המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

משפחת קניגר לא גרה כאן יותר

לפני שבע שנים מכרו יריב ואיריס קניגר הכל, קנו יאכטה, לקחו את הילדים ועברו לגור באוקיינוסים

שבע שנים הם לא הצליחו לעשות קוטג' ישראלית אמיתית. עשו מוצרלה, גבינת קש, בולגרית - קוטג' לא יצא. ואז, יום אחד לפני שלושה חודשים, קרה הנס ויצאה להם קוטג'. סוף כל סוף הצליחו יריב ואיריס קניגר לסגור מעגל של ישראליות גאה בלב ים: דגל כחול לבן מתנופף ברוח וקוטג' על פרוסה של לחם.

להאזין לרחש הגלים, זו לא היתה הסיבה שהביאה את איריס (42) ויריב (43) ביולי 97' להיפרד בטריקת דלת מהיבשה ולרדת לים. במיוחד לאור העובדה שהם לא שירתו בשייטת ולא נולדו למשפחת האלפיון העליון. לפני שמונה שנים, באוקטובר 96', ברגע אחד של בדיחות הדעת, פשוט היתה להם הארה.

"יום אחד בא אלינו חבר", משחזר יריב, "פיטפטנו על שטויות ואז איריס אמרה שהיא רוצה לחיות בהימלאיה. אני אמרתי שבעוד עשר שנים נקנה יאכטה ונפליג בעולם. ואז החבר שאל: 'למה בעוד עשר שנים, למה לא עכשיו?' אמרתי שהילדים בבית ספר וקשה להחליט על זה ככה ברגע. ואז איריס הסתכלה עלי ואמרה: 'למה לא עכשיו?' באותו רגע פתחתי דפי זהב והרמתי טלפון לבית ספר לסקיפרים, זה היה יום חמישי וביום ראשון התחלתי ללמוד. עד אז לא היה לנו שום קשר לים. אנחנו בכלל לא נהנים מההפלגה. איריס שונאת להפליג. הכיף שלי זה להגיע, לזרוק את העוגן".

ארבעה חודשיים מאוחר יותר, כשבידי יריב רישיון משיט (סקיפר), הם מכרו את כל רכושם וקנו יאכטה העונה לשם "קרני". תשעה חודשים לאחר מכן כבר השתכשכו הם וילדיהם, גל בן 13 ושי בת 11, במימי הים התיכון, ומאז הם עוגנים ומפליגים, עוגנים ומפליגים. יריב מדמה אותם לחללית שהתנתקה מכדור הארץ, יצאה מהאטמוספירה ונכנסה למסלול משל עצמה בחלל. מדי פעם היא מתחברת לקרקע לתדלוק וחידוש אספקה ואז חוזרת למסלולה.

רואה טלוויזיה ונרדמת

איריס ויריב הכירו בצבא, שניהם שירתו בקריה בת"א. איריס גדלה עם אמא ואבא לסירוגין בעקבות גירושיהם, יריב נולד בהוד השרון וגדל אצל אביו בחולון, אחרי שגם הוריו התגרשו. מקץ שלושה ימים הם עברו לחיות ביחד. "עשיתי לו המון סלט פירות, להראות לו כמה אני אשה טובה", מספרת איריס. הם הגיעו לארץ לפני שבועיים לנוח קצת מהחופש.

כעבור שנתיים הם נישאו ואחרי שנה נולד גל. יריב למד באוניברסיטת ת"א בערב, כלכלה ומינהל עסקים, וביום עבד כסוכן ב"סנו". איריס למדה בין היתר קוסמטיקה. מדירה שכורה הם עברו לדירה משלהם, 40 מ"ר בהרצליה, אחר כך קנו בית בהוד השרון וכשגל היה בן שנתיים נולדה שי. בהמשך שיווקו שניהם שוקולד של ורד הגליל, ויריב גם היה סוכן של מזרוני סימונס. בתחילת שנות ה-90 כבר היתה בבעלותם רשת של שלוש חנויות לחדרי שינה בשם "סליפי": בנתניה, בהוד השרון ובכפר סבא. עבודה קשה ופרנסה טובה בצדה, אומר יריב. היו להם שתי מכוניות, משפחה, חברים, אהבה. עתיד. אבל לא סיפוק.

איריס במיוחד לקתה בחוסר שביעות רצון כרוני. "אם לא היינו מפליגים, הייתי בטח חוזרת בתשובה", היא אומרת. "הייתי שבורה מהקטע של החומריות. כל היום רדפנו אחרי הזנב של עצמנו, היו לנו עיניים גדולות. רצנו ורצנו ואני הרגשתי שאני מפספסת את החיים ואת הילדים".

למה הרגשת שאת מפספסת את החיים?

"בהתחלה עבדתי אמנם נורא קשה, מתשע בבוקר עד עשר בלילה, סחבתי מזרונים על הגב, אבל היה בזה עניין. אחר כך את עושה כל יום אותו הדבר ואותי זה התחיל לשעמם. גם לא אהבתי את ההתנהגות של האנשים. חושבים שאם קנו ממך מזרון, קנו גם את אמא שלך, ולי זה לא התאים. אבל הנקודה הכי חשובה היתה שלא ראיתי את הילדים. הייתי חוזרת בלילה, רואה טלוויזיה ונרדמת".

יריב למד שנתיים וקצת אבל לא השלים את התואר. גם אצלו פגה ההתלהבות ואת מקומה תפסו השאלות הקיומיות הגדולות, ובייחוד בשביל מה אני צריך את זה. "חצי שנה לפני שהחלטנו על השינוי, שכבתי חמישה שבועות בבית חולים בגלל לחץ דם גבוה ושום כדור לא הצליח להוריד אותו. הייתי בן 34 בסך הכל, שכבתי בפנימית במאיר ולא הבנתי איך זה שיש לי כל מה שאני רוצה ואני לא מאושר".

המוטו של איריס אומר שככל שעולים ברמת החיים יורדים באיכות החיים ולכן היא דיברה על חיים אידיליים בהרי ההימלאיה. "מגיל 18 זה החלום שלי, רציתי לגדל עיזים ולעשות גבינות". בחלום של יריב לא היו עיזים או גבינות - החלום שלו היה מרחב נטול אוטובוסים, פיח ועשן, בלי חשמל, טלוויזיה או מסגרת.

באותו ערב כשהם חזרו הביתה, נזכרת שי, היום בת 18 וחצי, נערכה מעין אסיפה כללית סביב השולחן העגול. "ההורים שאלו אם אנחנו רוצים לעזוב את בית הספר ולעבור לחיות על יאכטה", היא מנסה לשחזר, "וכנראה שאמרנו להם שכן, אחרת, אני מניחה, הם לא היו עושים את זה".

אחר כך הבית נמכר, על תכולתו, נמכרו גם המכוניות וחוסל העסק. בכסף שנאסף הם קנו יאכטה יד שנייה ושיפצו אותה בסכום כולל של 100 אלף דולר. ביתרת הכסף הם רכשו שתי דירות קטנות באילת ומדמי השכירות, כ-650 דולר לחודש, הם מתקיימים על הים: אמא, אבא, שני ילדים, תוכי, שני כלבים ואורחים מזדמנים.

הרווחתי הרבה יותר

גודלה של היאכטה הוא 45 רגל, קצת יותר מ-14 מטר והיא בעלת שלוש "קבינות" שינה, סלון, מטבחון ושירותים. את ההפלגה הראשונה הם עשו לאורך חופי הארץ, לאשקלון ולעכו. אחר כך נפרדו מכולם והפליגו לכיוון קפריסין. איריס: "חבר אחד שלי אמר: 'אני בטוח שאת בקפריסין עושה רוורס, חוזרת לארץ ולא יוצאת מפה יותר'. והנה אנחנו היום עוגנים בפיליפינים".

בניגוד לכל התחזיות ולפחדיה של איריס לפני כל הפלגה, הם המשיכו לטורקיה, משם עברו לאיי יוון, סיציליה, איטליה, דרום ספרד, גיברלטר, החוף האטלנטי של ספרד, מדירה, האיים הקנריים, קאפו ורדה שבמערב אפריקה ומשם, משך 12 יום, חצו את האוקיינוס האטלנטי ונחתו באיים הקריביים. אחר כך המשיכו לוונצואלה, פנמה, שם עגנו שלוש שנים והמשיכו דרך תעלת פנמה וקולומביה לאוקיינוס השקט. היום קשורה היאכטה לקיר בטון בפיליפינים, נגד רוחות טייפון. גל נשאר לשמור עליה ועל החיות עד שהוריו יחזרו. שי חזרה לישראל לפני חודשיים. היום היא גרה בדירה שכורה באילת, קרוב לאמה של איריס, עושה תכשיטים ומתכוונת ללמוד צורפות.

על שנותיה ביאכטה היא כבר מדברת בנוסטלגיה. "לא הייתי תלמידה כל כך טובה, לא ממש הסתדרתי בבית הספר אז היאכטה פתרה לי הרבה בעיות", היא אומרת. "ובכל זאת אני חושבת שאם לא היינו נוסעים לטיול הזה, רוב הסיכויים שלא הייתי מתפתחת להיות מי שאני היום. אני מסתכלת כאן על חברות שלי, הן לא מוצאות חן בעיני. הן ילדותיות, לוקחות הכל יותר מדי ברצינות. למשל הג'ינס שלי, הוא עלה שני שקל בפיליפינים, לא משהו מדהים, אין לי בכלל מותגים, וכאן כולם מספרים: 'קניתי את הג'ינס שלי אצל זה וזה' וכמה הוא עלה. זה נראה לי כל כך טיפשי".

לא ששי לא עברה רגעי משבר, אבל כשיהיו לה ילדים היא לא תהסס לרגע לקחת אותם לים. "לא הייתי מקשיבה אם הם היו מתלוננים כי הם לא יודעים מה טוב להם. נכון שבגיל 14 התלוננתי, רציתי חברים ובית ספר נורמלי. עכשיו אני אומרת שזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בעולם. הרווחתי הרבה יותר ממה שהפסדתי".

קהילת היאכטונרים העולמית

היאכטה היא בית, בכל מובן. גם כשהרצפה רועדת מתחת לרגליים, היא הבסיס המוצק היחיד. לכן הם שומרים על הכלל: משייטים לאורך החופים, עוגנים, מטיילים, אבל תמיד חוזרים לאכול ולישון ביאכטה. "בתקציב שלנו אין בתי מלון", אומר יריב. "אני יכול לפעמים לנסוע באוטובוס, על רכבת כבר צריך לחשוב פעמיים".

למתבונן מהצד נדמה שהחיים על יאכטה הם פנטזיה אחת מתמשכת. לא ממש: החיים על יאכטה הם רצף של כללים נוקשים תוך שמירה על משמעת קפדנית. לא זורקים אשפה לים למשל. או תמיד מישהו חייב להחזיק בהגה. וגם לא נכנסים למרינות (יקר מדי), עוגנים בים ויורדים לחוף עם סירה קטנה. זה עדיף גם בגלל הרוח, שמגיעה מהחרטום ומצננת את כל הסירה, במיוחד במזג אוויר חם.

בטורקיה, שם עגנו שבעה חודשים, נחשפו הקניגרים לראשונה לתופעת היאכטונרים העולמית. הם פגשו מאות אנשים כמוהם שפרשו מסיבות שונות מהחיים על היבשה. חלקם עזבו משרות משתלמות, ויתרו על נכסים ומעמד לטובת חיי ים. זאת קהילה שגדלה מאוד בשנים האחרונות ועל פי הערכות מונה מאות אלפים. בישראל רשומות למעלה מ-2,000 יאכטות אבל רק ישראלים בודדים עברו לגור בים.

וכמו כל קהילה סגורה, גם היאכטונרים עוזרים זה לזה. "הם יודעים איפה קונים מה בזול ומה לעשות בכל מקום", אומר יריב. "מאז שאנחנו בים, הם החברים שלנו. איתם אנחנו נפגשים ומסתובבים". איך נפגשים בים? מתעוררים בבוקר וקובעים בקשר שביום שלישי, בחמש אחר הצהריים, נפגשים בחוף לשרוף זבל, ואז כל אחד מביא משהו ויש מסיבה. קוראים לזה 'Pot Luck', סיר המזל. דרך אחרת זה לבוא לקפה למישהו שעוגן בסביבה. כל אחד מביא משהו, כי אני לא יכול ליפול על התקציב שלו, וככה ערב ערב נפגשים אצל מישהו אחר. זה נורא פשוט. לא צריך בתי קפה".

"לא צריך בתי קפה" הוא תמצית קיומם. באין תחרות והישגיות, הצריכה היא על מינימום: לא סלון ומכונית ולא נעליים חדשות. העדרם של הבזבוז והראוותנות בא לידי ביטוי לא רק בכסף אלא גם במערכות יחסים, ביניהם ועם אחרים. בשל התנועה המתמדת והזמן הקצר הכל הרבה יותר צלול וחד. "החברות בין יאכטונרים מאוד אינטנסיווית ועמוקה", אומרת איריס, "כי אתה יודע שאנשים זזים ואפשר לפספס".

בהדרגה, ככל שהתרחקו מחופי הארץ, השתחררה איריס מהמועקות הקיומיות והתיידדה עם עצמה והסביבה ובמיוחד עם הילדים. לכל אחד ביאכטה נועד תפקיד. יריב היה המכונאי ומומחה לתקלות בלתי צפויות, איריס שיכללה את אהבתה לבישול, גל היה אחראי על הטלת העוגן והדיג, שי על ניקיון הסיפון ויחסי ציבור - העיקר לא ללמוד.

יריב קיבל את זה קשה. אולי היתה ביניהם אי הבנה. הילדים חשבו שהחיים על יאכטה זה חופש גדול שלא נגמר, שעה שההורים ציידו אותם בחומר ללימוד עצמי של בית ספר "קלוורט" ממרילנד וניסו להשליט משמעת. "בשבע וחצי הייתי דופק להם על הדלת, מעיר אותם, להתרחץ, לצחצח שיניים, לאכול ארוחת בוקר וארבע שעות הם ישבו ולמדו", אומר יריב. "הילדים חילקו לעצמם את החומר, ורק אחרי שגמרו ללמוד ירדו מהסירה. גל למד ללמוד לבד, שי נלחמה אתנו. אחרי שנה קנינו להם ספרים של אנקורי. גל גמר י"ב, עם שי היו יום יום מלחמות. כשהיא היתה בת 16 הרמתי ידיים".

איריס הבינה שחבל על האנרגיה, שהמלחמה עם שי אין בה תועלת. "אולי הם לא עשו בית ספר כמו שצריך, אבל הם יודעים אנגלית וספרדית מצוין. שי יודעת צרפתית וגם קצת איטלקית, ויחסי אנוש, חבל על הזמן. ביאכטה מתיידדים עם מי שנמצא בסביבה, אז יש להם חברים בני 45 ו-65".

לשחות עם הכרישים

היאכטה היא בית צף שמספק את כל צרכיו מהטבע. את המים הם מתפילים בעזרת שני מכשירים מיוחדים שמופעלים בידי גנרטור שעובד על סוללות שנטענות על ידי הרוח ולוחות סולריים. הלוחות הסולריים גם מפעילים את התאורה, הרדיו והמחשב. נוסף לכך יש קולט גשם גדול שאוגר מי גשם. את עיקר החלבונים מספקים הדגים בים. לחם איריס אופה בעצמה, את הגבינות והיוגורטים היא מכינה מאבקת חלב. ירקות ופירות הם קונים בכל פעם שהם ביבשה.

בדרך בין האיים הקריביים הם נוכחו לדעת שלדגל ישראל על החרטום יתרונות רבים. איריס: "כשאנחנו אומרים שבאנו מירושלים הם אומרים: 'אין מקום כזה', הם בטוחים שזאת המצאה של התנ"ך. בטובגו, אי על יד טרינידד, על הכובעים של השוטרים רקום מגן דוד. הסברתי לשוטרת אחת שזה הסמל שלנו והראיתי לה את הדגל ואז היא שאלה אם אני יכולה להראות לה ספר תנ"ך ותמונות מהארץ. כשאנחנו באים לכל מקום מאוד מעריכים אותנו ודווקא כישראלים מתייחסים אלינו לגמרי אחרת".

אחרי הקריביים הם שטו לתעלת פנמה כדי לעבור דרכה לאוקיינוס השקט, אבל לא הגיעו לשם. "חצינו את האטלנטי עם קבוצת יאכטונרים וקבענו להיפגש בסוף החציה ולעשות מסיבה על אחד האיים בסאן בלאס בפנמה", אומר יריב. "הגענו שלושה שבועות לפני כולם, ראינו את המקום, מאות איים, כמעט שוממים, הנוף טרופי מקסים, אז אמרנו ליאכטונרים שימשיכו לפסיפיק בלעדינו ואנחנו נבוא בעוד שנה. בגלל מזג אוויר אפשר להפליג רק בתקופות מסוימות, וכשנגמרה השנה דחינו בעוד שנה ונשארנו שלוש שנים. עגנו על אחד האיים הבודדים וכל כמה חודשים, כשנגמר המזון, שטנו ליבשת להצטייד. לפעמים נסענו לפנמה סיטי, לאכול גלידה, לראות אנשים וחזרנו בערב לסירה. באותה תקופה חסכנו כסף כי כשיושבים על האי לא מוציאים כלום וככה קנינו רדיו משוכלל ומחשב".

שם גם הקימו עסק קטן. תרמילאי ישראלי התארח אצלם בסירה במשך חודשיים והתחיל לשלוח חברים. בשלב מסוים הם הפכו לחלק מטרק חובה בדרך מדרום אמריקה וכבר התארכה רשימת ההמתנה. התרמילאים נשארו שבוע או יותר וקיבלו חום ופינוק, מטעמים מבית אמא ושיחות נפש לתוך הלילה.

בתמונות נראה האי בסאן בלאס כמו גן עדן, עם מי טורקיז צלולים, חופים מזהב ועצי דקל תמירים. הבעיה היתה שכל יום זה אותו גן עדן בדיוק. מה הם עשו שלוש שנים? איריס: "דגנו דגים. אני שוחה שש שעות ביום מעל לריפים עם רובה אוויר. אתה לומד לשחות עם הזרם ולא נגדו, ואני שוחה תמיד עם סירה קטנה, כך שאם יש בעיה עם איזה כריש פראי קופצים לסירה. לפעמים כשאתה תופס דג, אתה צריך מהר לעלות אותו לסירה כי זה מזמין כרישים. אבל הכרישים שם כל כך שבעים שאין איתם בעיה. אם מתעלמים הם לא עושים כלום".

יריב: "אני שוחה עם הכרישים אבל משתדל לא להסתכל להם יותר מדי בעיניים".

בחמש היו חוזרים הביתה, מתרחצים ואוכלים, לפעמים רואים סרט והולכים לישון בדרך כלל עם השקיעה, כדי לקום עם הזריחה, כמו הטבע. יריב: "חוץ מזה משנורקלים, קוראים ספרים, איריס מציירת, שי עושה תכשיטים. גל אלוף בדיג של דגים גדולים".

איך מסתדרים ארבעה אנשים בסירה כל כך קטנה?

יריב: "צריך לכבד את המרחב הפרטי. כשאחד הולך הצדה, צריך לתת לו את הזמן ולהתחשב. אם מישהו כועס, אנחנו אומרים שהוא נכנס לקונכייה ואז לא מטרידים אותו עד שהוא יוצא. אנחנו שואלים 'מי בקונכייה?' כי שניים לא יכולים להיות בקונכייה. אני יכול להגיד לשי: 'מצטער, הקונכיה תפוסה'. אני יודע מתי המחזור של איריס, ושבוע לפני זה אני מאוד נזהר, ומודיע לגל ולשי שמתחילים ללכת על ביצים".

לפני שנה וחצי, אחרי טיפול יסודי ביאכטה, הם עזבו את פנמה והפליגו באוקיינוס השקט לאיי גלפגוס, שם קיבלו מהמקומיים אישור נדיר להמשיך לשוט ביאכטה שלהם ("שי עשתה עיניים לזה שנותן את הרישיונות"). משם עברו לפולינזיה הצרפתית, קבוצת איים נטושה כמעט לגמרי באמצע האוקינוס השקט, שם לימדה איריס משפחה מאחד האיים שבהם עגנו לבשל ולעשות גבינות ויריב לימדם לעשן בשר בחבית.

מיקרונזיה, ידידתנו הגדולה, לא הכזיבה. באי קוסרה אימץ אותם בנו של מלך האי לשעבר. יריב: "המיקרונזים הם עם מכניס אורחים. יום אחד המלך של האי החליט שלהיות מלך זה לא מכובד וחילק את כל נחלותיו לעם. הבן שלו, שגודל כיורש העצר, אירח אותנו במשך חודש וחצי ואנחנו בתמורה לימדנו אותם לאכול אוכל ישראלי. הנסיך ואשתו, התברר, יש להם סוכרת. איריס טילפנה לאמא שלה וביקשה שתשלח לנו לשם חילבה תימני, שאומרים שהוא מוריד סוכרת. בהתחלה הנסיך לא כל כך אהב את הטעם, אבל אחרי כמה זמן סיפרו לנו שהוא מכין לעצמו את החילבה שלנו".

את הקשר הרופף עם הארץ הם מקיימים באמצעות הרדיו, תוך מתן עדיפות לחדשות טובות. עכשיו בחופשה הם אוהבים את המדינה מאוד - עם הדגל על הסיפון, בלי המעורבות. איריס רק מצטערת שלא עשתה את השינוי מוקדם יותר, יריב לא מצליח אפילו לחשוב על ירידה מהים - בטח שלא בשביל עבודה, בוסים, כללים. "אני יכול לקום מתי שאני רוצה, ואני בכל זאת קם בשש וחצי כי אחרת אני מרגיש שאני מבזבז את זמני".

אבל גם השיט בסופו של דבר חוזר על עצמו, לא? והימים דומים להפליא עד אימה.

יריב: "ברגע שאני מגיע למסקנה שהיום שלי הוא כמו אתמול, אני עובר מקום. בכל מקרה, אני את הרומן שלי עם כסף סיימתי לתמיד".

היו רגעים של משבר?

איריס: "בין גיברלטר למדירה, כשרק הפלגנו והיינו חדשים, היתה סופה של ארבעה ימים רצוף שחבל על הזמן. זה היה נורא, גלים בגובה של עשרה מטר שעולים על הסירה ומתנפצים עליה, היו לנו תקלות שלא לומדים בשום קורס. חשבתי שלא אצא מזה בחיים, אמרתי שכשנגיע למדירה אני יורדת. היום הסיכוי שזה יקרה לנו יותר קלוש כי אנחנו יותר מצוידים ויודעים איך לקחת מזג אוויר. ביום הראשון ישבתי ובכיתי כל היום. היה לנו סטוק של פיסטוקים מטורקיה, חמישה קילו, וזה מה שאכלנו ארבעה ימים. הגענו למדירה וכל לילה הרגשתי שהסירה באלכסון, כל הגוף עוד היה מעוות מהסערה. אני זוכרת ששבוע שלם צעקתי מתוך שינה: 'תעצור את הסירה'".



יריב ואיריס קניגר עם הבן גל והבת שי(למעלה) בתמונות משבע השנים האחרונות. זה נורא פשוט. לא צריך בתי קפה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 יאכטה זקיף נסים
  • 11:21
  • 30.01.12

כל הכבוד יישר כוח צריך המון המון אומץ ותעצומות נפש ומעל הכל יד אחת

02 יריב ואיריס :אנשים טובים באמצע הדרך וחברים לחיים !  (לת) zafrir
  • 01:28
  • 15.12.13