טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעם למעלה, פעם למטה

חולה מאניה-דיפרסיה שנואש מהמערכת הפסיכיאטרית מארגן קבוצה להתמודדות עם המחלה ומספר על מוראותיה

תגובות

המפגש התחיל מעט אחרי שבע וחצי בערב. בשביל ו' זו הופעת הבכורה בקבוצה, ולכן היא מקבלת ראשונה את זכות הדיבור. ר', שמנהל את הדיון, מעביר לה מין מקל מוזר עם נוצות שמהווה סימן מוסכם: כל עוד המקל אצלה, לאיש אסור להתפרץ לדבריה. כשתסיים אותם ותניח את המקל - לאחר רבע שעה לכל היותר - יוכלו האחרים להציג לה שאלות, לחוות דעה. עד מהרה מתברר שחוקי השיח לא ממש נשמרים. זוהי אמנם חבורה של 13 חולי מאניה-דיפרסיה, אבל כולם גם ישראלים.

ו' שוטחת בקצרה את תולדותיה: בת 35, תל אביבית, גרושה - באורח לגמרי לא מקרי איש מחברי הקבוצה הזאת אינו נמצא כרגע בקשר זוגי יציב - ואם לילדה מקסימה בת שש. עבדה בכמה עיתונים, ערכה מוספים. בתקופות המאניה היתה כותבת גם 23 שעות ביממה, מתחת ידיה יצאו אז הכתבות הטובות ביותר ואפילו סיפורים קצרים שהיא גאה בהם. כשיש כל כך הרבה זמן לעבוד, היא מחייכת בהשלמה, אפשר לחזור ולהשביח את הטקסט שוב ושוב.

בין לבין באו תקופות הדיכאון, שבהן מצאה את עצמה מייללת מתחת לשמיכה, הגוף והנשמה מסבים לה ייסורי תופת. אי היציבות המחזורית גרמה לכך שנפלטה מכל מקום עבודה מסודר. "התחלתי את הקריירה ככתבת ב'במחנה'", היא מספרת, "ואני מסתכלת היום איפה אני ואיפה כמה מאלה ששירתו איתי, שהפכו לבכירי התקשורת. וזה עצוב".

המקל עובר אל ת'. פניה קורנות. היא מדווחת על תקופה טובה. היא מצליחה לחיות את הרגע, לא להעביר את היום ברגשות אשם על מה שאמרה אתמול או בדאגה ממה שיקרה מחר. קמה בבוקר שלווה, מאושרת מעצם היותה. אך אליה וקוץ בה: מעל האושר מרחפת תמיד עננה מאיימת - האם הוא לא מבשר את תחילת הזדחלותה של מאניה? ת' מסכמת בכמה משפטים את אחד הפרדוקסים שמלווים את האנשים שלוקים במחלה הזאת: "בכל פעם שאני רואה שאני מאושרת יותר מדי, או מתלהבת ממשהו, אני נותנת לעצמי מכה ומורידה קצת את הראש".

היושבים במעגל מהנהנים בהבנה. בשלב התגובות מישהו דואג לתת לה מכה משלו: "את אומרת שכבר שבועיים את במצב הרגוע הזה", הוא מזכיר, "אבל רק בשבוע שעבר סיפרת לנו איך בוקר שלם לא היית מסוגלת לקום מהמיטה".

כבר יותר משנה הם נפגשים בכל יום רביעי בחצר האחורית של הבית ששכר ר' בפאתי הוד השרון. שכונה פשוטה, ותיקה, לא הוד לה ולא הדר אבל הרבה חן דהוי ואינטימיות של פעם. כאן, במעגל, אנשים פורטים לפרוטות את נפתולי נפשם הדוויה, מספרים על פסגות ותהומות, ובחצר הבית השכן עסוקים השכנים בניסיונות קולניים לתקן משהו. שאון דפיקות הפטיש מקשה לנהל שיחה, אבל חברי הקבוצה מתעלמים, לא נותנים לרעש להפריע להם. אחרי הכל, שבוע שלם הם ציפו לפגישה הזאת. זה המקום היחיד שבו הם יושבים בין אנשים שמקשיבים ומבינים אותם באמת, וצריך למצות כל רגע. "זה כמו לתת לעני לאכול פעם בשבוע בהילטון", ממחיש ד' מירושלים, בן 38, את עוצמת הבדידות שהמחלה כופה על רבים מהלוקים בה.

משהו מוזר קורה כאן. הספרות המקצועית קובעת כי 1% מבני האדם לוקים במאניה-דיפרסיה, שמכונה בשפה המקצועית הפרעה בי-פולארית, ובעברית - דו קוטבית (האמריקאים כבר המציאו הגדרה חדשה במיטב מסורת התקינות הפוליטית: "הפרעה במצבי רוח"). מחקרים גם מצאו כי אין הבדלים משמעותיים בתפוצה של המחלה, בין חברות ותרבויות שונות. המשמעות: בישראל חיים כ-60 אלף חולי מאניה-דיפרסיה. אז למה האנשים המכונסים בחצר האחורית של ר' נראים כל כך תלושים ומבודדים?

ר' אומר שזה משום שבמערכת הבריאות אין להם אבא ואמא. 60 אלף אנשים מתמודדים לבדם, בבית או במחלקה הסגורה, איש לנפשו החולה, וכמעט כל מה שהמערכת יודעת לתת להם זה תרופות מייצבות מצבי רוח. לפעמים זה מספיק, אבל בהחלט לא תמיד. ר' הקים את קבוצת התמיכה ("אני שונא לקרוא לזה ככה, אבל זה מה שזה") כדי לענות על צורך נואש שלו עצמו. הוא בן 34, נאה, אינטליגנטי, עוסק בנדל"ן ומגלגל תחת ידיו נכסים בשווי של הרבה מיליונים. זו גם הסיבה שהוא - כמו הדוברים האחרים בכתבה - מסרב להיחשף, למרות שכל חבריו ומכריו שותפים בסוד המחלה. הוא חושש שהלקוחות יברחו אם יידעו בידיים של מי ההון שלהם מופקד.

הוא בן למשפחה בורגנית מהוגנת, אבא עורך דין, אמא ניהלה משרד חקירות, אחות עיתונאית מצליחה. "אחרי התקף המאניה האחרון שלי הבנתי לראשונה שאני באמת צריך עזרה. הלכתי ל'כפר איזון' (מתחם ליד קיבוץ שדות ים, שמטפל בעיקר בתרמילאים שלקחו פטריות וסמי הזיה) לאיזו תקופה, אבל הרגשתי מאוד לא שייך. בעקבות השהות שם התעורר אצלי הדחף להכיר אנשים שיש להם צרה דומה לשלי. החלטתי ללכת לקבוצת תמיכה, ודמיינתי שיש כמה עשרות כאלה בכל רחבי הארץ. חיפשתי והתייעצתי, פניתי לרשויות ולבתי חולים, ולתדהמתי לא היה להם מה להציע לי. מכיוון שאני פרויקטור בנשמתי, החלטתי שאני מקים בעצמי קבוצה כדי לפגוש אנשים שמדברים באותה שפה. תוך זמן קצר נוצרה כאן דינמיקה יוצאת דופן. זו המשפחה השנייה שלי".

מחלת נפש מרתקת

מאניה-דיפרסיה היא מחלת נפש מרתקת, שבמהלך ההיסטוריה הוצמדה לה תווית של יוקרה. הזוהר המפוקפק הזה התפתח גם בהשראת שורה של אישים מפורסמים שנחשבים כמי שלקו בגרסאות שונות של המחלה: וינסנט ואן גוך, אדגר אלן פו, יוהן וולפגנג גתה, נפוליאון בונפרטה, מנחם בגין וסולן "נירוונה", קורט קוביין, שהתאבד בעיצומו של התקף דיכאון והותיר אחריו שיר המוקדש לתרופה המוכרת ביותר למחלה - ליתיום.

ההילה נובעת גם מהשלב ההיפומאני של המחלה. היפומאניה היא מדרגה אחת לפני המאניה עצמה, מדרגה שבה החולה עוד לא מאבד קשר עם המציאות, אינו מאיים ואינו מסוכן, שלב שדומה שרבים מאיתנו היו שמחים לחוות אותו מדי פעם: הוא מאופיין בחדות מחשבה, זיכרון בהיר, יצירתיות מבעבעת, כריזמה שופעת, אנרגיות מיניות מתפרצות ועשייה לא פוסקת. ההיפומאניה מהווה למקצת החולים מלכודת דבש קטלנית: הם מתקשים להיפרד מהתשוקה לחוות אותה שוב, וכשהתקף הדיכאון או המאניה חולפים הם משליכים את התרופות המייצבות.

אלא שאחרי ההיפומאניה תבוא כמעט תמיד המאניה עצמה, ובסוף הדרך ממתינה הצניחה אל תהום הדיכאון. "יש פיתוי עצום במאניה", אומר ש', בן 57 מכפר סבא, שהיה צלם המערכת של "העולם הזה" בימי הזוהר של השבועון. "לפני שנתיים חשבתי שהמצאתי את הגלגל, ושאני מסוגל לשמור על מצב היפומאני נמוך בעזרת התודעה. שנה שלמה זה עבד, זה כמו ללכת כל הזמן קצת מסטול בלי לשלם את המחיר של שימוש בקוקאין, אבל אז - טראח, מצאתי את עצמי צולל עמוק ורצתי בחזרה לכדורים".

כמו רוב התופעות שמקורן במוח, גם על מאניה-דיפרסיה הרפואה יודעת מעט מדי. תורשה משפיעה על הסיכויים לחלות, אבל יש גורמים נוספים, לא ידועים, שמאיצים את התפרצות המחלה. הפסיכיאטריה יודעת היום לאבחן את המחלה בקלות יחסית, אבל לעתים עוברות שנים עד שהחולה וסביבתו מבינים שהוא זקוק לעזרה רפואית. אין תרופה למחלה, ולהוציא כעשירית מהחולים שמחלימים בנסיבות עלומות, היא נחשבת למחלה כרונית. לעומת המחלימים, יותר מ-10% מהחולים מתאבדים, מה שהופך את המאניה-דיפרסיה לאחת המחלות הקטלניות ביותר.

כל התרופות שניתנות ללוקים במחלה פותחו במקורן לטיפול במחלות אחרות, ממחלת הנפילה ועד דיכאון "רגיל". הטיפול המקובל במאניה-דיפרסיה מתבסס על תרופות שמייצבות מצבי רוח. עד השנים האחרונות נעשה שימוש בעיקר בליתיום. הבעיה העיקרית עם ליתיום - מתכת קלה שנוצרת מחיבור בין מלח לכלור או לקרבונט - הן תופעות הלוואי: בחילה, ירידה בתיאבון, עלייה במשקל, רעד בידיים, והפרעה בפעילות הכליות ובלוטת התריס.

חולים רבים מתעבים את התרופה ומפסיקים לקחת אותה בין התקף למשנהו. זה כמובן מזרז את ההתקף הבא. "אם אתה בדיכאון ולוקח כדורים, ועולה עשרים קילו ולא מתפקד מינית, אז אתה רק שוקע יותר בדיכאון", מסביר ר' את הלך הרוח. הסבר אחר לרתיעה שלו מתרופות יש בפי י', בן 29, מושבניק מהערבה שלמד קולנוע ומלמד היום בחצי משרה בתל אביב: "זה פשוט משנה את האופי. זה כאילו שאני לוקח כדורים שגורמים לי להגיד את המלים הנכונות, והופכים אותי ללא אני". בכל זאת, בשנה האחרונה הוא נמצא בדיאלוג קבוע עם הפסיכיאטר שלו בניסיון להגיע למינון הכימיקלים המתאים לו. בינתיים זה עובד לא רע: השבוע י' ממריא לסרי לנקה כדי להתמסר בתקופה הקרובה לתחביב הגדול שלו - גלישת גלים.

בשנים האחרונות פותחו כמה מייצבים נוספים. פסיכיאטרים רבים רואים היום את האתגר העיקרי שלהם בעבודה מול חולה מאניה-דיפרסיה, בוויסות מינון התרופות, כך שרוב הזמן החולה יישאר באיזון מקסימלי והפער בין שני הקטבים של עקומת חייו יצטמצם. "חולה שמסכים לקבל תרופות ומגיע לוויסות נכון הוא כמעט אדם בריא, בוודאי בריא יותר מכל חולה סוכרת ממוצע", אומר פסיכיאטר בכיר.

התפישה הזאת מקוממת את ר' וחבריו. הם מגדירים אותה מיושנת, שמרנית, לא רלוונטית. תרופות זה חשוב, הם אומרים, ואפילו מסכימים שהן המכשיר החשוב ביותר לטיפול במחלה, אבל, כדברי ר', "זה רק פן אחד של ההתמודדות. ראיתי עד היום חמישה פסיכיאטרים, אני מכיר סיפורים על עוד כמה עשרות חולים, ולכל החוויות יש מכנה משותף ברור: ההתייחסות אל החולה, אמפטית ככל שתהיה, היא דרך עדשה מאוד צרה של הסתכלות פרמקולוגית - האיזון הביוכימי במוח שלו. זה מוחצן במיוחד בבתי החולים הפסיכיאטריים וקיים גם בטיפולים פרטיים. החולה רואה פעם בשלושה חודשים את הפסיכיאטר, הוא אומר לו 'קח כדור אחד יותר, או פחות', ושולח אותו הביתה. עד הפגישה הבאה העולם יכול להתהפך עליו המון פעמים. לא נותנים לחולים כלים להתמודד עם מה שקורה יום אחרי שהם עוזבים את בית החולים, או יוצאים מההתקף. הרי המחלה הזאת היא כמו סופה שזורעת חורבן בחיי המשפחה, במצב הכלכלי, בחיים החברתיים, וכשאתה עומד לפני התוצאות האלה יש סיכוי גדול שתשקע שוב".

לא רק התפישה הצרה של המערכת גורמת לה למקד את הטיפול בהיבט התרופתי. המחסור בתקציבים מכתיב תנאים כמעט בלתי אנושיים לטיפול בחולי נפש, שחולי המאניה-דיפרסיה נפגעים מהם עוד יותר מאחרים. בשנים האחרונות הגיע י' שלוש פעמים למדרגת מאניה פסיכוטית ואושפז במחלקות סגורות. הוא לא כופר בעצם העובדה שהיה צורך לאשפזו, אבל לדבריו התנאים במחלקות הסגורות רק החריפו את מצבו.

"אין ספק שבמעבר ממאניה לפסיכוזה התנתקתי מהמציאות", אומר י'. "חשבתי שכוחות הביטחון מנסים לעזור לי להפיק סרט על הצבא, אנשים אומרים לך דברים ואתה נותן להם פירושים משלך. כשנכנסתי למסעדה והמלצרית שאלה אותי אם אני רוצה לימונדה או לימונענע, אמרתי לעצמי שנענע זה מהר, והיא בטח רומזת לי שאני צריך להחליט מהר כי גם היא יודעת שמשהו חשוב מתרחש".

האשפוז הראשון שלו היה תוך כדי שירות מילואים. "הסמג"ד לקח אותי להתאשפז, כשראיתי את הבניין מבחוץ אמרתי לו שזה בסדר, כשראיתי את המחלקה מבפנים אמרתי לו שזה ממש ממש לא בסדר. זה היה מסדרון של שלושים מטר, וחדר גדול של עשרים על עשרים. מעירים אותך בשמונה בבוקר ואתה מבלה את היום בין המסדרון לחדר יחד עם עוד ארבעים אנשים. אתה מסתובב במעגלים, לא מקבל כמעט שום טיפול, פשוט מסממים אותך בתקווה שההיי יעבור. כולם במחלקה מעשנים שלוש קופסאות ליום, מי שאין לו סיגריות מנסה לשנורר ממך, אנשים מגרדים בדלים מהרצפה, גונבים לך דברים.

"יש כמובן נוהל קשירה שהפעילו עלי כמה פעמים. הדבר הכי נורא הוא שאתה צריך להשתין, ואף אחד לא מתייחס. במקרה הטוב אתה משתין תחתיך, יש אנשים שגם מחרבנים במכנסיים. מדובר באנשים שלא גנבו, לא רצחו, לא אנסו, לא מגיע להם שיתייחסו אליהם ככה.

"הכל מתחיל מהתנאים. כשאני במאניה יש לי אנרגיות מטורפות, אני נוסע על אופניים בכל העיר ואחר כך מסוגל לשחק שמונה שעות כדורסל כדי לשחרר את המרץ העודף, ובמחלקה אין כלום אז פשוט הלכתי את אותם שלושים מטר אלפי פעמים. בפעם הבאה שהיה לי דיכאון הגעתי ל'איזון' - איזה הבדל. עשיתי כושר, שיחקתי כדורסל, יש טיפול בפסיכודרמה, אתה מנקה את החדר שלך. תוך חודש הייתי מיוצב וסידרו לי לעבוד באולפן עריכה במעגן מיכאל".

עיר מקלט

הניסיון המר עם המערכת הביא את ר' לרקום חלום: הקמת מתחם לטיפול בחולי מאניה-דיפרסיה, עיר מקלט, מקום שבו ירגישו בבית ויטופלו בקשת רחבה של אמצעים. בחזונו הוא רואה מבנה מרווח מוקף כרי דשא, אולי אפילו על שפת מקווה מים, מקום מסביר פנים שבו, מלבד קבלת תרופות בהתאם לצורך, יוכלו החולים לשמוע הרצאות, להאזין למוסיקה, לעסוק במלאכות יד שונות, לשלב בטיפול פעילות גופנית ומפגשים מודרכים עם חולים אחרים.

כצעד ראשון להגשמת החזון הקים ר' עמותה ללא מטרת רווח, "מאניקר", אבל היה לו ברור שאת החלום הזה אנשים הלוקים במחלה לא יוכלו להגשים לבדם. כיזם העוסק בנדל"ן הוא יכול לטפל בהקמה ובאיתור שטחים מתאימים, אבל את הסמכות הרפואית והכלכלית הוא צריך להפקיד בידיים של אחרים. הרי אפילו את עסקיו שלו הצליח להחריב כמה פעמים, אז איך יוכל לקחת אחריות על הונם של אחרים.

החלום עלה מדרגה כשהוא פגש את ד"ר אלון אשמן, פסיכיאטר, לשעבר בשלוותה והיום בעל קליניקה פרטית. השניים מצאו שפה משותפת, ואשמן חבר היום בעמותה ומיועד להיות המנהל הרפואי של המתחם העתידי. אשמן רואה בחזונו מוסד שמבוסס על דיאלוג פורה בין מטפלים למטופלים: "למוסדות הקיימים יש סטיגמה שגורמת לחולים להתרחק מהם, לפיה מתייחסים לחולה כחסר ישע ושיקול דעת ובמסדרונות רצים אחים תאבי דם ומין. לפעמים זה גם נכון. אני פוגש המון מטופלים שחייבים אשפוז ומסרבים, שלא לדבר על כך שזה נרשם להם ברקורד. היום, מישהו שגר בנתניה וסובל מדיכאון יאושפז בפרדסייה, באותה מחלקה עם אנשים הרבה הרבה יותר חולים ממנו. הוא לא ירגיש שייך, לא יוכל להיעזר, וזה רק יגרום לו לחשוב שהוא משוגע לגמרי כי מסביבו הוא רואה רק משוגעים".

ולמה שבמוסד שאתם חולמים עליו זה יהיה אחרת?

"עצם העובדה שמוסד כזה הוא יוזמה של חולים, ושהוא פועל מחוץ לממסד, תפחית חשדנות. במערכת אין היום מספיק רגישות לצורכי החולה, אבל במקום שבו החולה יוכל לפגוש אנשים כמוהו, למשל כמו ר', שיארגנו קבוצות תמיכה ברוח הקבוצה שהוא מפעיל היום בבית, תיווצר אווירה אחרת לגמרי. אנחנו ננסה לדבר אל המטופל בשפה שלו, לשכנע אותו לקחת תרופות בהתאם לצורך ולתת לו קשת רחבה של כלים להתמודד עם המחלה. בניגוד לסכיזופרניה, מאניה-דיפרסיה היא מחלה שלא פוגעת בקוגניציה, באישיות, ומודעות עצמית היא מרכיב מרכזי בהתמודדות איתה".

חבר נוסף בצוות העמותה הוא אבי אלקלעי, שמיועד לתפקיד המנכ"ל של המתחם העתידי. אלקלעי הוא דמות מוכרת בעולם התקשורת. הוא פסיכולוג קליני בהשכלתו, ואולם בשנים האחרונות עסק בעיקר בתחום ההפקה בטלוויזיה. הוא הפיק את "אברהם ויעקב", תוכניתם המשותפת של אברי גלעד וקובי מידן, את תוכנית הבוקר של "קשת" עם גבי גזית ורבקה מיכאלי ועם הקמת ערוץ 10 היה למפיק הראשי של הערוץ. היום הוא עורך את "לונדון וקירשנבאום" המצליחה.

החיבור בין ר' לאלקלעי נעשה באמצעות חבר משותף - אברי גלעד. אלקלעי אומר שהוא רואה בהקמת מתחם כזה "אתגר מקצועי וניהולי גדול. אני נהנה מאוד היום לערוך את 'לונדון וקירשנבאום', אבל למען האמת זה לא נורא חשוב, ומי שנהנים מהפירות הם בעיקר אלה שמוכרים פרסומות ומרוויחים כסף. זו מהותה של טלוויזיה מסחרית. יש הבדל בין זה לבין להקים משהו גדול שיכול להיות הצלה להרבה אנשים".

השלושה כבר החלו לתור אחר שטח מתאים, וביקרו באתר ליד כפר ויתקין, שם גילו "מקום שהיה בית הבראה לעובדי מדינה ולא מתפקד היום, 68 דונם עם בריכה ואמפיתיאטרון". הם יודעים שכדי להתחיל להרים פרויקט כזה יצטרכו לגייס לפחות כמה מיליוני דולרים, ובקרוב יתחילו להיפגש עם נדבנים ובעלי ממון. בינתיים ר' ממשיך להקים רשת של קבוצות תמיכה. מלבד זאת בהוד השרון פועלות קבוצות גם בבאר שבע ובתל אביב ובקרוב ייפתחו בחיפה ובירושלים. ר' משוכנע שבקרב החולים יש רעב גדול למסגרות מהסוג הזה, שמתבטא, לדבריו, בזרם הפונים המגיע אליו דרך אתר האינטרנט שהקים (www.Manicare.org) כדי לרכז את פעילות העמותה.

הצוף של החיים

כבר יותר משנה ר' לא חווה התקפי דיכאון או מאניה. זהו הישג לא שגרתי, שכן השקט הזה נשמר בלי תרופות. ר' יודע שהוא חריג. בסיפור שהוא שוטח כאן אין משום המלצה לחולים אחרים להפסיק לקחת תרופות, אלא אם הם עושים זאת בעצה אחת עם פסיכיאטר.

ההתמודדות של ר' עם המחלה כוללת חריש עמוק, נפשי וגופני. לפני כשנה הפך לטבעוני, והחל לשקוע בלמידת תורות רוחניות. מישהו מעמיתיו כינה אותו בחיבה "דורון שפר של הבי-פולארים". אין ערבות שזה יחזיק לאורך זמן. ר' מאמין בלב שלם שהוא הבריא, אבל מצהיר ש"אין לי פטנט על הבראה ממאניה-דיפרסיה, ואם מחר אשקע בדיכאון לא אהסס לקחת תרופות כדי לצאת ממנו".

עלילת חייו הסוערת יכולה לפרנס בלי קושי ספר שלם. המחלה התפרצה אצלו בגיל 18. הוא התגייס לצה"ל ומיד ערק כדי לטוס לאמריקה ולהתחתן עם נערה אמריקאית שהכיר. בשנים שחי שם הספיק לעשות כמה פעמים הון עתק ולבזבז אותו לכל רוח, להמריא ולשקוע. את סיפורו הוא מעדיף למקד בשנים האחרונות, אלה שהובילו למהפך בחייו.

"בשנת 2000 אשתי, רב-סרן בצה"ל, נכנסה להריון לא מתוכנן. היינו ביחד ארבע שנים, אני עוד לא הייתי מעוניין בילדים, היא מבוגרת ממני ומאוד רצתה. זה היה טריגר לדיכאון הכי חריף שהיה לי בחיים. הוא הלך והתפתח יחד עם ההריון. דיכאון שלפני, במהלך ואחרי הלידה. בלידה הייתי במצב של חוסר אפשרות לתפקד, שלא לדבר על להרגיש. תמיד ידעתי שהחיים שלי הם כמו רכבת הרים, ולכן הקפדתי לעשות רק דברים הפיכים. היו לי אפשרויות יציאה בכל נקודה. בגלל זה גם לא קניתי בית. פתאום היכתה בי הידיעה שזה משהו שאני הולך להיות איתו עד סוף ימי.

"החודשים הראשונים אחרי הלידה היו קטסטרופליים. לא תפקדתי בעבודה ובבית. היו לי אז שלוש חברות: אחת לנדל"ן, אחת לאירוח אח"מים, ועוד משהו שהקמתי בהיי-טק. הטיפול התרופתי לא עזר במשך חודשים ארוכים. אחרי תשעה חודשים המצב התחיל להשתנות. החלטתי לעשות פרויקט ולבנות במו ידי מתנה ליום ההולדת הראשון של הבת שלי. מה שהתחיל כפרויקט תמים הפך למאניה הרביעית בחיים שלי, והכי גרועה.

"חלק גדול מהמאניה סבב סביב הפרויקט. בניתי סוג מסוים של גן שעשועים. זה עלה לי כמעט חמישים אלף שקל. זה הפך לאובססיה, היתה לי תמונה בראש של איך זה צריך להיראות וכל היום הסתובבתי כדי למצוא את מאות החלקים והצעצועים כדי להגיע למה שרציתי. זה מילא את כל הסלון, הלך והתעצם, ומזה המשכתי לפרויקטים נוספים - גינה ואקווריום. הייתי עסוק רק בזה, לא עבדתי, לא עזרתי עם הילדה.

"אשתי היתה חסרת ישע. היא לא היתה מוכנה שהמשפחה שלה או החברים מהצד שלה יידעו על מצבי, ולכן לא היה לה על מי להישען. החיבור שלי למציאות היה יותר ויותר קלוש, הייתי מאוד אימפולסיווי, ישנתי מעט, הייתי חסר מנוחה, סבלנות והתחשבות. הפסיכיאטר ניסה כל דבר אפשרי. את הכדורים הקשים ביותר, אפילו לטשטוש, זריקות שבדרך כלל נותנים רק בבתי חולים, תרופות שהייתי אמור לישון איתן 18 שעות ביממה ולהיות זומבי בשעות האחרות. לא השפיע עלי. כולם היו חסרי אונים. אי אפשר היה לשכנע אותי להתאשפז, ולא הייתי במצב שאפשר היה לכפות עלי.

"בשלב מסוים אשתי החליטה שהיא לא מסוגלת להישאר, לקחה את הילדה ושכרה דירה. קיבלתי את זה בקלות, כי שום דבר לא הזיז לי. זה היה לפני שנתיים. שבועיים אחרי שהיא עזבה הזמנתי חבר טוב שלי והדלקתי מאתיים נרות בדירה. אחרי שהוא הלך, הנרות נשארו דלוקים, התעוררתי בשש בבוקר בתוך חנק מוחלט. כל הבית עלה באש. נשמתי הרבה עשן, לא הצלחתי לראות איפה הדלת, הכלב שלי סחב אותי לכיוון הדלת. הייתי בבית חולים כמה זמן וגם את זה לקחתי בסוג מסוים של אדישות, שגרם לאנשים לצאת מדעתם. הרי כל הרכוש שלי נשרף, בגדים בשווי מאות אלפי שקלים, כי אחד הסימפטומים במאניות הקודמות שלי היה רכישה של בגדים. אבל כל זה עבר מעלי.

"אחר כך עברו עלי כחודשיים שאין לי מהם זיכרונות. בדיעבד אני יודע ששוכנעתי על ידי מטפלים והמשפחה ללכת לטיפול חשמלי. זו הרדמה מלאה עם פולסים מבוקרים למוח. יש לזה אחוזי הצלחה טובים, יש הרבה עדויות להצלחתו של הטיפול. אני לא שולל אותו כעיקרון, אבל לי הוא גרם הרבה יותר נזק מתועלת. אחרי הטיפול אתה אמור לשכב יום-יומיים, הייתי קם מהטיפול והולך לעבודה. הטיפול מוחק כמעט לחלוטין את כל הזיכרונות לטווח קצר, וזה גרם לי לפאניקה מוחלטת. אנשים הטיחו בי שהבטחתי ככה והבטחתי אחרת, ואני לא זכרתי, זה יוצר תחושה של פסיכוזה. נכנסתי לחרדה קשה שהובילה לדיכאון עמוק וקצר, ומיד אחריו למאניה מטורפת עוד יותר, שהתבטאה בבזבוז בלתי נשלט של הרבה מאות אלפי שקלים על אוויר.

"פגשתי בחורה ואחרי שלושה ימים לקחתי אותה לריביירה וביזבזתי עשרים אלף דולר בארבעה ימים. הייתי מגיע לבית מלון ב-400 דולר ללילה, צועק 'תראו לי את הסוויטה הכי מפוארת' ומשלם אלפיים דולר ללילה. קניתי שעון ב-7,000 דולר, כל בקבוק יין 600-500 דולר. כל יום היה מלווה ברצון לריגוש מיידי, שהתבטא ברכישת חפצים שהריגוש מהם פג מיד לאחר הקנייה. באיזשהו שלב הברז נסגר, ביזבזתי את כל הכסף שהיה לי ונשארתי עם חובות לחנויות, בנקים, חברות אשראי. הגעתי לפשיטת רגל.

"המאניה הזאת שברה את כל המערכות החברתיות שלי. אשתי עזבה אותי, כל החברים למעט שניים ניתקו את הקשר, אחותי גם, ההורים החזיקו אותו בשיניים. באופן טבעי וצפוי היכה בי הדיכאון. דיכאון עמוק מאוד, מלווה בתחושות אובדניות יותר קשות מהרגיל. כבר היה כיסא מוכן, החבל היה כרוך מסביב לצוואר, אין לי מושג למה לא התאבדתי. הבנתי לראשונה שאני באמת צריך עזרה. הלכתי ל'כפר איזון' לאיזה תקופה, ואחר כך פניתי לחפש קבוצת תמיכה.

"במקביל להקמה התחלתי להתעסק הרבה בענייני הרוח. לקרוא תורות רוחניות מכל קצוות תבל. התחלתי לראות דמיון עצום בין תורות. התחלתי לכתוב ספר שחיבר אצלי את התובנות שראיתי אותן חוזרות בכל התורות ואת יחסי הגומלין שלהן והקשר למאניה-דיפרסיה. הסיפורים שעלו בקבוצה חידדו אצלי את התחושה שההסתכלות המדעית מאוד צרה ומתמקדת בפן אחד שהוא מאוד מהותי, אבל הוא רק חלק קטן מהתמונה הגדולה. הכרתי את רן כליף, מומחה ברפואה יפאנית וסינית, שסיפר לי שבסין מאניה-דיפרסיה מכונה 'מחלת הקיבה', ומאמינים שזאת תופעה שמתחילה בדרכי העיכול. שהפוטנציאל הגנטי למחלה קיים במוח, אבל שאלת התפרצותו תלויה באיכות הדם שאנחנו מזרימים אליו, שתלויה כמובן באיכות המזון. התחלנו טיפול שכולל שינויי תזונה, אקופונקטורה יפאנית והומיאופתיה. בהדרגה ותוך התייעצות עם הפסיכיאטר שלי, התחלתי להוריד את המינון התרופתי עד שהפסקתי לגמרי.

"אני בלי תרופות יותר משנה. התנודתיות קיימת, אני לא נמצא במצב שמאה אחוז מהזמן מאוזן רגשית, אבל העקומות הרבה יותר נמוכות, צורת ההתייחסות כלפיהן השתנתה דרמטית. פעם הייתי מריח את הדיכאון מגיע והייתי מייסר את עצמי, היום אני לא מתעסק עם זה בכלל. מקבל בכל רגע את מה שיש. אני שנה בלי היפומאניה, וזה דבר שלא חוויתי מאז גיל 18.

"התחלת הריפוי טמונה בוויתור מוחלט על כל מאניה, היפומאניה ודומותיה. זה לוותר ביודעין על תענוג צרוף, על הצוף של החיים. מתוך 15 חברים בקבוצה רק שלושה אומרים שהם מוכנים להיות בלי היפומאניה כל החיים. כל היתר לא מוכנים לוותר עליה, אבל בפועל זה אומר שהם יחוו עוד מאניה ועוד דיכאון, כי אין היפומאניה תמידית. ואני יודע, כי אני אלוף בזה".

יצא משהו מפלצתי

היחסים של ר' עם סביבתו הקרובה משתקמים באטיות. אחרי ארבעה חודשים שבהם סירבה אשתו לתת לו לראות את בתם, הצליח לשכנע אותה להסיר את המצור ועכשיו הוא מבלה עם הילדה פעמיים בשבוע. "אני מאמין שגם אשתי מבינה עכשיו כמה זה עושה טוב והרבה יותר בריא לכולם".

ש', אחותו היחידה של ר', מבוגרת ממנו בשנתיים. בגלל ההתנהגות שלו בהתקפי המאניה ניתקה איתו את הקשרים לתקופות ארוכות. למרות שידעה שהמחלה חזקה ממנו, התקשתה לסלוח: "מבחינתי, המשמעות העיקרית של המחלה של ר' היא מה שזה עשה להורים שלנו. ברור שיש גם משמעות לגבי, כי מדי פעם עולים פחדים ברמה הגנטית ובכל פעם שאני מצוברחת אני שואלת את עצמי אם זה לא דיכאון, אבל הכעס העיקרי שלי הוא על כך שההורים נתנו לו כל דבר שהיה להם, עד הגרוש האחרון. האמן לי, זה לא שאני דואגת לירושה. הם בני שישים פלוס, ואין להם שום ביטחונות לזיקנה. כשהוא בהיפומאניה הוא מרגיש שכסף זה אסימוני משחק".

אחד הדברים הנוראים במחלה הזאת זה האגוצנטריות, היא אומרת. "החולה לא רואה שום דבר פרט לעצמו. אני יודעת שבמצבים מסוימים הוא מרגיש רגשות אשם איומים על דברים שהוא עשה, עד כדי מחשבות להתאבד, ובכל זאת הכעס קיים. הוא עובר עכשיו תהליך מדהים, אבל קשה מאוד לפרגן במצב כזה. בזמנו, כשהוא התחיל את סיפור הפרויקט ליום ההולדת של הבת, מאוד שמחתי ונתתי גיבוי, סוף סוף הוא עושה משהו לא למען עצמו, ומהר מאוד צמחה מזה מאניה ענקית ויצא משהו מפלצתי. נוצר מצב שאני לא יכולה להגיב תגובה נורמלית לשום דבר, בוודאי לא לשמוח בשמחתו כשהוא מרוויח כסף. כשהוא מספר על משהו טוב שקרה לו, התגובה האוטומטית היא בהלה - בטח תיכף כולנו נתרסק על מזבח השיגעונות.

"השיא היה במאניה האחרונה. זו מחלה שבה אתה משקר המון, כולל לעצמך. לא הבנתי שהוא במאניה, הוא לא אמר לי, ונתתי לו לקחת את הילדים שלי לבריכה. הוא לא חגר אותם, וניהל שיחות עם ילד בן עשר על סקס. אחר כך לא יכולתי לראות את הפרצוף שלו כמה חודשים, לא הצלחתי להשתחרר מהכעס".

את לא מצליחה לעשות הפרדה בין האדם למחלה?

"אין מחלה לבד ובנאדם לבד. המחלה היא חלק מהאישיות שלו, כמו שהמקום החיובי שבו הוא נמצא עכשיו הוא חלק מהאישיות שלו. זה ניתן להפרדה רק עד רמה מסוימת. הרי אם כולו זה המחלה, אז זה אומר שאני בעצם מנהלת מערכת יחסים עם מחלה?"

קילו ליתיום בשקל

אולי במפתיע, מוצאות הטענות של ר' ושותפיו ב"מאניקר" הבנה והסכמה גם בלב לבו של הממסד הפסיכיאטרי. ד"ר יורם ברק הוא ראש החטיבה לפסיכיאטריה גריאטרית בבית החולים אברבנאל, ומטפל, גם באופן פרטי, בחולי מאניה-דיפרסיה רבים. הוא מבקש לא להתייחס ליוזמה להקמת מתחם חדש, משום שאינו מכיר את הפרטים ואת האנשים העומדים מאחוריה (גם ממשרד הבריאות נמסר שאין שם עניין להגיב על היוזמה, שנמצאת בשלב ראשוני). על ההשגות שיש לאנשי "מאניקר" על גישתה של המערכת לחולי מאניה-דיפרסיה, לעומת זאת, יש לד"ר ברק הרבה מה להגיד.

"בגדול, הטענה שהטיפול של המערכת מתמקד כמעט אך ורק בהיבט התרופתי היא נכונה מאוד", הוא מאשר. "למערכת אין משאבי כוח אדם, זמן וכסף לעשות מעבר לזה, וזה עצוב. היום אנחנו כבר יודעים שההנחה שבין ההתקפים מדובר באנשים בריאים ושהכל בסדר איתם רחוקה מלהיות מדויקת. הנזק הפסיכו-סוציאלי שהמחלה גורמת הוא דרמטי, אחוזי הגירושים גבוהים, משהו כמו שני-שלישים, אפילו יותר מסכיזופרניה. מי רוצה להיות נשוי לאדם שמחר בבוקר קם, מבזבז את כל הכסף, מזיין שלוש שכנות ומתפטר בטענה שהוא גאון?"

הנחמה היחידה שברק יכול להציע לחולי מאניה-דיפרסיה, היא שזאת צרת רבים: "עם כל הכבוד לקבוצה הזאת ולכוונותיה, הם לא באופן דרמטי שונים ממגוון של אנשים שסובלים ממחלות נפש, שזקוקים להרבה יותר ממערך תמיכה תרופתי. זה נכון שכשהם מאוזנים הם יכולים להגיע לרמות תפקוד מאוד גבוהות, ובשונה מסכיזופרניה, למשל, המחלה לא גורמת נזקים קוגניטיוויים, לא פוגעת באישיות. בגלל זה אולי ההפסד כאן יותר גדול".

ברק מכנה את הטיפול המקובל "קח ליתיום וסע לשלום". אחת הבעיות עם הליתיום, הוא אומר, היא מחירו הזול. "קילו ליתיום אתה יכול להשיג בשקל, בכל מפעל אתה יכול לצאת עם שק של ליתיום על הגב. עד שנות השמונים הפסיכיאטרים חשבו שהליתיום הוא פתרון קסמים, אבל אז החלו להיווכח בתוצאות של תופעות הלוואי. הבעיה עם ליתיום היא שאין לו גב כלכלי, אף חברה לא מתעשרת ממנו, אז העניין מתחיל לדעוך. נניח שמחר בבוקר נורא בא לי לעשות מחקר גדול על ליתיום, מי בדיוק יממן אותו?

"עד לפני שנתיים-שלוש היתה אצל החוקרים תחושה, שאם נדע להתמודד יותר טוב עם המאניה, הכל יהיה בסדר. מין שאננות כזאת שלא היתה במקומה. היינו נותנים לחולה תרופה והולכים הביתה מבסוטים מזה שהוא לא במאניה, אבל הוא נשאר עם החיים בזבל ומשלם את מחיר הדיכאון. במובן הזה, פיספסנו דור שלם של מטופלים. צריך לעזור לחולים בכל השלבים, ולא רק בקצוות. אחת הבעיות, שעליה המערכת הפורמלית לא נותנת את הדעת, היא ההיענות הבעייתית לטיפול. החולים מתגעגעים למאניה. אחרי שנגמר ההתקף הראשון החולה הולך הביתה וזורק את הליתיום. חוץ מאשר לכעוס עליהם, לא עשינו הרבה כדי להגביר את המודעות וההיענות לטיפול".

אבל הבעיה היא לא רק בגישה. מאושפזים במחלקות הסגורות מעידים על תנאים קשים ומחסור בפעילות שיקומית.

"בתוך המערכת האשפוזית כוח האדם מורכב ברובו מעובדים סיעודיים ורופאים, והצוות הפרה-רפואי, אם קיים, מורכב בעיקר מעובדים סוציאליים ופסיכולוגים. כל דבר אחר נעשה בהתנדבות או ברבע משרה, מה שהופך את המחלקה הסגורה לגיהנום. יותר גרוע מבית כלא. אם אתה בדיכאון זה חצי גיהנום, כי אתה ממילא שוכב כל היום עם הראש מתחת לשמיכה, אבל במאניה זה הכי גרוע. לצוות יש גם חשש, לא בלתי סביר, שחולים מאנים יסחפו חולים אחרים להתנהלות שאי אפשר יהיה לשלוט בה. בגלל זה יש נטייה לקשירה שלהם, או הרגעתם באמצעות כימיקלים. מחקרים הראו שבשבוע הראשון החולים שמקבלים הכי הרבה פעמים טיפולים של זריקה ועוד זריקה ועוד זריקה, הם חולים מאנים.

"אם היו נותנים לי היום ארכיטקט ויד חופשית, הייתי מייצר משהו שלא דומה למבנה של הצבא הבריטי שמדינת ישראל שיפצה והפכה לאברבנאל. יש לנו שישה-שמונה אנשים בחדר, על הנייר 34 איש ובפועל תמיד יותר מארבעים, שחולקים שלושה חדרי שירותים. אין לנו שום חלל שמאפשר פעילות, שתי המחלקות הן על עמודים, עם גינה קטנה בגודל של סלון ממוצע שאליה שישים חולים צריכים לצאת עם ליווי".

בכל זאת, נדמה שגם בתנאים פיזיים משופרים, רבים מעמיתיך סבורים שהסיפור מתחיל ונגמר בטיפול התרופתי.

"לצערי, פסיכיאטריה זה מקצוע שאליו הולכים הכי שמרנים ברפואה. מחקרים מראים שקצב הכניסה של תרופה חדשה בפסיכיאטריה הוא הכי אטי. יש קבצים שמראים איך לבחור תרופה, וההנחיות הראשונות אומרות שאם אתה מכיר תרופה ורגיל אליה, עדיף שתבחר בה על פני אחרות. פסיכיאטרים זה עם שמאוד מפחד לזוז למקומות חדשים, וחבל. מאנים הם חולים סימפתיים מאוד יחסית. הוא מקבל ואליום, ליתיום, ואם הכל בסדר אחרי עשרה ימים אומר 'תודה דוקטור' והולך. מי חושב עליו אחר כך בכלל. פיספסנו דור שלם של הבנה לגביהם, ויקח עוד לפחות עשור עד שמישהו יחזיר את העיסוק בחלק החברתי".



מארגן הקבוצה, ר'. התחלת הריפוי טמונה בוויתור מוחלט על היפומאניה: זה לוותר ביודעין על תענוג צרוף


אנשי עמותת "מאניקר", משמאל: אבי אלקלעי, פסיכולוג, מפיק ועורך; ד"ר אלון אשמן, פסיכיאטר; ש' (מאחור); והיוזם, ר'. המערכת מתמקדת בטיפול התרופתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות