בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתרוג אחד עם גורל עגום ושני אסירים נמלטים

כששולי רנד הציע לגידי דר לביים את "האושפיזין" - סרט המתאר את הנסים הקורים לזוג חוזרים בתשובה, בהשתתפות רנד ואשתו - דר לא היה יכול לסרב. "פחדתי שיאמרו שעשיתי סרט תעמולה למען החרדים", הוא אומר בראיון, אבל יצאה לו אגדה על חיפוש גאולה. בשבוע הבא בבתי הקולנוע

תגובות

כאשר הוא נשאל אם יהיה מוכן להיפגש בשבת בבוקר, הבמאי גידי דר, שסרטו "האושפיזין" יעלה בשבוע הבא לאקרנים, נזעק כולו. "לא, לא, לא", הוא אומר, ומסביר שבתמורה לאפשרות שניתנה לו לצלם סרט שעלילתו מתרחשת בחברה החרדית בירושלים הסכים לכמה איסורים. אחד מהם הוא לא להתראיין בשבת על הסרט.

סייג חמור עוד יותר הוא שהסרט לא יוקרן לאחר כניסת השבת. לסרט ישראלי, שגורלו בקופות הוא תמיד עניין שברירי ביותר, הוויתור על הקרנה ביום שישי בערב ובשבת עלול להיות בעל השפעה מכרעת.

אבל גידי דר, שמעולם לא פסע במסלול צפוי ומקובל לגמרי, קיבל עליו את הסייגים האלה, וכשאנו נפגשים לבסוף בסתם יום של חול מתעוררת ההרגשה שהוא עשה זאת מתוך נכונות והבנה לרצונו ולצרכיו של הציבור שבו עוסק הסרט. רק כך התאפשר לו לצלם את מה שכהגדרתו הוא "הסרט הישראלי העלילתי הראשון שמתאר את החברה החרדית מבפנים". כך גם היה יכול להמשיך את שיתוף הפעולה עם חברו הטוב, השחקן שולי רנד, שחזר בתשובה - והוא מדבר עליו לא רק בהערכה גדולה ומוצדקת, אלא גם באהבה גדולה.

תלושים בחג

דר ורנד נפגשו לפני כ-20 שנה, כאשר דר חיפש שחקן לסרטו הקצר "המשורר", וחברו, השחקן איתן בלום, הציע לו לפגוש את שולי רנד. "ברגע שנכנסתי לדירה שלו ופגשתי אותו, ידעתי שהוא ישחק בסרט", אומר דר. רנד (יחד עם בלום) שיחק גם ב"אדי קינג" - סרטו העלילתי הארוך הראשון של דר, שעלה לאקרנים ב-1992 וזכה בפרס "ברדלס הארד" בפסטיבל לוקרנו באיטליה. בישראל הסרט נחל כישלון קופתי ונקטל על ידי מרבית המבקרים, שלא ידעו כיצד להתמודד עם יצירה בעלת אופי ניסיוני, השונה מאוד מהסרטים שהופקו בישראל באותה תקופה.

תהליך החזרה בתשובה של שולי רנד היה הדרגתי, אומר דר, ומטבע הדברים הם התרחקו. אבל רנד, המופיע בשנים האחרונות בהצגות יחיד מצליחות המבוססות על יצירות של ש"י עגנון, אמר לו באחת מפגישותיהם: למה לא נעשה שוב משהו ביחד? כך נולד "האושפיזין", סרטו העלילתי הארוך השני של דר, שהשתתף בתחרות וולג'ין שהתקיימה בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים.

"האושפיזין", שהופק על ידי דר ורפי בוקאי, שמת אשתקד ממחלת הסרטן, ותסריטו נכתב בידי רנד, ראוי שיצליח. זאת יצירה רבת חן, ואולי גם רבת חשיבות במציאות החברתית הישראלית השסועה. הסרט, שעלילתו מתרחשת בשכונה חרדית בירושלים בחג סוכות, מביא את סיפורם של משה ומלי ברלנגה (שולי רנד ואשתו מיכל בת שבע רנד), זוג חוזרים בתשובה, שמצבם הכלכלי רעוע וחיי הנישואים שלהם נקלעו למשבר, בעיקר בגלל הקושי של מלי להיכנס להריון.

אבל אז מתחילה לקרות לשניים שורה של "נסים": נדבן אלמוני דוחף להם מתחת לדלת דירתם מעטפה ובה כסף; אחד מתושבי השכונה מיידע את משה שיש סוכה נטושה שהוא יכול להשתמש בה למשך החג; ולסוכה של משה ומלי, שחשבו שיבלו את החג לבדם, מגיע צמד אושפיזין - יוסף (אילן גנני) ואליהו (שאול מזרחי), חבריו של משה מהימים שלפני חזרתו בתשובה.

אבל לנסים, לפחות בעולמו של הסרט הזה, יש נטייה להיות חרב פיפיות. עם אתרוג אחד בעל גורל עגום ושני אסירים נמלטים, דר יצר סרט שהוא מגדיר כאגדה העוסקת בחיפוש גאולה ובכוחה של אמונה לקרב את הגאולה הזאת.

יש משהו מפתיע בעובדה שבמאי, שמגדיר את עצמו "לא דתי לחלוטין", עושה סרט שכזה, שמתייחס באהבה גדולה לציבור החרדי; סרט שבעשייתו, עם כל השטחיות שכרוכה באמירה כזאת, יש משהו מאוד לא אופנתי בנוף החילוני שדר בא ממנו.

האם היו לך ספקות בנוגע לעשיית הסרט?

"בוודאי, ובכמה רמות. פחדתי, למשל, מהאופן שבו החברה שלי תגיב; שיאמרו שעשיתי סרט תעמולה למען החרדים. אבל ברגע ששולי הציע לי לעשות את הסרט, וסיפר לי את הרעיון העלילתי המרכזי, ידעתי שזאת הצעה שלא אוכל לסרב לה, מכיוון שהיא משתלבת עם כל מה שעשיתי עד כה, ועם כל מה שמושך אותי בעשיית סרטים. מרתקת אותי העובדה שאנו חיים כאן בתחושה של קרע מהעבר. תמיד קינאתי בבמאים כמו בונואל, ברגמן ופליני, וכל הגדולים בעצם, שגם כאשר הם עוסקים בהווה הם קשורים להיסטוריה ולתרבות של המקום שבו הם פועלים. גם הקולנוע האמריקאי הוא כזה - ההיסטוריה נוכחת אפילו בסרט ההוליוודי הבסיסי ביותר.

"הנתק הזה שלנו מהעבר נדמה לי לא נכון ולא בריא. הוא יוצר תחושה מסוימת של תלישות, שעסקתי בה ב'אדי קינג' - הגיבור היה שחקן תיאטרון שמחפש אחר משמעות בתוך מכלול הפנטסיות והמיתוסים שמהם הוא מנסה להרכיב את חייו. אחד הדברים שמשכו אותי לעשיית 'האושפיזין' הוא העובדה שהסרט מתרחש גם בהווה וגם באיזשהו עבר; כאן, קרוב מאוד אלינו, ובמקביל במרחק גדול מאתנו.

"ריתקה אותי גם העובדה ש'האושפיזין' הוא סרט שבא מתוך החברה החרדית, נכתב על ידי אחד מבניה וקיבל את אישורה, ועם זאת הוא סרט שמבוים על ידי מי שמגיע אל החברה הזאת מבחוץ, ומה שעוד יותר חשוב - מתבונן בה מבחוץ. אנשים שכבר צפו בסרט אמרו לי שהוא עורר אצלם אסוציאציות מיצירתם של שלום עליכם, עגנון, בשביס זינגר ואחרים. מי שהביא את החומרים האלה לסרט הוא שולי רנד, שלא רק כתב את התסריט אלא היה מעורב גם בבימוי, ואני שמח שהוא החדיר את הדברים.

"מה שמעניין אותי יותר מכל בעשיית סרטים הוא החיבור שמתקיים בהם בין מציאות לבדיון. החיבור הזה נמצא בכל הסרטים שעשיתי עד היום, גם העלילתיים וגם התיעודיים, ו'האושפיזין' העניק לי את האפשרות למצות אותו בצורה הקיצונית ביותר".

פתאום אוטובוס

"האושפיזין" אינו דן במקומה של החברה החרדית במארג הכללי של החברה הישראלית העכשווית. הוא אינו עוסק בהיבטיה הפוליטיים ואינו ממקם אותה בהקשרים תרבותיים וכלכליים כלל ישראליים. להיפך אפילו. העולם שבסרט - חלקו צולם בכמה שכונות חרדיות בירושלים, ורובו במחנה הצבאי שנלר, שבו הוקמה תפאורה של שכונה חרדית ירושלמית - מתואר כמנותק לגמרי מכל מציאות אחרת שסובבת אותו. "הקפדתי שלא ייכנס רחש של עיר לסרט", אומר דר. "רציתי שלקראת סוף הסרט, כאשר רואים פתאום אוטובוסים ונוכחים לדעת שיש עיר מסביב לשכונה שבה העלילה מתרחשת, יהיה בזה משהו מפתיע, אף על פי שיודעים כל הזמן שהעיר הזאת קיימת".

ההימנעות הזאת עלולה לעורר התנגדות לסרט, ולהיתפש כהתייחסות רומנטית לקהילה החרדית. במקרה הטוב יותר היא עשויה לעורר ויכוח מקומי חשוב בשאלה כיצד לייצג בקולנוע את המגזרים והחברות השונים שמהם מורכבת כיום ההוויה הישראלית. אבל נדמה שהשאלות האלה לא ממש מעסיקות את דר. בכל פעם שעולה המלה "ביקורת" בשיחה, הוא מעדיף לשנות אותה ל"פרספקטיווה".

מה שיש בסרט זו הפרספקטיווה של דר, המבט שלו, ואם מתוכם עולה גם מידה של ביקורת על המציאות המתוארת בו, הרי היא כנראה עניין לצופים להיאחז בו. את דר מעניינת הרבה יותר מידת האמת שהוא הצליח לשדר לצופים. "יש בסרט אירוניה", הוא אומר, "אבל החרדים עצמם הם אירוניים יותר כלפי העולם שלהם מאשר אנחנו החילונים. בהקרנות שנערכו עד היום ונכח בהן גם קהל חרדי, כולל ההקרנה שהתקיימה בפסטיבל ירושלים, החרדים צחקו הרבה יותר מהחילונים".

מלים נוספות שהן חשובות לגידי דר הן "כוונה" ו"התכוונות". המלים האלה מתקשרות בתודעתו עם הנושא העיקרי שהסרט עוסק בו, והוא האמונה. "אחד הדברים שמאפיינים את החברה החרדית הוא שכולם בה מאמינים באלוהים; אתה יודע שזה כך, ועדיין זה מצליח להפתיע אותך כשאתה בא מחברה חילונית שבה כולם נמצאים במין חיפוש תמידי אחר משהו להאמין בו.

"הצורך באמונה אצל החרדים הוא עמוק נורא, קיצוני נורא, ונובע לחלוטין מתוך בחירה. התקווה שלי היא שהצפייה בסרט תעלה אצל הצופים את השאלה במה הם מאמינים. שיתוף הפעולה שזכיתי לו מצד החברה החרדית נבע מהעובדה שהם התרשמו שאני באמת מתכוון למה שאני אומר. בהקשר הזה היתה חשיבות מיוחדת לרב של שולי, שהוא איש אמיץ מאוד, ומודע לעובדה שהבעיה הגדולה ביותר שעומדת כיום בפני החברה הישראלית היא הניכור שבתוכה. הוא השתכנע שאני דובר אמת, שאני מתכוון לכבד את העולם שלו ולהציג אותו באהבה.

"אנו חיים כיום במציאות של קצוות, שבה אתה או משלנו או שלא, שבה אם אתה מחזיק בדעה פוליטית מסוימת, אתה לא מנסה אפילו להבין או להזדהות עם דעה מנוגדת, ובעיני זה מסוכן מאוד. אני חושב שהפחד של החברה החילונית נובע מההרגשה שהחרדים מחזיקים באמת מסוימת, שאם רק לרגע נוותר על ההגנות שלנו ניפול לתוכה. ב'אושפיזין' רציתי לאפשר לצופים לוותר על ההגנות האלה, ועם זאת להישאר במקום שבו הם מסוגלים להתבונן בעולם הזה ממרחק מסוים, להבין ואף לאהוב אותו".

רק מסתכל

שולי רנד היה ונותר שחקן גדול, כזה שאפשר - לדעת דר - להשוותו ללא כל בעיה לג'ק ניקולסון, אך ב"האושפיזין" יש בהופעתו התכוונות רבה יותר, ולכן התוצאה מדויקת ורבת עוצמה במיוחד.

מיכל בת שבע רנד, שאינה שחקנית, מגלה בסרט כישרון קומי ניכר. "היא אשה חזקה ואמיצה מאוד", מספר דר, "שבדומה לבעלה היתה מעורבת כל הזמן בכתיבת התסריט ובעיצוב הדמות שהיא מגלמת. זה הכל עניין של אמון ואמונה", הוא מוסיף. "מכיוון שיש לה אמונה חזקה בעצמה, ואמונה חזקה באלוהים, הרי ברגע שהיא האמינה בי והאמינה בסרט היא השתחררה לגמרי, ועשתה את עבודתה במסירות ונאמנות, וזה לא פשוט למי שהיא אם לשישה ילדים קטנים".

"אדי קינג" סימן ניסיון מצדך ליצור קולנוע ישראלי מעט שונה, בגוון ניסיוני. האם אתה רואה את עצמך עדיין כמשתייך לקוטב הזה בקולנוע הישראלי?

"כן, גם אם ב'אושפיזין' ניסיתי ללכת בדרך שונה מאוד מאשר ב'אדי קינג'. ב'אדי קינג' הצופים היו מודעים כל הזמן לעובדה שהם רואים סרט. שם הסיפור והצורה חד הם, ומבחינות מסוימות הצורה דומיננטית אף יותר מהסיפור.

"ב'אושפיזין' חתרתי לשקיפות קולנועית גדולה הרבה יותר. מבחינות מסוימות הסרט מסוגנן מאוד, כדי לשוות לו צביון של אגדה קולנועית מודרנית - הרי רציתי שהצופים ייסחפו אל תוך המעשייה שהוא מציג, שהם יתרכזו בגיבור ולא בתנועת המצלמה שמלווה אותו.

"המציאות שאני מתאר בסרט כה מיוחדת, שונה ולא מוכרת - היא מלאה בסוגים שונים של פיקציה - ולכן החלטתי שרק שקיפות מלאה, שקיפות שתימנע מכל סוג של ניכור, תשרת באופן הנכון את השילוב שמתקיים בה בין דמיון לבדיון, אמת ואמונה. מה שמשותף לשני הסרטים, וגם לאחרים שביימתי, היא ההתכוונות; ההתכוונות באמת לגלות אמת, וזה קורה כשאתה מסתכל, מסתכל באמת, במציאות מולך ובדמויות שמאכלסות אותה.

"בעקבות סרטי התיעודי 'שיין', שבו תיעדתי במצלמתי את דיוקנה של דמות אחת, שאל אותי מישהו מה בעצם רציתי לומר על גיבור הסרט. 'הסתכלתי עליו', עניתי לו, 'זה מה שיש לי לומר עליו'". ועכשיו גידי דר הסתכל על החברה החרדית. זה מה שיש לו לומר עליה.



גידי דר: "הצורך באמונה אצל החרדים הוא עמוק נורא, ונובע לחלוטין מתוך בחירה. התקווה שלי שהצפייה בסרט תעלה אצל הצופים את השאלה במה הם מאמינים"


שולי רנד ב"האושפיזין". היה ונותר שחקן גדול, אך בסרט יש בהופעתו התכוונות רבה יותר, ולכן התוצאה מדויקת ורבת עוצמה במיוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו