בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוער הגגות של שכם

בעיר העתיקה ובמחנה בלאטה, שם פועל צה"ל נגד המבוקשים הרבים, התושבים הם שמשלמים את המחיר

תגובות

בעיר העתיקה של שכם שונאים את הלילה. כמעט בכל לילה, אומרים אנשים, אי אפשר לישון בגלל הירי. אנשים מכווצים בחדרים פנימיים ומנסים לנחש מאין בא הירי, איפה מסתתרים חיילים, לאן הם מכוונים, מהו הפיצוץ שנשמע, מתי כבר ייצאו החיילים. בערב ממהרים אנשים להסתגר בבתים, כדי לא להיתקל בצבא. בבוקר הם מעזים לצאת רק הרבה אחרי זריחת השמש, כשמהרחובות שמחוץ לעיר העתיקה נשמעים קולות ראשונים של מכוניות אזרחיות. כלומר, כשבטוח שהצבא יצא מהסמטאות. ובמשך היום, גם כשהסמטאות מתמלאות אדם, החנויות פתוחות, עגלות הרוכלים מתגלגלות - הקולות מאופקים, עצובים, כבושים, בניגוד לצבעוניות הצעקנית של מאות כרזות המאדירות את זכר ההרוגים.

213 פלשתינאים נהרגו בשכם מאז 29 בספטמבר 2000 ועד 20 ביולי 2004 (לפי נתוני "בצלם"). כמחציתם בעיר העתיקה, שמספר תושביה 30 אלף. 23 פלשתינאים נהרגו בשכם מאז 1 ביוני 2004 ועד 20 ביולי (לפי נתוני הקבוצה הפלשתינית לשמירה על זכויות האדם). מתוכם, 12 בעיר העתיקה ושישה במחנה הפליטים בלאטה. בעיר העתיקה ובמחנה הפליטים מתרכזים רוב המבוקשים, כך שפשיטות צה"ל שם הן כמעט יום-יומיות. ופשיטות משמען ירי ופחד. גורם צבאי בכיר טוען כי בצה"ל יודעים שתושבים רבים מאסו במבוקשים. אבל בעיר העתיקה, גם תושבים שאינם מהססים לכעוס על המבוקשים מדגישים כי הם ראו ורואים בצבא הכיבוש הישראלי את האחראי והאשם.

"בארבע שנים הזדקנו בארבעים שנה, כל כך הרבה מוות סביבנו", מסביר מישהו את פשר הדממה שרובצת על בתי האבן העתיקים, המחוברים אלו לאלו במבוכים של חצרות פנימיות, קשתות, גגות מקומרים, גרמי מדרגות שמטפסים לפינות בלתי נראות, מפלסים שונים של גגות ומרפסות שחבויות ביניהם, עמוסות בצמחי נוי שפורחים בשלל צבעים וצורות, מטפסים מתוך דליים ישנים ומכלי פלסטיק ופח.

על אחד הגגות האלו נהרג מוחמד פוקהא. זה היה ב-25 ביוני השנה, יום שישי, בסביבות חמש אחר הצהריים. העיר העתיקה היתה נתונה זה היום השני בעוצר מלא, בעת מבצע ללכידת מבוקשים. התקשורת הישראלית התמקדה בשבעת המבוקשים שנהרגו למחרת, שבת, אבל לתושבי שכם והעיר העתיקה בפרט, מה שקרה באותו יום שישי מאשש את כל הפחדים.

השכנה של משפחת פוקהא שמעה קול נפילה על גג ביתה. היא חשבה שילדים טיפסו לגג כדי ליידות אבנים על חיילים ושלחה את בנה לגעור בהם. את זה היא עוד צריכה, שחיילים יירו ומישהו בבית ייפגע. הבן טיפס בסולם אל הפתח שמוביל לגג וצעק לאמו: "אמא, זה חמוד (שם חיבה למוחמד), זה חמוד".

בצה"ל אומרים כי פוקהא, בן 17, תלמיד תיכון, עמד לזרוק בלון גז על כוחות הצבא שפעלו בעיר העתיקה, זוהה ונורה מעמדת תצפית כלשהי. השכנה ובנה נשבעים שלא ראו שום בלון גז ליד הגופה. הוריו משוכנעים שהוא סתם רצה להיחלץ מהעוצר, טיפס מגג לגג, אולי בדרכו לחברים. בשכונה משוכנעים שהחיילים העצבניים מפחדים מכל רחש וממהרים לירות, ואחר כך ממציאים בלוני גז ומטענים. בצה"ל אומרים שזאת השיטה: להפעיל ולזרוק מטענים מהגגות בעיר העתיקה. בשכונה אומרים שצה"ל מנפח את יכולתם וכוונותיהם של אנשים בעיר העתיקה לעמוד מולו, כדי להצדיק הרג של אזרחים.

אכן, אחיו הבכור של מוחמד, ג'מאל, מבוקש, חבר בגדודי חללי אל אקצא. אבל בבית לא קיבלו את הרושם שהאח הצעיר רוצה ללכת בעקבותיו. "מה הם ראו בחייהם, מה יש להם מעתידם, הם נולדו אל תוך האינתיפאדה הראשונה", אומר האב ומצביע על שתי המיטות הריקות, מתוך ארבע, בחדר הילדים הקטן. לפי "בצלם", שבעה בני 17 נהרגו בשכם מאז ספטמבר 2000.

ובאחת המרפסות הללו, כשש שעות לאחר מכן, נהרג איהאב איסלים, בן 18, מירי צה"ל. אחיו בהא, בן 15, נפצע קשה בפניו ועדיין מאושפז: הוא איבד עין אחת ויזדקק לסדרה של ניתוחי שיקום לסת, אף ולחי. בירדן. אביהם, מאהר, נפצע בראשו אך כבר שוחרר מבית החולים. כאן גם הצבא מודה שמדובר באזרחים. לפי בצלם, שלושה בני 18 נהרגו בשכם מירי צה"ל, מאז ספטמבר 2000.

משפחת איסלים - ההורים, שני בנים ושלוש בנות - גרה 15 שנה בדירה שכורה ברובע יסמינה. שלושה חדרי שינה לא גדולים מסביב לחדר מגורים, תקרות גבוהות, ריהוט בסיסי בן כמה עשרות שנים, כמה חפצי נוי, שעון מטוטלת, אריחי רצפה מעוטרים. בשנתיים האחרונות הם לא משלמים שכר דירה, כמו רוב דרי העיר העתיקה שגרים בשכירות. משכורתו של האב (במחלקת התחזוקה של עיריית שכם) קוצצה בשל המצב. איהאב עזב לפני שנתיים את בית הספר כדי לעזור בכלכלת המשפחה, אבל התקשה למצוא עבודה. חמישה ימים לפני שנהרג החל לעבוד שוב, בבניין.

פעמיים במשך 2002, פרצו חיילים את קירות דירתם, בעוברם מבית לבית, בעודם מפוצצים את הקירות המחברים. בפעם הראשונה נעצר איהאב לחמישה ימים ושוחרר. בפעם השנייה נעצר האב מאהר, בן 55, לשלושה ימים. בפעם הראשונה התמקם כוח צבא בביתם למשך שישה ימים; בני המשפחה הוחזקו בחדר אחד. עכשיו, הטראומות של 2002 מתגמדות לנוכח אובדן הבן.

לפי המקורות הצבאיים, ב-25 ביוני "בסביבות השעה 10 בערב זוהו שתי דמויות שזחלו על גג בית. יש לזכור ששיטת הפעולה בקסבה היא השלכה או הפעלה של מטענים מגגות. שתי הדמויות הסתתרו מאחורי דוד שמש. הכוח שזיהה אותן ביצע ירי לעבר אחת הדמויות, בדיוק מתחת לבתים שהכוחות פעלו בהם כל הזמן. ההנחה היתה שעומדים להפעיל מטען ולכן בוצע ירי. בדיעבד התברר שפגענו באנשים תמימים, אבל החייל קיבל אישור לירות על בסיס התיאור הזה, שניתן בזמן אמת. זה לא תירוצים של אחר כך. בגלל השעה החריגה והמצב החריג, אכן בוצע ירי".

באותו יום שישי בערב ישבו בני משפחת איסלים בחדר המגורים, החדר האמצעי בביתם. מתוך הדממה ששררה בחוץ בקעו קולות. איהאב ומוחמד זיהו את קולות חבריהם שגרים בדירה שמול המרפסת בצד השני של הסמטה הצרה. קולות החברים והשעמום של יומיים כליאה בעוצר עודדו את הבנים לצאת למרפסת לנשום קצת אוויר ולפטפט עם חבריהם. זאת מרפסת עמוקה, מוקפת בקירות גבוהים. האבא ושתי הבנות הצעירות הצטרפו לשני הבנים הגדולים. האמא, נדיה, נשארה בפנים. "בואי, בואי", צעק לה איהאב. "יש אור מוזר בסמטה". האמא אמרה שהיא מפחדת, אולי החיילים נמצאים בסביבה, אבל איהאב הרגיע אותה ואמר שכולם "בחוץ" (כלומר ליד החלונות או על המרפסות). "דווקא איהאב ובהא היו מאלו שמפחדים, לא מאלה שרצים החוצה כשקורה משהו", מספרת האם. הסמטה צרה, ג'יפים צבאיים לא נכנסים לתוכה. גגות הדירות השכנות סוגרים על המרפסת, כך שאי אפשר לראות ממנה מה נעשה ברחובות סמוכים.

האם יצאה החוצה. האוויר היה נעים, בניה עמדו על מדרגה שבנויה לאורך הקיר החיצוני של המרפסת, נשענו על המעקה ושוחחו עם חבריהם. פתאום, מספרת נדיה, "נשמע קול אדיר, ראיתי את בני איהאב נופל, חשבתי שמההדף, גם בני השני ובעלי נפלו ושתי הבנות (השלישית נשואה). לא יודעת איך, אבל אני לא נפלתי. אמרתי לבן הגדול, 'יאללה, תיכנס', אבל הוא לא קם. חשבתי שמהפחד הוא לא היה יכול לקום, התקרבתי כדי להרים אותו וראיתי שלולית דם. התחלתי לצעוק לאביו, 'מאהר מאהר, תראה, איהאב נפצע'. מאהר שכב מסוחרר, פקח את העיניים, וראיתי שנוזל לו דם מהראש. הבנות נפגעו קל מאוד מרסיסים. אז ראינו שגם הבן השני שותת דם, לא יכולנו לדעת איפה נפצעו, הרמנו אותם והכנסנו לחדר המואר, השכבנו על הספות, הכל התמלא דם, הרצפה, הריפוד, אינני מבינה איך החזקתי אותם, אף פעם לא יכולתי לשאת מראה דם, אינני יודעת אפילו מהו סוג הנשק שפגע בהם". פני בניה הושחתו, היא ראתה עיסות של בשר, עור ודם. "העיניים של איהאב כאילו נשאבו, נדחסו פנימה לתוך הגולגולת, סילון דם פרץ מגרונו".

היא החלה לחבוט בדלת היציאה, מבפנים, לחבוט ולקרוא לעזרה. צעקותיה והחבטות בדלת הידהדו בשכונה כולה ומעבר לה. אחרי כמה דקות לא יכלה לשאת את אוזלת היד, יצאה לרחוב, בפיג'מה המוכתמת בדם, וצעקה "ילדי מתו, ילדי מתו". ל"ועדות ההצלה הרפואית", מארגוני הבריאות הלא-ממשלתיים הפעילים ביותר, חדר חירום באותה סמטה, במרחק עשרים מטר. אבל אנשי הצוות נתקלו, לדבריה, בירי חיילים ולכן לא הצליחו להגיע מיד לדירה ולהסדיר את פינוי שני הבנים לבית חולים.

הבן בהא חזר להכרתו אחרי כמה ימים. הוא עדיין אינו יכול לדבר, ועם מבקריו הוא משוחח דרך צג הטלפון הנייד, שעליו הוא מקליד מסרים. רופאה ופסיכולוג סיפרו לו בעדינות שאחיו נהרג ושהוא איבד עין אחת. הוא שמע ובשתי ידיו החל להכות את עצמו בכאב.



האב, מאהר איסלים, במרפסת שבה נהרג בנו. יצאו לנשום אוויר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו