אוי לא, ממש כמו דימונה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

אוי לא, ממש כמו דימונה

המאבק נגד המועצה האזורית תמר חושף את הדרך שעשתה ערד מאליטה בעיני עצמה לעוד עיירת מצוקה דרומית

בטרם פתחו במאבק המשותף הקפידו אנשי ערד ליישר קו עם אנשי דימונה כדי שייראו שווים אליהם. זה לא היה כך תמיד. עד לשילוב הכוחות במאבק נגד המועצה האזורית תמר הצטיירה דימונה בעיני אנשי ערד כעיר פיתוח, בעוד שערד שלהם היתה בעיניהם עיר מפותחת.

במידה רבה סימלה הקמתה של ערד תשובה לכישלונן של דימונה, כמו של אופקים, נתיבות וקרית מלאכי. העיירות האלה עלו לקרקע בחופזה ברוטאלית, בלא תכנון ובלא שמץ חמלה. ערד הוקמה במחשבה תחילה. תושביה סוננו בקפידה באמצעות ועדות קבלה. הם באו מרחבי הארץ, רבים מהם עזבו קיבוץ ומושב כדי להפריח את הנגב הצחיח. הם ראו עצמם חלוצים שנקראו לדגל ונענו לקריאתה של המדינה הצעירה שבקושי מלאו 13 שנה לקיומה.

בקושי 30 ק"מ מפרידים ביניהן, אבל דימונה וערד סימלו את שני פניה של המדינה הצעירה. דימונה, עיר של אין-ברירה שאליה נשלחו עולים חדשים באישון לילה אחרי שבועות של טלטלה בים מחופי צפון אפריקה לנמל חיפה. כשנגעו באדמתה של ארץ ישראל לא התאפקו ומיהרו לכרוע ברך לנשקה. לרבים מהם זו היתה נשיקה ראשונה ואחרונה. ערד נולדה מתוך המדבר כסמל של חלוציות ונחישות, ברירה איכותית שהזדקרה כניסיון להוכיח שאפשר אחרת. שאפשר לחיות במדבר ולשמור על אורח חיים אחר, לא מסכן, לא תלותי, לא בכייני.

30 ק"מ במדבר אינסופי, בלא כביש שיחבר ביניהן, כאילו היו שתי ישויות שונות. תושבי דימונה נטו להסתגר בבנייני הסוכנות שלהם, תושבי ערד לא מצאו סיבה לקפוץ לדימונה. רבים מהם עבדו בכור בדימונה אבל מיהרו לשוב הביתה, לערד, בתום יום העבודה.

"לא נעים להגיד, אבל לא היה שום דבר משותף בינינו", מודה מוטי בריל, ראש העירייה הטרי של ערד. במשך יותר מ-30 שנה שימש מדען בכיר בכור עד שהחליט לשנות את חייו. הוא ויתר על משכורת טובה (ובמועד), שבתון כל שש שנים, ביטחון אישי וסוציאלי, יוקרה מקצועית ואף על תחושה של שליחות. כמה חודשים לפני הבחירות האחרונות לרשויות רתם חברים לצדו והציג מועמדותו לראשות העיר. בסיבוב הראשון קרטע מול מועמד הליכוד. בסיבוב השני הביס אותו ונכנס ללשכת ראש העיר.

ניכר על בריל שהעסקנות הציבורית טרם קילקלה אותו. הוא עודנו מדבר בגלוי ואינו יוצא מגדרו למצוא חן, דיבורו מחוספס ושפתו ישרה. עד לאחרונה, הוא אומר, לא ראה סיבה ללכד שורות עם שכניו ובייחוד מדימונה, הם שם ואנחנו כאן. "בשביל תושבי ערד, דימונה זה לא דבר פשוט", הוא מוסיף. "אפילו שאנחנו שכנים, אנחנו לא באים אליהם והם לא באים אלינו". המאבק החדש קירב בין היישובים, או לכל הפחות בין ראשיהם. כשמצאו עצמם מול מצוקה כלכלית שאיימה להפילם, הושיטו ראשי הערים יד זה לזה ונהפכו אחים לצרה.

במפגשים שהתקיימו בין שני היישובים במסגרת מאבקם המשותף לחמוד את נכסיה של מועצת תמר (ראו מסגרת), התקשו אנשי ערד שלא להבחין בשונותם של חבריהם למאבק מדימונה. בבת אחת הזדקרו אותם הבדלים שבגינם, לדידם, הוקמה ערד. "בוא אגיד לך דוגרי", מנסה בריל לעשות סדר, "הצלחנו לייצר חיבור בין אנשים שונים, בין רשויות שונות. אין ספק שיש לנו מנטליות שונה. ממש אין ספק. איך אגיד את זה?... לאנשי דימונה יש את הניצוץ בעיניים, לנו בערד יש ההקפדה על הפרטים. דימונה מביאה למאבק את הרגש, אנחנו מביאים את קור הרוח. הם מביאים את הלהט, אנחנו מביאים את ההסתכלות המדעית והשיטתית שנועדה לקרב אותנו למטרה".

בריל נהנה לשוטט במרחבים, הממוקשים לעתים, של האנתרופולוגיה הישראלית. אנשיו, שישבו סביבו כמו חומת מגן, התפתלו על כיסאותיהם ורמזו לו בתנועות ידיים ובמבטי תחינה שכדאי לו לסכור את פיו. אבל בריל, שהשתחרר מ-30 שנות שתיקה בעבודתו אפופת הסוד בכור הגרעיני, המשיך להפליג. ניכר עליו שהוא נהנה עד מאוד מהדיבור החופשי וחסר הגבולות גם בהיותו איש ציבור. הוא מוכן לדבר על הכול ולהסביר הכול, בלי צנזורה ובלי שיגידו לו מה תקין.

"בטח שיש הבדל בינינו ובין אנשי דימונה", הוא ממשיך. "אותם שפכו במשאיות על חולות דימונה ואותנו בחרו בקפידה. אצלנו היו ועדת מיון שבחרו כל תושב בצורה מדוקדקת, לא כל אחד היה יכול להתקבל. אני בעצמי הגעתי מתל אביב לפני 25 שנה. קיבלתי מקום עבודה בקריה למחקר גרעיני. איפה גרתי? בטח בערד. נכון שעבדתי בדימונה אבל היה ברור לי שאגור בערד. בדיוק כמו כל הבכירים בכור. אתה שואל למה לא בדימונה? אז אני אגיד לך. בגלל קודים חברתיים. זו היתה החלוקה. העשירים והמנהלים של קמ"ג גרו בעומר ומי שרצה חברה צעירה ותוססת הגיע לערד. לדימונה הלכו עובדים פשוטים או בעלי משפחות מרובות ילדים. זו היתה אלימינציה טבעית. ערד היתה כמו קיבוץ גדול. דימונה היתה עיר פיתוח".

ראש עיריית דימונה הטרי, מאיר כהן, לא מעוניין להיגרר לוויכוח הישן ונשמע פייסני וסלחני מאוד. אילו נאמרו הדברים לפני 20 שנה, הוא אומר, הוא היה נפגע מהנימה המתנשאת, אבל היום הוא רואה את המציאות באור שונה. בעיניו ערד ודימונה שוות. "כשאני מסתכל על ערד", הוא אומר, "אני לא רואה שום הבדל לעומת דימונה. הייתי אומר אפילו שערד נמצאת במצב עוד יותר קשה מדימונה, גם שם יש בעיות רווחה קשות ולהם יש יותר עולים מבדימונה. כשנפגשתי עם מוטי בריל לא חשבתי על השנים ההן ובשיחות איתו לא הרגשתי את ההתנשאות מלפני 20 שנה. נגמרו הימים ההם. היום לא משנה מה המוצא שלך ואם השליכו אותך מהמשאית או הגעת בצורה מתוכננת, מה שחשוב הוא ששיתוף הפעולה בינינו לבין תושבי ערד יש לו מטרה אחת: לא לאבד את הנגב".

הרוסים באים! הרוסים באים!

ערד כבר לא קיבוץ גדול ורחוקה ממה שהיתה. הפנינה שבכתר, שהוקמה בראשית שנות ה-60 בנגב המזרחי, איבדה את זוהרה. מי שנחשבה למלכת היופי של המדבר איבדה רבים ממחזריה הנלהבים שנהרו לחיקה. רבים נטשו אותה ורבים אחרים שוקלים לנטוש אותה לטובת חלום חדש.

בשכונת המייסדים נותרו רק חמישה צריפים מאוישים מתוך ה-50 שהמתינו למשפחות הראשונות שהתיישבו בעיר. כל צריף שמתפנה, מועד להריסה. "לגור בערד בימים ההם זה היה סטטוס מכובד", מספר יהושע אשכנזי, עורכו בעבר של "הצבי", העיתון המקומי. "הגיעו לערד קיבוצניקים שמרדו בהורים ורצו להגשים את החלום הציוני. היום הייתי אומר שהם הפכו לאורזי המזוודות. אנשים שחיים על מזוודות, פשוט כך. כי הם מרגישים שחלומם נשבר. במיוחד כי הנגב נשכח בידי המדינה ויש להם הרגשה שהמדינה זנחה אותם לטובת מרכז הארץ והתנחלויות ביהודה ושומרון".

כדי לרדת לעומקו של אופי החלום הערדי, עד כמה בער בחולמיו, כדאי לפנות ל"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. "עשרות חלוצים, בהם יחידים אוהבי מדבר או שוחרי בדידות וגם כמה זוגות צעירים", כותב שם עוז, "באו והתיישבו בתחילת שנות ה-60 בעיירה המדברית הזאת: עובדי מכרות, חוצבים, קציני צבא הקבע ועובדי מפעלי הפיתוח. לובה אליאב ועמו עוד קומץ בוני עיר אחוזי התלהבות ציונית, הגו ותיכננו ושירטטו על הנייר ומיד הקימו את העיירה הזאת, רחובות וכיכרות, שדרות וגנים, לא רחוק מים המלח, במקום נידח שבאותם הימים, בתחילת שנות ה-60, שום כביש ושום קו מים וקו חשמל לא הגיעו אליו, שום עץ לא צמח בו, שום תוואי, לא בניין ולא אוהל ולא אות חיים... נלהבים היו החלוצים שהקימו את העיר, קצרי רוח, שופעי מליצות, רעשניים. בלי לחשוב 'נשבעו לכבוש את השממה ולהדביר את המדבר'".

לא ברור מה חמס את יופיה של ערד. שחיקה טבעית? חלוציות שנקלעה לעייפות? חום המדבר הלוהט שמכה בתושבים כמעט כל ימות השנה? כך או כך, התוצאה העגומה היא שמהמייסדים והתושבים החזקים מיהרו לברוח, צרובי אכזבה, והותירו אחריהם אוכלוסייה חדשה שלא היה לה חלק בלידתה של ערד.

נקודת השבר אירעה ככל הנראה בתחילת שנות ה-90. הוותיקים משוכנעים שנחשולי העולים מחבר המדינות הטביעו את ערד. בתוך שלוש שנים זינקה אוכלוסיית העיירה מ-13 אלף תושבים ל-24 אלף. נכון שהתושבים רצו להשתתף בחגיגת העלייה שסחפה את ישראל עם התפרקותה של ברית המועצות, נכון שרצו להגדיל את היישוב ולהעשירו בגיוון דמוגרפי. אבל איש מהם לא ציפה למספר שחקני חיזוק כה גדול.

"לפני העלייה הגדולה היינו כמו קיבוץ גדול שחי בהרמוניה ובאיכות חיים נדירה", שב בריל אל הימים ההם, מתקשה להסתיר את ערגתו. "מה לא היה לנו? מתנ"ס שעובד ונותן שירותים ללא הפסקה וסביב השעון, בתי ספר שמקבלים פרסים ארציים. הקפדה על פרטים עירוניים כדי שחלילה שום דבר לא יפגע באיכות החיים שלא היה לה אח ורע בארץ".

כה שאפתנית היתה קנאות הוותיקים לאיכות חייהם עד שאסרו על הצבת דודי שמש על הגגות מחשש שהמראה יפגע בנוף המדברי, בהמשך לאיסור על גידול צמחים מסוימים מחשש שיגרמו לאלרגיות לחולי אסתמה שבאו לגור בעיר בשביל האוויר הנקי. זאת ועוד, על התושבים נאסר לתלות כביסה במרפסות ולהציב אנטנות טלוויזיה על הגגות. כל הגדרות בתוך העיר נבנו באבני ערד מיוחדות. "ממש ככה, היינו חממה עם אוכלוסייה הומוגנית שבה חבר מביא חבר", אומר בריל. "בטח שהיו מזרחים אבל הם היו משוכנזים ולא יכולת למצוא שום הבדל בינם ובין האשכנזים".

כך נהפכו הרוסים, בערד לפחות, למזרחים החדשים. אם בשנות ה-60 התקשו תושבי ערד למצוא את המשותף עם ישראל השנייה, בשנות ה-90 הם התקשו למצוא משותף עם ישראל השלישית שנחתה אצלם ישר בסלון. "נוצרו שתי ערים, עיר שמדברת עברית ועיר שמדברת רוסית", מקונן בריל. "פתאום הופיעו בדוכני העיתונים עיתונים ברוסית, מגזינים ברוסית, סופמרקטים עם כתובות ברוסית. זה הפיל עלינו תדהמה, ומה שהיה יותר חמור זה שתהליך ההגירה של הרוסים הביא לתהליך עזיבה של הוותיקים. מי שיכול עזב. הרגשנו שגנבו לנו את העיר. היתה לנו תחושה שערד כבר לא העיר שלנו".

היום הוא חושב שההחלטה של ממשלות ישראל להכניס כל כך הרבה עולים למדינה היתה "פרץ של טמטום", כהגדרתו. בריל, שיקוף נאמן של הוותיקים והמייסדים, בטוח שעירו קרסה עם בוא הרוסים. העיר לא עמדה בנטל החיים שכפו עליה אלפי העולים. הבנייה המואצת לעולים שינתה את פני הנוף המדברי והציבה ספקות ותהיות בלבם של המייסדים. הם שאפו לבנות מודל ייחודי של חלוציות מדברית ומצאו עצמם כמעט זרים ליישוב שהקימו.

לא ניסוי שנכשל

מעיר של מייסדים נהפכה ערד לעיר של עולים חדשים. האם זה אכן רע לתפארת, כפי שחשים בריל ויתר הוותיקים? ב"סיפור על אהבה וחושך" מתאר עוז לא בלי אמפתיה את המרכז המסחרי העכשווי של ערד שבו מתערבבים, זה לצד זה, אדוניה החדשים ואדוניה הוותיקים של העיר. בטיולי הבוקר שלו הוא לא חדל להתפעל מאותו עולה מרוסיה שהזכיר במראהו את דמותו של אלברט איינשטיין או של שמואל הוגו ברגמן, שנגינת הכינור שלו חרישית וצובטת לב.

בתוך כך, שלא לומר מצד שני, מתאר עוז כיצד האזין לשיחתן של שתי נשים צעירות שאחת לבשה חולצה חצי שקופה וחצאית אדומה וחברתה לבשה חליפת מכנסיים עתירת רצועות ואבזמים - "אולי הן ממוצא צפון אפריקאי", הוא מאבחן - שאמרו אחת לרעותה שככל הנראה הנגן הרוסי לא יהודי. "אומרים שהם סתם גויים שתופסים טרמפ לצאת ככה בקלות מרוסיה ועוד לקבל אצלנו סל קליטה חופשי-חופשי. בחינם".

אבל גם היום, ואולי במיוחד היום, קשה לומר שערד היא ניסוי שנכשל. רחוק מכך. רחובותיה נקיים, בתיה בנויים בטעם, שכונות הווילות שלה טובלות בירק וגינותיה מטופחות ביד עדינה. גם השינוי בפסיפס האנושי לא בהכרח מרע עם העיר. לא עוד הזן הישראלי החלוצי עם חיתוך הדיבור הכל כך מיוחד, אלא ערבוביה של אנשים ומראות וצורות שמדברים כל אחד את שפתו, עם מבטאו. זו ישראליות מעודכנת יותר, המשקפת טוב יותר את השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית בשלושה העשורים האחרונים. ישראליות של עברית מקרטעת ומהוססת, של לבוש אירופי כבד באמצע הקיץ ומטריות שהוסבו לשמשיות.

לאורח מבחוץ, כנראה בניגוד לתושבים, קשה שלא להתפעל מהערב-רב הערדי. הכל יש כאן, כולל השוק הנודד של ערי הדרום שבימים משכבר לא התקרב לערה והיום הוא חלק אינטגרלי מהוויית העיר. אחת לשבוע באים מאות רוכלים ומקימים דוכני מכירה במרכז היישוב. היישוב שכה הקפיד על אסתטיקה מוצא עצמו עם שוק פירות וירקות בטבורו ועם מוכרים של תחתוני נשים שצועקים בקולי קולות: "שש חוטיני בעשר שקל".

בדווים שיושבים בבית קפה לצד עולים מחבר המדינות שבוררים בקפידה כרובים בין דוכני השוק, לצד חרדים שהולכים בצעד מואץ. קרוב ל-200 משפחות בדוויות התיישבו בערד והפכו אותה לביתן. אלפים נוספים נכנסים אליה עם שחר ושבים אל אוהליהם עם רדת החמה, חסרי מים זורמים וחשמל ותשתית כלשהי. כמה מהבדווים הפגינו כישורי הסתגלות מרשימים וכבר מגלגלים משפטים בסיסיים ברוסית.

מנקודת המבט של העולים הרוסים, עם כל הכבוד לראש העיר, סיפור קליטתם בערד הוא סיפור גבורה. "אני חושבת שתרמנו הרבה לערד", אומרת טלי פלוסקוב, שהיא ובני משפחתה הגיעו לערד ממולדובה בגל העלייה של 91'. דרך ארוכה עשתה פלוסקוב מאז. בשנים הראשונות שימשה חדרנית ומנהלת משק באחד מבתי המלון של ים המלח. "הייתי הכי מאושרת כשהציעו לי לנקות חדרים בבתי מלון", היא אומרת. על אף שרכשה הכשרה כאחות בכירה וכפסיכולוגית במולדובה, ידעה שעליה להתפשר כדי להביא משכורת הביתה. היא זוכרת איך כל העולים ניערו מעליהם תוארים ומקצועות ולקחו בנפש חפצה כל עבודה שהוצעה להם.

גם לה יש געגועים לימי העלייה הראשונים, והיא זוכרת איך בהתחלה הוותיקים יצאו מגדרם כדי לעזור לעולים החדשים, איך נרתמו קשישים וצעירים כדי להקל עליהם את חייהם החדשים בעיר המדברית המרוחקת. "כשהגענו לערד ראינו שזו עיר מאוד שקטה. "ברחובות היו רק עולים חדשים אבל לצערי לא היינו ביחד כי כל אחד דאג לעצמו, כדי להתקיים. הוותיקים קיבלו אותנו מאוד יפה ועזרו לנו לקנות רהיטים ומוצרי חשמל. הם הלכו איתנו לסופרמרקט. זה היה כל כך יפה".

הזמנים השתנו וכך גם רקמת החיים בעיר. פלוסקוב, שנבחרה בבחירות האחרונות לחברת מועצת העיר כנציגת העולים מחבר העמים, וחבריה, לא יכלו שלא להבחין בנטישה של הוותיקים. "חבל", היא מעירה, "ערד היא עיר מאוד תרבותית אבל הוותיקים והצעירים עוזבים אותה. גם הבן שלי אמר לי שכשיגמור את הצבא הוא לא יישאר בעיר".

קבלת הפנים מאירת העיניים כלפי העולים נעלמה ואת מקומה תפסו תסכול ואכזבה. פלוסקוב זוכרת שכאשר סיירה ליד בריל במערכת הבחירות, פנתה אליו אשה ותיקה. "אם תביא עוד עולים, לא אבחר בך בפעם הבאה", צעקה לעברו.

"למה מדברים ככה?" היא שואלת בלשכתה, ממתינה לשעת קבלת הקהל שלה. חבריה מרגיעים אותה, היא מספרת, אומרים לה שככל שהוותיקים יעזבו, הם יהיו הרוב בעיר. אבל לא לכך היא שואפת. "אנחנו עושים הכול כדי להיות ישראלים. זה החלום שלנו. למה פוחדים מהעולים? אי אפשר למחוק את התרבות של העולים. נכון שיש קונצרטים ברוסית ונכון שיש אמנים ששרים ברוסית ונכון שאנשים בעיר רואים רק טלוויזיה רוסית, אבל זה לא צריך להפריע לוותיקים. כמו שאנחנו מכבדים את המימונה של המרוקאים, אנשים צריכים לכבד את התרבות הרוסית. חוץ מזה אני רואה הרבה ישראלים שבאים לקנות בחנויות של הרוסים ואני רואה הרבה ישראלים שבאים לשמוע קונצרט ברוסית. אז מה רע?"

בינתיים, בדימונה

עיירות הפיתוח שסביב ערד אף פעם לא זכו לתקופת זוהר של ממש אבל עימן, למרבה האירוניה, העלייה הרוסית דווקא היטיבה. בעוד שבערד כשלו, הצילו העולים את עיירות הפיתוח הדרומיות מגסיסה מייסרת. בראשית שנות ה-90 נקלעו אופקים, נתיבות, דימונה, קרית מלאכי, קרית גת, באר שבע ויישובים אחרים למשבר כלכלי וחברתי שאיים למוטטן. לא היה כסף בקופה העירונית, תושבים חזקים ברחו, צעירים לא שבו אחרי שירותם הצבאי, תקציבי פיתוח הידלדלו ואקלים של ייאוש שיתק את היישובים. העולים באו והושיטו להם גלגל הצלה.

אף שהיו נטולי אמצעים, הזרימו העולים דם חדש לרקמת החיים המסוידת של ערי הדרום. התושבים החדשים החיו את היישובים, שכמו ערד הכפילו ברובם את אוכלוסייתם, ונהנו מפירותיה של צמיחה כלכלית חסרת תקדים, שקיבלה תאוצה עם חתימת הסכם אוסלו. מיליארדים שהתפנו הודות לירידה בעומס הביטחוני זרמו ליישובי הדרום וסייעו לחולל בהם מהפכה בתשתיות, בחינוך ובשירותים העירוניים.

אלא שמוראות האינתיפאדה השנייה וצמצום דרסטי של שירותי הרווחה, בניצוחם של אריאל שרון ובנימין נתניהו, קטעו את עשור השגשוג היחסי של יישובי הדרום והסיגו אותם שני עשורים לאחור. עתה היו העולים למעמסה, אבן רחיים על צווארם של היישובים. כך, בלא התראה מוקדמת, נקלעו ערי הדרום למשבר כלכלי-חברתי שלא ידעו כמותו מאז שנות ה-50. קופות הרשויות התרוקנו ומחלקות הרווחה לא הצליחו לממן שירותים לנזקקים.

שפל המדרגה המשותף לכל עיירות הדרום הביא אותן עד מהרה לסמן את האנשים הרעים האשמים במצב. במשך שנים הביטו תושבי הדרום בערגה על מרחביה וקופתה המלאה של המועצה האזורית תמר ונמלאו קנאה. בעוד שהם נאנקו מרוב מחסור, עוני ומצוקה, נהנו תושבי המועצה האזורית תמר מהכנסות מארנונה הגבוהות ביותר בארץ (יחסית). על רקע זה חברו ראשי העיר של דימונה וערד לברית של דפוקים, במטרה לדרוש את חלקם בקופה השמנה של השכנה.

כבר שנים שמאיר כהן מפנטז על היום שבו יפתח במלחמה נגד האי-שוויון בחלוקת הקרקעות וחלוקת ההכנסות בארץ. הוא החל במאבק מיד אחרי שנבחר, מונע באותה תחושת עוול המלווה אותו מילדות. הוא אומר שמעולם לא הבין מדוע מצטופפים תושבי דימונה בדירות סוכנות שדומות לקוביות בעוד שאחרים, חברי קיבוצים ומושבים, מתגוררים במרחבי המדבר כמו היה נחלתם הפרטית. מאז שעמד על דעתו היה נחוש להזיז הרים וגבעות כדי לחסל את מה שהצטייר בעיניו כעוול היסטורי.

במיוחד צדה את עינו המועצה האזורית תמר, על אוצרות הטבע הרבים שלה. "כשפתחתי את המאבק לא רציתי להציג את עצמי כמסכן או פושט יד", הוא אומר כמעט בלחש. "אמרתי לכולם שהוויכוח הוא לא על כסף אלא על קרקעות. לא יעלה על הדעת ש-40 אלף תושבים יסתפקו ב-30 אלף דונמים בעוד במועצה האזורית לידנו, עם קצת יותר מ-1,000 תושבים, תקבל מיליון ו-700 אלף דונמים. אין לנו שום אפשרות לפיתוח עתידי בלי שתהיה חלוקה מחדש של הקרקעות. אני לא רוצה כסף, אני רוצה תיקון של עוול היסטורי. אני שואל: מה יותר אבסורד מזה שהכור הגרעיני בדימונה לא משלם את הארנונה שלו לדימונה? למה שתושבי דימונה יקבלו כדורים נגד קרינה והמועצה האזורית תמר תקבל את כספי הארנונה? לא אשתוק עד שהעוול יתוקן".

כהן שימש מנהל בית הספר התיכון "זינמן" בדימונה בטרם קפץ למים הפוליטיים. שלושה חודשים הספיקו לו כדי לתפוס את כיסאו של גבי ללוש, ראש העיר ששימש בתפקידו שלוש כהונות. "בחינת הבגרות האחרונה התקיימה ב-15 ביולי. ביום שלמחרת, ב-16 ביולי, עזבתי את הבית הספר והתחלתי את מערכת הבחירות שלי".

ב-1962 עלה עם תשעת בני משפחתו ממרוקו ועמם נשלח לירוחם. הוא היה בן שמונה בלבד כשלנגד עיניו התגלו מראות אינסופיים של חול וחול. הם הגיעו למקום באישון לילה וכשפתחו את עיניהם גילו שנשלחו ללב המדבר. כעבור זמן עקרו לדימונה והתיישבו בה.

כהן נושא עמו זיכרונות לא קלים מילדותו בדרום. מעולם לא הבין מדוע אולץ לבחור בין מסגרות לרתכות תחת ללמוד לתעודת בגרות. בחלוף הזמן, אחרי שהשלים את מבחני הבגרות, אחרי שרכש תואר שני באוניברסיטה במחשבת ישראל וחינוך ואחרי שמונה להיות מנהל בית ספר בעיר, הקפיד להעניק לכל תלמיד הזדמנות ללמוד לקראת הבגרות. "לא היו אצלי שום מגמות מקצועיות ושום מחרטות, כולם הלכו למסלול של בגרות".

הוא התמודד בבחירות תחת המטריה של מפלגת "עם אחד" והביס את ללוש כבר בסיבוב הראשון. אחר כך מיד כרת ברית עם חברו בריל מערד כדי לשנות סדרי עולם בנגב. במגעיהם עם משרדי ממשלה, הוא אומר, הוצע להם להגיע לפשרה. "כולם אומרים לנו: אתם צודקים אבל נסו להגיע לפשרה. הם פוחדים שמה שהתחיל במועצה האזורית תמר יתפשט לכל הארץ. הם פוחדים ממהפכה. אבל הודענו להם שאנחנו לא מוכנים לשום פשרה. אני אומר שבמקום שיש בו טענה ונחישות, מובטח ניצחון".

גם בריל בטוח בניצחון. הוא חבר לעמיתו מדימונה, הוא אומר, כדי להוביל למהפכה בסדרי ההון במדינה. "הברית בינינו היא ברית אסטרטגית שנועדה להביא לניצחון", הוא אומר. "לא מאיר ולא אני מוכנים לנהל עיירות כושלות ולהיות פושטי יד. אנחנו חיים באזור הכי עשיר במדינה ומגיע לנו ליהנות ממנו. לא רק שאנחנו לא נהנים אלא שהפכנו לעבדים של המערכת. נלך למאבק עד שנביא לחלוקה מחדש של המרחב וחלוקה מחדש של מקורות העושר".



כתובת על קיר בערד. תהליך ההגירה של הרוסים הביא לעזיבה של הוותיקים. הרגשנו שגנבו לנו את העיר


ראש עיריית ערד מוטי בריל. בשביל תושבי ערד, דימונה זה לא דבר פשוט

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת