בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שובו של הפליק בטוסיק

הפסיכולוגית אורלי פוקס רואה בסטירות שחטפה מהוריה, יעקב ועדנה שבתאי, דוגמה להורות טובה וכתבה ספר שמסביר לדורית בייניש למה היא טועה והם צדקו

תגובות

בערב סתווי אחד, לפני 28 שנים, בשעה שש, נכנסה אם כועסת לחדרה המבולגן של בתה, התבוננה סביב והחטיפה לה סטירה. הסטירה היתה מהירה וחזקה, והפתיעה, ככל הנראה, את הסוטרת והנסטרת כאחת. שתיהן, גובהן כמעט זהה, מצאו עצמן עומדות זו מול זו באין מלים, שהרי הסטירה כבר אמרה הכל.

הילדה, אורלי פוקס, מנסה היום, כפסיכולוגית, לברר את נסיבות אותה סטירה. ייתכן שהיתה פורקן לחודשים של עימותים ללא פתרון על סידור החדר; ייתכן שאי הסדר שם היה ססגוני מתמיד; ייתכן שהאם היתה לחוצה אחרי יום קשה של הוראה; וייתכן שבהיעדר מוצא אחר לכעס מצטבר של כמה חודשים, הוא התרכז בכף ידה של האם והוטח בלחיה של הבת.

עכשיו היא מפרסמת, יחד עם ד"ר שולמית בלנק, ספר המיועד להורים שמחפשים מוצא אחר לכעס. היא מסרבת לראות בספר סגירת מעגל שנפתח באותה סטירה. אבל עובדה היא שהסטירה, הכעס שיצר אותה ואפילו השעה בה התעופפה לעבר פניה, זכורים לה עד היום.

לא הסטירה הביאה לחיבור הספר, "הורים טובים מדי" (בהוצאת כנרת), אלא שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. לפני ארבע שנים פסקה בייניש: "יש לקבוע כי ענישה גופנית כלפי ילדים או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך... פסולה מכל והיא שריד לתפישה חברתית שאבד עליה כלח".

אבד עליה כלח? התפלאה אז הפסיכולוגית פוקס, הרי כל ניסיונה המקצועי הוכיח אחרת. כל בני הנוער שטיפלה בהם היו בנים להורים שלא ידעו "ענישה חינוכית" מהי והכבוד היחיד אותו ביזו היה כבודם שלהם. "זהו", אמרה לעצמה, "צריך לעשות משהו" ופנתה לד"ר בלנק.

בלנק, פסיכיאטרית, התפרסמה כמי שמשתמשת באמצעים נוקשים לטיפול בבני נוער בעייתיים במיוחד (מוסף "הארץ" 2.5.03). "הורים טובים מדי", לעומת זאת, מטפל בילדים רגילים ובעימותים שגרתיים. העדר גבולות, טוען הספר, הביא לחברה אלימה ולילדים אלימים מתמיד. הסיבה לאלימות היא "כניעה והרמת ידיים של מורים והורים", והדרך לתקן זאת היא באמצעות שיקום הסמכות של ההורים, הצבת גבולות לילדים והתעקשות על שמירתם.

ההורים עצמם אשמים, אומרות בלנק ופוקס. הם רכים, מפנקים ומנסים להתכחש לעובדה שכמעט כולם הפליקו לילדיהם האהובים פליק אחד או שניים. "תאונה מצערת", הם מכנים הפלקה כזה וממהרים לגנות "כל שימוש בכוח". מעניין מה היה חושב על כך אביה של אורלי פוקס, הסופר יעקב שבתאי, שבסיפור "הסרוויס הצ'כי" תיעד את הרגע בו נפנה אליו אביו לאחר שגילה מכסה שבור של קומקום תה: "'אני אלמד אותך לשבור כלים', הפליט בשנאה כבושה, ובבת אחת גוועה המהומה וקמה דומייה גמורה, פולחנית. 'אני אלמד אותך להרוס את הבית', לחש אל תוך פני והניף את החגורה. נפלתי על הרצפה והוא הצליף בי את ההצלפה הראשונה. 'קח' חזר ולחש על כל הצלפה, 'קח', ופניו היו אכזריים ופראיים. 'שימות', מילמלתי, 'שימות'".

כולם מסכימים איפוא שצריך להציב גבולות. אבל כמה יסכימו עם טענת "הורים טובים מדי" שפליק בטוסיק לבני שלוש עד שש עכשיו, ימנע מהם סטירה מכאיבה אחר כך?

המלאך כפצצת זמן

"הורים טובים מדי" כתוב כמדריך היחלצות להורים מעימות חסר סיכוי מול ילד זדוני המתנשא מעליהם כענק חורש רע. ההורים, תמימים ונבוכים, אוחזים באימה זה בידו של זו, חוששים מפניו ומפני עצמם. מצד אחד הם פוחדים שוותרנות תתפרש בעיניו כחוסר אהבה ומצד שני מתפלצים למחשבה שאיבוד עשתונות רגעי יביא אותם לפגוע בו.

בספר מתואר המלאך הקטן כפצצת זמן מתקתקת שטיפול שגוי עלול לפוצץ אותו על בני ביתו. הוא מזהיר את ההורים לנקוט בצעדים לפני שימצאו עצמם אשמים בגידולה של מפלצת. "ילד בן שנתיים שסובל מהתקפי זעם ואינו נתקל בתגובה משמעותית יהפוך לילד מכה ומציק. בגיל מאוחר יותר הוא עלול להפוך לעבריין", כותבת אורלי פוקס.

בתגובה שגויה טמונה סכנה של ממש. "תגובות אמפטיות וסלחניות מתפרשות אצלו כלגיטימציה להתנהגות חריגה", היא אומרת. ילד חסר גבולות, מזהירה פוקס, הוא איום על שלמות המשפחה כולה, הוא יוצר הורה "רע", שהוא ברוב המקרים האם שנמצאת עמו שעות ארוכות יותר ולכן דרישותיה גדולות יותר; ואילו האב, ה"הורה הטוב", הוותרן, אכול רגשות אשם משעות העדרות ארוכות מהבית ומנסה לכפר על כך ברכישת האהבה של הילד, גם במחיר נזק לטווח ארוך.

היא שוללת את הגישה הרחומה המציעה לחבק ילד תוקפן. בחיבוק כזה יש לדעתה מסר כפול ומבלבל. היא מצטטת מחקרים שקובעים: "לצורך הצבת גבולות אי אפשר להסתפק בדיבור והסברים... ילדים אינם מגיבים להסברים והם משנים את התנהגותם החריגה רק בעקבות ענישה". יושב לו היצור התחמן והמתוחכם הזה ועורך לעצמו חשבון קטן: "אם אני הקטן הצלחתי להכריע את הורי, כל אחד יכול. אם הורי לא בולמים את התוקפנות שלי, מי יעזור לי להתמודד מול היצר שלי?"

מה רע בענישה

אורלי פוקס מאוכזבת מההורים הצעירים. האכזבה מצעירים היא לא תופעה חדשה. לפני פחות מ-100 שנה ייחסו לאברהם שפירא, "זקן השומרים", את האבחנה האלמותית: "זה נוער זה? זה חרא". גם לנכדיו של אותו נוער חרא אין דעה טובה יותר על ילדיהם.

"ישראלים גדלו להיות חסרי התחשבות וריסון עצמי", כותב איש החינוך נמרוד אלוני בספרו "להיות אדם". "אין בהם דרך ארץ כלפי חבריהם ולא סובלנות כלפי מתנגדיהם". רשימה ארוכה של קטעי עיתונות המצורפת כנספח ל"הורים טובים מדי" מציגה התנהגות קשה יותר מסתם חוסר סובלנות ונימוס ובאה להוכיח שאלימות בני נוער היום שוברת שיאים בתכיפותה ועוצמתה. זו אכן רשימה קשה, אבל לצדה היתה יכולה להיות - ואין - רשימה מקבילה של הורים שדווקא "הציבו גבולות" על פי פרשנות קשוחה יותר, פרשנות ששלחה את המחונכים הקטנים וחסרי הישע לחדר מיון.

איך אפשר לסמוך על הורים שיידעו להבחין בין חינוך להתעללות? "אהבת הורים בסיסית מאזנת את הסכנה הזאת", אומרת פוקס. איסור על הפעלת כוח סביר כענישה, היא אומרת, דומה לאיסור על חיבוק ילדים מחשש שהגבול ייחצה והחיבוק ידרדר להטרדה מינית.

קו דק מאוד מפריד בין "קביעת הגבולות" של אורלי פוקס לבין ה"ענישה" שלה. אבל קודם כל היא מבקשת להסיר את האבק מעל המושג "ענישה", שהתקינות הפוליטית דחקה למגרה נידחת. היא מתקוממת כנגד הגדרתו כ"לא מתקדמת". עימות בין הורים לילדים, היא אומרת, הוא הרי בלתי נמנע ולכן על ההורים להערך לקראתו ולקראת הענישה שעלולה להיות חלק ממנו. איך? עליהם להכין מראש, בראש צלול ולא תחת איום משבר, רשימה של עונשים נאותים תחת הכותרת: "עונשים סבירים".

"עונש סביר הוא עונש שאיננו ברוטלי", היא מנסחת. אבל "ברוטליות" היא עניין של ניסוח. ה"מכה בטוסיק", או טוב ממנה, ה"פליק בטוסיק", ממזערים ומקטינים את המרכיב האלים שנמצא בכל סוג של מכות, גם בטוסיק. "מכה בטוסיק" נשמע חינני, כמעט עולץ. "חבטה בתחת" נשמע כבר כואב ואלים יותר. צריך, אם כן, לדקדק בהגדרה והמינוח המדויק ביותר, לדעתה, הוא "ספאנקינג" ("spanking"), שפירושו: "מכה ביד פתוחה פעם או פעמיים רק על הישבן ולא בכוח רב מדי". היא שוללת כל מה שהוא מעבר ל"מכה בטוסיק, ומסכימה עם אבחנתו של ד"ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד ש"מדרון חלקלק" מוביל ממכה כזאת להתעללות.

ומה ברשימת העונשים הסבירים שלה? החרמת צעצועים, סגירה של מספר דקות בחדר, מניעת צפייה בטלוויזיה או שימוש במחשב או דמי כיס. בכל מקרה, היא אומרת, עונש הוא עונש - וכדאי שהדברים ייאמרו במפורש ולא בנוסח "לך לחדר להרגע".

היא מדברת על ענישה כעל כלי חינוכי רציונלי, אבל מוחה גם על "עיקור התגובה הספונטנית של ההורים". האם שתי אלה מתיישבות, התגובה הרציונלית והתגובה הספונטנית? קשה היום להעלות על הדעת הרמת יד של הורים שאיננה ספונטנית. חלפו הימים בהם נשלפה החגורה בישוב הדעת ורוב טקס והונחתה על ישבן חשוף. "עכשיו מתחיל טקס הפינפאונד צוואנציג", כתב אמנון דנקנר ב"קיץ של רינה אוסטר", "הוא משכיב אותי על מיטתם ופני מטה... אני שומע את חגורת מכנסיו נשלפת ועכשיו היא כבר נוחתת בהצלפה על אחורי. 'איינס', הוא מתחיל לספור בגרמנית, 'צווי, דריי'"; והפסיכואנליטיקן ד"ר היינריך מנג כתב כבר בתחילת המאה שעברה על הטקסיות הזאת: "העונש לשם חינוך כמוהו ככל העונשים. לא בשכל מקורו אלא באפקט... בחמת הקודש, בחוסר הישע של הקורבן... בשכרון, בהתלהבות ובצמרמורת של קדושה".

אבל גם הורים עכשוויים, מפונקים ומפנקים, מזועזעים מהמהירות בה מתיישר המרפק שלהם ושולח את כף ידם הפרושה להצלפה מהירה כברק על לחיו הרכה של פעוטם האהוב. איך יכולנו לעשות זאת? הם שואלים לאחר מכן באימה. אין בספר תשובה לשאלה כיצד הורים שמוצאים עצמם ברגע של התפרקות ספונטנית, שולפים את רשימת העונשים השקולים והזהירים שהכינו מבעוד מועד, כעצתה של פוקס.

חסידה של חוק וסדר

ברוח פסיקתה של בייניש צריך היה להעמיד את סבא של אורלי לדין. אבל ההצלפות של הסבא שלה ובני דורו, שהיו משוחררים מאיסורים תרבותיים וחוקייים, טיפחו דווקא הורים מסוג אחר, ותרנים, מפנקים ומפוחדים ש"חוששים לגעת בילדיהם", כותבת פוקס בספרה, "מפחד שמא הילדים עצמם, השכנות, הגננת והמורה ידווחו כי הם מתעללים".

דווקא החקיקה, לדעתה, אשמה באלימות המתגברת. עובדה היא שבאנגליה ביטל לפני שבועיים בית הלורדים את האיסור הגורף על הכאת ילדים בידי הוריהם. והנה, היא אומרת, דווקא אבי, שחטף מכות בילדותו, הפך להורה רך וותרן. בשעה שהסטירה של אמה התעופפה לעברה בילדותה עמד אביה במטבח והתבונן בנעשה. כן, פעם אחת הוא הפליק לה, אבל זה היה בהוראתה המפורשת של אמה. היא אהבה מאוד את אביה אבל ילדים מחפשים, לדעתה, את קרבת החזק, בעל הכוח. היחסים שלה עם אמה טובים גם בזכות כוחה וחוזקה.

אורלי פוקס נולדה לפני 40 שנה למורה עדנה שבתאי ולסופר יעקב שבתאי. היא אשה נמוכה הלבושה בפשטות, ומסגרת משקפיים צבעונית היא סממן הגנדור היחיד שלה. יש לה חיתוך הדיבור שאפשר לכנות "קיבוצי" אף על פי שאת הקיבוץ בו נולדה, מרחביה, עזבה עם הוריה כשהיתה בת שלוש. היא נשואה לעדן, קצין בצבא קבע ואם לשני בנים, בני 13 ו-11 ולבת שנתיים.

בספר מוזכר ה"כוח" כממלא תפקיד חיוני. לאזכור חיובי שכזה נדרש אומץ בחברה בה כוח הוא מכשיר אלים שלא משמש תמיד למטרות חינוכיות. בהסתייגות האנינה מהפעלת כוח היא רואה התחסדות ומצביעה על מוסדות שמשתמשים בכוח לאכיפת חוק, כמו בתי משפט וצבא. היא מדברת גם על היתרונות ב"שליטה עצמית", ב"ריסון" וכותבת על "הציות כדרך להפנמת ערכים". אם נוציא את העונשים מבית המשפט, היא שואלת, באיזו סמכות יפעלו? "ואת השטות הזאת, של התעלמות מעונשים, העברנו לחברת הילדים".

אורלי פוקס היא מהטיפוס המובהק של ההולך בתלם שפתאום מוצע עצמו צועד בו לבדו. מלחמתה בגישה החדשה יחסית של חינוך ותרני נועדה להחזיר לתלם את התפישה החינוכית השמרנית שנדחקה ממנו. היא לא אומרת זאת במפורש אבל נראה שהיא חסידה מובהקת של "חוק וסדר". היא מתנגדת אמנם לפסיקה של בייניש אך כיוון ש"חוק הוא חוק" היא תציית לה בקפידה. היא נמנעת להשתמש במלה "חישול" אבל אומרת שהורים צריכים להכין את ילדיהם לחיות בחברה אלימה, כי "ילד שגדל בתוך בועה של רוך ונועם לא יצליח לעמוד בתסכולים שהחברה עתידה לזמן לו במהלך חייו".

היא ערה, עם זאת, גם לצירוף המושגים המאיים "חוק, סדר, שליטה עצמית וציות". היא גם יודעת מה נמצא בקצהו של "המדרון החלקלק" שהם מובילים אליו.

החלופה האדלריאנית

החינוך על פי אורלי פוקס הוא מחנה קשוח, ולו אני ילד קטן המבקש לברוח ממנו, הייתי מבקש מקלט במכון אדלר, מכון המכשיר הורים ברוח החינוך המבין והמפוייס של הפסיכולוג האינדיווידואלי הווינאי אלפרד אדלר, בהרצליה. כמות החיבוקים שהייתי מקבל שם היתה דומה, גם גבולות יש שם, אבל עונשים? מה פתאום? אנשי מכון אדלר מאמינים בהצבת גבולות אבל לדעתם צריך להיות קשר ברור בין המעשה לתוצאה, וענישה איננה מבהירה קשר זה. מה הקשר בין שיעורים לא מוכנים לשלילת דמי כיס? "שימוש בכוח" הוא ביטוי אסור שם, אלא אם כן מדובר בניסיון למנוע פגיעה גופנית. למלה "לא" נותנים במכון אדלר כבוד גדול. תאמר לילד כמה פעמים "לא" ותחסוך לעצמך עימותים מיותרים.

הילד המצטייר בחשיבה האדלריאנית שונה מזה המתואר בספר של פוקס ובלנק. התוקפנות, אומרות השתיים, טמונה כבר באישיותו וצריך לרסן אותה. לא כאן; במכון אדלר מתייחסים אליו כאל מלאך צחור כנפיים שאין לו שום רצון מלבד הרצון להיות נאהב ומקובל על משפחתו.

לפני שבועיים פגשתי במכון אדלר ארבע מדריכות ושלוש אמהות חניכות המכון. כולן מאוחדות בדעה שיש לשים גבולות, אבל לא רק לילדים אלא גם לטיפוסים המתיימרים לקרוא לעצמם "הורים" אף שאין להם שום הכשרה לכך. החיבוק תופש אצלן את מקום העונש והסברים את מקומה של המכה בטוסיק. הדעה כאן אחידה: מכה בטוסיק היא אלימות. היא לא אפקטיווית אבל יש בה חינוך לאלימות. מה התחליף? אחריות ואורך רוח.

שדה המערכה שבין הורים לילדים זרוע גרוטאות חינוכיות. לכל חזית נשכחת יש את הטנקים מעלי החלודה שלה: שיעורי בית עשויים למחצה, שאריות של אוכל מזין אבל מגעיל, מחשבים וטלוויזיות שהתבלו מרוב שימוש מוגזם. שדה הקרב העכשווי הוא גם המכונית המשפחתית. פליקים לרוב, של הורים ספונטנים וקרי מזג כאחד, התעופפו שם בניסיון למנוע קרבות אכזריים בין ילדים משועממים במושב האחורי.

חגורת בטיחות היא כבר עניין אחר, בטיחותי מצד אחד ומעיק מצד שני. מבוגרים לא אוהבים לחגור אותה, גם לא ילדים. ובוודאי שלא ילדים בני ארבע שאביהם הממהר לעבודה מבקש להסיעם לגן. איך מתייחס הורה שמאמין בחינוך על פי פוקס ובלנק לסרבן חגורה בן ארבע? הוא מבקש, מסביר, מאיים ולבסוף תופס את הילד, חוגר אותו בכוח ויאללה, לדרך.

הורים חניכי אדלר, לעומת זאת, נדרשים להרבה יותר סבלנות, אורך רוח - ומקום עבודה שיישא איתם בנטל החינוכי. אב אדלריאני צריך לבקש, להסביר ולבסוף להודיע לילד הסרבן: אם אתה לא חוגר את החגורה - אנחנו לא נוסעים. פעם, פעמיים, מבטיחים במכון, הילד לא ייכנע. אבל בפעם השלישית הוא כבר ישמח לחגור את חגורת הבטיחות.

רגע, אני מתפרץ, אבל אם האב ממהר? לפגישה, לעבודה? משבי בוז צונן עוטפים אותי: איך אני מעז להעמיד פגישה עלובה מול חינוך, אמנם אטי אבל יסודי? בשיחה נוספת עם אנשי המכון התברר שיש גישה פרקטית יותר: ההבדל הוא בכוונה, הם אומרים. כן, אפשר בכל זאת לכפות את החגורה על הילד, גם בכוח, אבל לא במטרה להכאיב לו. הכוונה היא העיקר, כך שהכל עומד שוב על חודו של ניסוח.

אבל גם במעוז זה של הבנה וסבלנות חינוכית מסכימים שהילדים היום אלימים מתמיד. האשמה, לדעתם, לא רק בחינוך ותרני, כמו שאומרת אורלי פוקס, אלא בהורים שלקחו חינוך כזה למקומות שגם האדלריסטים נמנעים מלבקר שם, הורים מפנקים. וחינוך מפנק גרוע מהזנחה, הן אומרות. דווקא החינוך האדלריאני מהווה שיעור טוב לחברה אלימה. כמעט לכל אחת מהיושבות סביב השולחן יש סיפור על מכות שספגו בילדותה. לאחת יש אפילו בעל נרגז ששלף פעם חגורה או כזה ששלל מבנו שלושה ימים של אי-סי-קיו. גם כן עונש, מעירה אמו, תוך דקות הוא הפך לבדיחה אחת גדולה.

ילדים שחונכו ברוח אדלר, מאמינים במכון, מתרחקים מאלימות. בהקשר זה עולה כאן הביטוי "ילד טפלון", כזה שאלימות לא נדבקת אליו. אני מעלה שאלה מנבכי הדיונים בפעולות של תנועות הנוער: זקנה מותקפת ברחוב על ידי בריונים - האם ינסה בוגר, "ילד טפלון", לחלץ אותה בכוח? התשובה סביב השולחן בחדר הנעים במכון אדלר היתה: לא, הוא לא יתערב אבל לבטח יזעיק מיד עזרה. אורלי פוקס חושבת לעומת זאת שהמחויבות המוסרית של ילד כזה תגבר על תפישת העולם עליה חונך. כן, היא אומרת, הוא יתערב, ועוד איך.

זיכרון דברים

הצלצול של כף יד הנוחתת על הלחי בהינף של תנועה קשתית מהירה. אורלי פוקס היא לא היחידה שזוכרת את הסטירה שחטפה עד היום. מכות הן לתמיד. זיכרונן לא מרפה. לא שהן בלתי נסלחות; שנים אחרי המכות שחטף הבין אמנון דנקנר את המצוקה והתסכול בהן נתון היה אביו המהגר בארץ החדשה. אבל הן לעולם לא עוזבות, לא את ההורים ולא את הילדים. אלפרד, האב ב"התיקונים" של ג'ונתן פרנזן, מושיב בשליחות אשתו את בנו הקטן מול צלחת מאכלים מזינים אך מגעילים שאיננו מוכן לאכול ואוסר עליו לקום. לאחר שעות הוא חוזר ורואה את הילד האומלל "סרוח על שולחן האוכל, פניו על המצעית. המחזה היה כה מגונה, כה חולני בנקמנותו שלרגע חשב אלפרד באמת ובתמים שהילד אצל השולחן הוא רוח רפאים מילדותו שלו".

בני משפחתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לא התעסקו בזוטות כמו אוכל מזין. הם היכו אותו מכות חזקות ואלימות שהולידו, כך הוא מתאר ב"ילדות", תובנה מסוג אחר: "סבא הצליף בי עד שהתעלפתי וכמה ימים שכבתי חולה... ימי המחלה היו לי ימים גדולים ממש. במהלכם התבגרתי, בימים ההם ניעור בי קשר דרוך לבני אדם ולבי, כמו פשטו את עורו מעליו, נהיה רגיש מאין כמוהו לכל עלבון וכאב שלי ושל זולתי". *




אורלי פוקס. הילדים אלימים מתמיד בגלל הכניעה והרמת הידיים של המורים וההורים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו