל העולם המערבי השוואה זו היא יסוד מרכזי... את האבסורד הזה חובה להפסיק וזו חובתם של משרד הבריאות ובית המחוקקים".

שיטת הכוכבים

בני מוזס, בן 53, גדל בתל אביב. אחרי שלמד רפואה במסגרת העתודה האקדמית באוניברסיטת תל אביב שירת כרופא גדודי בהנדסה קרבית. את הסטאז' עשה בבית החולים קפלן, ולאחר מכן עבד 17 שנים במחלקה פנימית א' בתל השומר. מוזס, מעידים כמה רופאים שמכירים אותו היטב, הוא איש לא קל. מגדירים אותו כמקורי, בעל חשיבה לא שגרתית, אופוזיציונר בנשמתו, ובה בעת מהיר חימה וחשדן. מספרים שכמה מהאנשים שעבדו איתו במערכת הבריאות מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא לחזור על החוויה. לעתים, אומרים, הוא לוקח רחוק מדי את הספקנות הבריאה שלו כלפי ממסדים: בשנים האחרונות פיתח תיאוריות קונספירציה למכביר על המערכת ומניעיה, כשלא פעם הסיבה האמיתית לאופן שבו הדברים מתנהלים הרבה יותר פשוטה. "לפעמים הוא מזכיר לי את הבדיחה על הפרנואיד שבאמת רודפים אחריו", מסכם רופא את השתלשלות היחסים בין מוזס למערכת הבריאות מאז אמצע שנות התשעים.

השנים הנינוחות בקמפוס המצודד של קולומביה בצפון מנהטן גרמו למוזס להבין שיותר מהכל הוא פטריוט. "הבנתי שבסופו של דבר", הוא אומר, "המקום שבו יכול להיות אימפקט משמעותי לדברים שאני עושה הוא רק פה, בבית, ושזה גם המקום שבאמת איכפת לי ממנו". מדי בוקר עקב בעניין אחרי הדיווחים מישראל, קודם הפיגועים ומיד אחר כך השערוריות במערכת הבריאות: פרשיית מכירת הביציות של פרופ' בן רפאל, ההרשעה חסרת התקדים של ולדימיר יקירביץ', הסחר-מכר במנותחים של גדעון אורצקי, החשדות על קבלת שוחד ממטופלות על ידי הגינקולוג מתל השומר פרופ' מרדכי גולדנברג שנחקרים על ידי המשטרה, ועוד ועוד, צרות בצרורות.

לבו של מוזס נחמץ, אבל קשה לומר שהוא מופתע: "המהומה הזו קצת מצחיקה, כי כל התופעות שנחשפות עכשיו מוכרות למי שנמצא בתוך המערכת כבר מזמן, רק שעכשיו יש כמה רופאים שרבו והחליטו להלשין אחד על השני אז זה יוצא החוצה. במבנה הנוכחי של המערכת הדברים האלה פשוט מתבקשים. כל פעם שעולה שם חדש של רופא שנתפס בקלקלתו התקשורת חוגגת, אבל הרופאים הם בסך הכל אנשים ראויים שמגיעים למקצוע הזה עם המון מוטיווציה וכוונות טובות. הבעייה היא מערכתית. מרגע שהמערכת החלה לשחק לפי כללים של קפיטליזם פרוע, 'פרי מרקט', הרופאים הפכו ליחידות כלכליות ונמדדים ביכולת שלהם לייצר רווחים. זה כמו להעמיד מישהו מול בור של זהב, ולהגיד לו לא לגעת. צריך להיות צדיק אמיתי בסדום כדי להימנע מזה, זה פיתויים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם".

הפרשיות שעושות כותרות, אומר מוזס, הן רק קצה הקרחון. הבעיה מתחילה כבר מהפיכתו של רופא המשפחה ליחידה כלכלית "פור פרופיט": "ברגע שאתה מציב את הרופא במצב שבו יש התנגשות בין האינטרס הכלכלי שלו לבין האינטרס הבריאותי של החולה, הוא צריך להיות מלאך כדי שאיכות הטיפול לא תושפע. הדוגמה הפשוטה והכואבת ביותר היא רופא המשפחה. היום המצב הוא שאם אתה מגיע אליו פעם אחת ברבעון הוא מקבל עליך מאה שקל, וכך גם שלוש פעמים. אז לרופא יש אינטרס ברור להביא אותך אליו לפחות פעם אחת, אבל אחר כך לא לראות אותך יותר. לרופא משפחה טוב יש אפקט על בריאות הציבור יותר מכל המנתחים למיניהם, אבל רופא משפחה שיבלה 45 דקות עם כל חולה לא יביא משכורת הביתה בסוף החודש".

מה הקשר בין זה לבין פרשיות מהסוג של יקירביץ' ואורצקי?

"זה לא מקרי ששניהם עובדים בתחום ניתוחי הלב, שנחשב מאוד יוקרתי. הכל מתחיל בזה שהמערכת מקדשת את הפרוצדורות. בעיני הרופאים החשובים ביותר הם רופאי המשפחה, כי הם צריכים לתקשר עם החולים, להבין אותם, היום הם גם מתמודדים עם חולים מבוגרים שלוקחים במקביל חמש תרופות לשבע מחלות. התמחות בפרוצדורות - למשל, גרידה או צינתור - היא התמחות פשוטה יחסית, טכנית, שלא דורשת חשיבה מורכבת. הגרועים נפלטים אחרי זמן קצר ומי שנשאר בדרך כלל מאוד מקצועי. אבל דווקא לפרוצדורות - בעיקר כי זה אינטרס של גופים כלכליים אדירים שמייצרים את הטכנולוגיות שבאמצעותן מבצעים את הפרוצדורות האלה - שמורה כל התהילה.

"סביב הפרוצדורות האלה יש תעשייה שלמה של כוכבים, שיש סביבם הרבה הו-הא והם יוצרים דעת קהל ומכתיבים ביקושים. מדובר ברופאים שהציבור מוכן לשלם הון תועפות כדי שישקיעו עשר דקות מזמנם ויבצעו בו תהליך פשוט. נוצר מצב שגינקולוגים בכירים מקבלים במחלקה בבית החולים עשרים אלף שקל בחודש, אבל כדי לעשות גרידה שלוקחת להם עשר דקות הם מקבלים 5,000 דולר. אין שום פרופורציה. אז איפה הם ישקיעו את האנרגיות שלהם? ככה גם לגבי מצנתרים ומנתחי לב. מה הפלא שהם עוזבים בריצה את חדר הניתוח כדי לעשות את העבודות הפרטיות שלהם בחוץ? ברגע שהמערכת מאפשרת להם את זה, מדובר בסכומים מטורפים שאי אפשר לעמוד בפניהם".

זה נשמע כמעט כאילו אתה מצדיק את ההתנהגות שלהם.

"ממש לא, אבל במקרה של אורצקי למשל, כל ציד המכשפות הזה בזמן שכל המערכת מסביבו יודעת הכל, ואפילו מכוונת אותו להתנהגות הזו, הוא די בעייתי. הוא עבד לפי כל כללי המשחק של המערכת. כל זמן שהכל היה בסדר הוא היה כוכב עליון, מודל ההצלחה, אבל פתאום כשמשהו השתבש הוא נשאר לבד במערכה. הרי המערכת מתייחסת אל רופא פנימי כאל אחד שלא שווה גרוש, ואל מנתח לב כאל בור שומן שאמור להכניס לקופת קרן המחקרים מיליונים. כל אדם רוצה להצליח בקריטריונים שבהם מודדים אותו, ובמקום שרופא כמו אורצקי יימדד בשאלה מה אחוזי ההצלחה בניתוחים שלו, הוא נמדד בכמות הכסף מתרומות שהוא מכניס לבית החולים.

"כל מי שיש לו שליטה על טכנולוגיה מקבל משכורות עצומות, יש לו עוצמה אדירה, אז אומרים לו אתה יכול לנתח פה ופה, כדאי להם לאפשר לו לנתח בבתי חולים פרטיים כי זה לא על חשבון בית החולים. הבעיה היא שאם אתה מנתח בשני בתי חולים אין ספק שיהיו הסתבכויות, כי בניתוחים קורים דברים לא צפויים. יש פה עסקה כלכלית בין בית החולים למנתח, שנעשית על גבו של מי ששוכב על שולחן הניתוחים באותו רגע".

במערכת הבריאות טוענים שאם לא ישלמו למנתחים הבכירים סכומים גבוהים, ובמקביל יאפשרו להם לנתח מחוץ לבית החולים, הם פשוט יעזבו את המערכת הציבורית.

"ובדיוק בגלל זה צריך לנתץ את המיתוס הזה של הכוכבות בתחום כמו ניתוחי לב. הסקר שלי הראה בזמנו, וכך גם סקרים ומחקרים שנעשים בעולם, שההבדל בין מנתחים שונים זניח, וכמעט תמיד הנתונים לא חופפים לדימוי הציבורי. יש פה עניין של שיווק שהמערכת משתפת איתו פעולה, אבל אם היו מראים לציבור נתונים אמיתיים אנשים היו מפסיקים לשלם סכומי עתק כדי להיות מנותחים אצל מנתח זה או אחר. אני זוכר שכשעשינו את הסקר, באיכילוב היו משוכנעים שהנתונים של יקירביץ' יהיו באופן דרמטי טובים משל אחרים, ונדהמו לגלות שזה לא כך".

בסופו של דבר הכסף בפרשת אורצקי, למשל, לפחות על פי הטענות, לא מגיע לידיים פרטיות, אז מה כל כך רע בזה?

"גם אם נצא מנקודת הנחה שהכסף לא מגיע ישירות לידיים פרטיות, עדיין מכל שקל שנכנס לקרן המחקרים הרופא מרוויח כמה פעמים: יותר נסיעות לחו"ל, יותר תקציב לפרסומים ומחקרים, וכמובן אפשרות לשלם משכורות עתק לרופאים בכירים. מה הפלא שברגע שבא בחור צעיר ומוכשר בתחילת דרכו, הוא יעשה שמיניות באוויר כדי להיות מנתח לב או גסטרואנטרולוג ולא רופא משפחה?"

הדו"ח האחרון של משכורות הבכירים ברפואה הציבורית, שפירסם משרד האוצר לפני חודשיים, מתלבש על התזה של מוזס כמו כפפה ליד: הרופאים הבכירים מרוויחים המון, יותר מכל מגזר ממשלתי אחר (מערכת הביטחון לא נכללה בדו"ח). תשעה מעשרת בעלי השכר הגבוה במערכת הממשלתית הם רופאים, בראשם פרופ' עזאי אפלבאום, מנהל המחלקה לניתוחי לב בסורוקה (שכזכור נכשל בסקר ההשוואתי), עם 108 אלף שקל ברוטו בחודש. זאת ועוד: דו"ח רכלבסקי לא הביא בחשבון את השכר הנוסף שמקבלים רבים ממנהלי המחלקות מקרנות המחקרים וקופות החולים. בחלק מהמקרים מדובר בעלות שכר הנעה בין 100 ל-200 אלף שקל בחודש, וב"הארץ" אף פורסם בזמנו כי יש מנהלי מחלקות בכירים בשירות הציבורי המשתכרים עד 500 אלף שקל ברוטו בחודש.

בדרך חזרה הביתה

מוזס אומר שהשינוי שחל בנורמות האתיות של מערכת הבריאות מאז שהוא נכנס למקצוע "פשוט פנומנלי" ומזכיר: "לפני עשרים שנה, כשהגעתי לתל השומר, רפואה שחורה היתה הס מלהזכיר. היו רכילויות על אחד שעושה כסף מהצד אחרי הצהריים, אבל חוץ ממנו אף אחד לא העז לגעת בזה ובטח שלא היתה לזה לגיטימציה. היום בתי החולים הפכו לקונגלומרטים כלכליים. אתה מגיע לתל השומר או איכילוב, ואתה רואה בית מלון, קניון, תחנת דלק. הנהלת בית החולים מתעסקת בכל זה, והתפקידים המסורתיים של בית החולים הולכים ונמוגים. חלק גדול ממה שהיו עושים פעם בבית חולים אפשר היום לעשות בחוץ - כירורגיה זעירה, בדיקות מעבדה למיניהן. מבחינה כלכלית, להצמיד לאדם שנמצא בשיקום פיליפינית לחודש זה יותר זול משני ימי אשפוז. לאנשים שנמצאים בראש המערכות האלה יש עוצמות אדירות וקשרים הדוקים עם חברות טכנולוגיות, והם מוכרחים לשמר אותן. זה ברור שהם יתנגדו לכל שינוי קטן במערכת, בצורת החשיבה".

לעובדה שמערכת הרפואה מתנהלת בין שלושה קודקודים בעלי אינטרס כלכלי - קופות החולים, חברות התרופות ובתי החולים - יש לדעת מוזס השפעה הרסנית על הדבר החשוב ביותר במערכת הזו - הקשר בין הרופא לחולה. "השאלה היא אם כשרופא משפחה אומר לחולה שהוא לא יקבל תרופה מסוימת, החולה מאמין לו שהוא באמת לא צריך אותה או שהוא חושד שהיא פשוט לא נמצאת בסל של קופת חולים. החולה והרופא אמורים להיות באותו צד, אבל הרבה פעמים נוצר מצב שהרופאים מצטיירים כסוכני המערכת. אם אני פותח מרפאה פרטית ושואף למקסם את הרווח, אין שום דרך בעולם שאני אוכל גם להרוויח וגם לעשות לך טוב בו בזמן. אני הופך להיות מכונת כסף, ואתה יורד למקום השני בסדר העדיפויות".

לבעיות סבוכות אין פתרונות פשוטים, אבל מוזס מתעקש שיש פתרונות: "אני מקפיד על הכלל שאין טעם להצביע על בעיה אם אתה לא יכול להציע לה פיתרון". הפתרונות שלו לחוליי מערכת הבריאות מחולקים לכמה ראשי פרקים: "לעשות העצמה של רופאי המשפחה, הן מבחינת השקעת המשאבים והעלאתם למקום בכיר בהייררכיה, והן מבחינת יכולתם להתמודד עם 'חולים מורכבים' - כאלה שסובלים ממגוון מחלות; להכניס קריטריונים רפואיים אובייקטיוויים לתהליך קבלת ההחלטות".

זה דורש הסבר.

"היום המצב הוא שיש נטיית יתר מובהקת לבצע בחולים פרוצדורות פולשניות, כמו למשל צינתור. יש הרבה רופאים ששולחים באופן אוטומטי כמעט כל חולה עם סימפטומים מסוימים לצינתור, כשמחקרים רבים כבר מוכיחים שזה לא נחוץ ויש דרכים אחרות להתמודד עם הבעיה. לך, כחולה, אין כלים להתמודד עם הרופא, ואתה נאלץ לקבל את ההמלצה שלו. אילו היו קריטריונים מסודרים, אובייקטיוויים ככל האפשר, כולל סטטיסטיקות והסתברויות שהיו מוצגות לחולה, היית יכול לדרוש מהרופא הסבר יותר משכנע למה בעצם אתה צריך לעשות צינתור.

"צריך להתחיל לספר לציבור שיש צינתורים מיותרים, כי אנשים לא מעלים על דעתם שרופא סתם ישלח אותם לדבר כזה. צריך להגיע למצב שאני, כרופא, לא אוכל סתם להגיד לך 'סמוך עלי, יהיה בסדר'. בעולם קוראים לזה 'תהליך קבלת החלטות משותף'. הבעיה היא שקריטריונים אובייקטיוויים עומדים בסתירה לאוטוריטה אישית, וכל המערכת הזו מבוססת על הכריזמה של הכוכבים. אני לא חושב שהם אנשים רעים שחושבים כל הזמן רק על הכסף, אבל בשלב מסוים הם שקועים בשכנוע פנימי כל כך עמוק שהם כבר באמת מאמינים שצריך לנתח כל אחד".

ההצעה האחרונה של מוזס מבוססת על שינוי מהותי בתפיסת מושג ההצלחה ברפואה: במקום לבדוק אם הפעולה הרפואית הצליחה, הוא מציע לבדוק אם היא תרמה לאיכות חייו של החולה. את עיקרי מחשבתו בסוגיה ריכז כבר לפני חמש שנים בספר שפירסם יחד עם הפילוסוף דוד הד, שהוכתר בשם "החיים הטובים - הממד החסר ברפואה המודרנית".

מוזס: "צריך להכניס פרמטר של איכות חיים כדי לבדוק את היעילות של המערכת הזו. נניח שבצינתור פותחים לחולה את הכלים הסתומים ועכשיו הוא יכול ללכת מאתיים מטר, אבל מה שמעניין אותו זה בכלל לשבת כל היום מול המחשב ולא ללכת מאתיים מטר? כל התפישה הרפואית המקובלת מדברת על תפקודים, כאילו כל בני האדם צריכים לתפקד אותו דבר, להיות יעילים, ומטרת הרפואה לעשות מקסימיזציה של היעילות. זו תפישה מאוד פונקציונלית של האדם, כיצור שתפקידו להביא תועלת לחברה. לדעתי צריך להכניס לרפואה ממד יותר אישי, אינדיווידואלי, שבו בודקים מה הצרכים של החולה, ומתאימים להם את הטיפול. במקום להפוך לעבדים לטכנולוגיה, צריך להשתמש בה כדי לשמר את האינדיווידואל ולסייע לו ליהנות מהחיים".

בימים אלה מנהל מוזס מגעים עם אחד מגופי הרפואה הגדולים בישראל על חזרה אפשרית שלו לתפקיד שבו יוכל לקדם כמה מהנושאים היקרים ללבו. אין לו הרבה אשליות לגבי הסיכוי שיחול שינוי של ממש בדרך החשיבה של הממסד הרפואי, אבל עם כל החסרונות, כאן, כאמור, נמצא הבית שלו: "אמריקה היא מקום מאוד גדול, ולכן, למרות שהקפיטליזם אצלם גם בתחום הרפואה הרבה יותר פרוע מאשר כאן, הם מוכנים לשמוע גם קול כמו שלי. אבל זה בערך היתרון היחיד שם". *



ד"ר בני מוזס. למעמדם של הכוכבים הגדולים אין הצדקה


פרופ' גור. התערבות חובבנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו