בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואגנר באפריקה

הבימאי השמאלני הקיף את "פרסיפל" בטקסי וודו ובשחורות חשופות חזה. הקהל השמרני של פסטיבל ואגנר הגיב בקריאות בוז

תגובות

ביירוית

ביירוית, עיר קטנה ויפה בצפון בוואריה, שוב עמדה השנה במרכזה של שערורייה אמנותית. מישהו העביר את עלילת "פרסיפל" של ריכרד ואגנר לאפריקה, בין טקסי וודו לשחורות חשופות חזה. במערכה הראשונה הוקרנה על מסך תמונת שפן חי בכלוב. מבקר ה"ניו יורקר", אלכס רוס, ניבא ש"פרסיפל" של השנה ייזכר דווקא כ"פרסיפל השפן המת", בגלל הקרנה של שני שפנים מתים בתמונת הסיום. אבל הבמאי לא הסתפק בהקרנת השפנים המתים כמות שהם, אלא הקרין גם את תהליך הרקבתם, כשגופותיהם שורצות תולעים. "מה זה השפן?" שאל היפאני שישב לימיני, שבא במיוחד מטוקיו כדי לראות את "פרסיפל", כאילו זה היה הדבר היחיד שלא הבין.

עד היום היתה תמונת הסיום של "פרסיפל" דומה, בשינויים קלים מהפקה להפקה: הגביע הקדוש, המכיל את טיפות דמו האחרונות של ישו על הצלב, ניצב במרכז מקדש-הגביע; פרסיפל ניגש, נוטל אותו ונושאו לעבר האופק הזוהר. משהו כזה. אבל ב"פרסיפל" השנה לא היה גביע. הגביע היחיד שנראה לעין היה בהקרנה של תמונת צ'יף אפריקאי שלראשו קרני צבי, המחזיק גביע. הקהל הגיב בקריאות בוז.

פסטיבל ואגנר בביירוית הוא לדעת רבים הפסטיבל החשוב ביותר בגרמניה, אנשים מחכים עשר שנים ויותר ברשימות המתנה כדי לרכוש כרטיסים. בכל פסטיבל מועלית הפקה חדשה של אחת האופרות של וגנר, שרצה אחר כך במשך חמש-שש שנים, ובה מתרכז העניין. השנה היתה ציפייה מיוחדת לפסטיבל, כי "פרסיפל", האופרה האחרונה של ואגנר, נכתבה במיוחד לפסטשפילהאוז, האולם שאותו תיכנן המלחין (יחד עם הארכיטקט גוטפריד סמפר) בצורת אמפיתיאטרון יווני, עם אקוסטיקה נדירה, מהטובות בעולם.

לבימוי "פרסיפל" הוזמן בימאי תיאטרון שמאלני רדיקלי, שמעולם לא ביים אופרה. כריסטוף שלינגנזיף, בן 43, מתמחה בפרובוקציות. כך, למשל, הוא שכר ניאו נאצים וגלוחי ראש כדי לשחק ב"המלט" שביים ב-2001 בשאושפילהאוז בציריך; ב-1997 עצרה אותו המשטרה בתערוכה כי נשא על צווארו שלט "להרוג את הלמוט קוהל". זמן קצר לפני הבכורה בביירוית הסתכסך שלינגנזיף עם מנהל הפסטיבל, וולפגנג ואגנר בן ה-85, נכדו של ריכרד, בגלל תוכניותיו ל"פרסיפל". הוא הסתגר בקרוואן שלו ואיים לפרוש מההפקה. בהעדרו ניהלה את החזרות קתרינה ואגנר, בת 26, בתו של וולפגנג, אבל אחרי כמה ימים יושרו ההדורים ושלינגנזיף חזר לעבודה, לא לפני שראה פסיכולוג.

הטנור מתמרד

ימים ספורים לפני הבכורה נאלץ שלינגנזיף לספוג דברי ביקורת מפי הטנור ששר את פרסיפל, אנדריק ווטריך, שבראיון רדיו כינה את הבימוי "תועבה". הוא הודיע כי יקיים את התחייבותו לשיר השנה, אבל לא ישיר בשנה הבאה. שלינגנזיף רומס את הכוונות של ואגנר, טען. הזמרים מתוסכלים, החזרות לא נעימות. כששלזינגנזיף הציג את רעיונותיו בתחילה, אמר ווטריך, הכל נשמע סביר. אבל הוא לא דבק בתפישתו המקורית ושינה הכל אחרי שנסע לאפריקה.

למחרת הבכורה הופיע שלינגנזיף במסיבת עיתונאים במראה אופנתי זרוק מוקפד, והחזיר מהלומה. "לווטריך יש מושג טהרני לגבי גרמניה, שאיני יכול לחלוק אתו", אמר. לטענתו, ווטריך התנגד להכנסת תרבות אפריקאית ודמויות של "כושים" לבימוי. שלינגנזיף השתמש במלה הגרמנית Neger, שמקבילה למלת הגנאי לשחורים באנגלית negro. ווטריך הגיב למחרת: "נעשה ניסיון להבאיש את ריחי בהאשמות שאני גזען, ואני שואל: מי כאן נאצי גמור? אדון שלינגנזיף!"

ווטריך הדגיש כי ישתמש במלה Neger כרצונו ו"שוטה כמו אדון שלינגנזיף לא יאמר לי מה לעשות". שלינגנזיף לא הספיק לענות לו, כי הסתבך בינתיים בעניין אחר. הוא האשים את וולפגנג ואגנר - בהופעה לפני "חברת ידידי ביירוית", גוף התורמים החשוב ביותר לפסטיבל - כי מנע מההפקה 20 אלף יורו שנדרשו לשיפור הטכנולוגיה של הקרנת הווידיאו, שבה הוא מרבה להשתמש. ואגנר לא מתמצא בווידיאו, טען שלינגנזיף - רמז לכך שהוא זקן ולא מעודכן. למחרת התנצל.

אגב, על הבמה התגלה אנדריק ווטריך כפרסיפל חלש, ואם יקיים את הבטחתו לא להשתתף בשנה הבאה, רק ייטיב עם ההפקה.

אז איך היה "פרסיפל"?

"ב'פרסיפל' אנחנו עוסקים בוודו-מוזיק", אמר שלינגנזיף במסיבת העיתונאים למחרת הבכורה. את מקום ההתרחשות של העלילה הוא העתיק מספרד לאפריקה. טירת הגביע הקדוש הפכה לארמון קולוניאלי בכפר אפריקאי, שבו הילידים כלואים במכלאות ומגדל שמירה מזהיר, בגרמנית עתיקה, כי יש לשמור על הסדר ולהישמע להוראות. את טיטורל, המלך הזקן הנוטה למות, מלווה מאמא אפריקאית שופעת איברים א-לה פליני, עם חצאית קש וחזה חשוף. אמפורטס, בנו של טיטורל, שפצעו אינו מגליד, נראה שותת דם כמו ישו. סביב טיטורל עוברים בסך אנשי כמורה נוצרים, אינקוויזיטורים, כוהני דת טיבטים, רבנים, מוסלמי, דרוויש ואחד שדומה לאוסמה בן לאדן. הבימה נעה (בפעם הראשונה בביירוית) והתמונות מתחלפות. על כמה מסכים מוקרנים ללא הפסק כוכבים מרצדים, טקסים פגאניים, כלבי ים, מה לא.

הבימה מואפלת רוב הזמן וקשה לעקוב אחר הנעשה בה. נערות הפרחים המפתות הן שחורות. הבוס שלהן, קלינגסור, האביר שכונן את ממלכת הרוע, הוא מכשף וודו עם כובע שחור של ג'וקר. הוא עולה על טיל ובורח - אחד מרגעי ההומור היחידים בהפקה - אחרי שפרסיפל מנצחו בקרב ונוטל ממנו את הרומח, שירפא את פצעו של אמפורטס. קונדרי המכשפה, שיש טוענים שהיא הדמות היהודייה היחידה באופרות של ואגנר (הדבר לא נאמר במפורש ב"פרסיפל"), מחליפה צורות והופכת לשחורה בקטע שבו פרסיפל מטביל אותה לנצרות. מיד אחר כך היא מתה. אבירי הגביע הקדוש נראים בתמונת הסיום כקטע מעטיפת האלבום "סרג'נט פפר" של החיפושיות - המון אנשים, מכל אומה ולשון, בהם נפוליון ופצוע מלחמה. מופיע פסוק "בית קברות לאמנות" ובין הציורים הערוכים כמצבות - המונה ליזה.

יש המון רעיונות, אבל הם לא מתלכדים. "פרסיפל" היא אופרה סטטית, אבל שלינגנזיף החדיר לתוכה תנועה תזזיתית ועומס ויזואלי, שללא ספק באים על חשבון המוסיקה. במערכה הראשונה הבימוי מלהיב מאוד. בשנייה החידושים מתחילים לעייף ובשלישית הם מתישים.

הקהל

הקהל שבא להפקות בביירוית אולף להתכונן לאופרות מראש: הן ארוכות, ארבע שעות וחצי ואף יותר, ואין מקרינים בהן כתוביות. זאת מתוך נאמנות לתפישת ואגנר, שטען כי האופרה הפכה לאמנות הריקה והוולגארית ביותר, ואילו "הדרמה המוסיקלית" - כך כינה את יצירתו, שבאה לאחד את האמנויות ולהחליף את האופרה - מצריכה את ריכוזו המוחלט של הצופה: במוסיקה, בפואטיקה, במשחק, בתנועה, בתפאורה, בתלבושות ובעלילה.

הקהל הקבוע, החוזר לביירוית במשך שנים, בקי איפוא בעלילה ומביע את דעתו על הביצוע, לטוב או לרע, במחיאות כפיים, רקיעות רגליים חזקות על רצפת העץ, קריאות בראבו או צעקות בוז. לפעמים קשה להאמין שהקהל המנומס והחגיגי הזה מסוגל להתנהג כך. בעיקרון זהו קהל שמרני, שונא שינויים, מאוהב בהפקות העבר. כך, למשל, כשלא הופיעה חגורת אש הקסמים סביב ברונהילדה בסוף המערכה השלישית של "וואלקירה", בגרסת הבימוי של ירגן פלים, רקע הקהל ברגליו וצעק בוז. השנה סודרה חגורת אש סביב ברונהילדה והקהל היה מרוצה ומחא כפיים.

הקהל הגיב בקריאות בוז ורקע ברגליו אחרי בכורת "פרסיפל". גם אחרי ההצגה השנייה, שבה נכחתי, קריאות הבוז ורקיעות הרגליים החרישו לחלוטין את מחיאות הכפיים המעטות. אף על פי כן העיתונות הגרמנית סיכמה את המצב כך: "פרסיפל" כמו של שלינגנזיף מעולם לא נראה בביירוית, אבל סקנדל לא היה. אפשר אולי לומר שזאת לא שערורייה רק בהשוואה למה שקרה בבכורת "טבעת הניבלונג" ב-1976, בבימויו של פטריס שרו ובניצוחו של פייר בולז (שניצח השנה על "פרסיפל" יפה להפליא, אחרי היעדרות של 24 שנה). הפקת שרו-בולז כבר הפכה לקלאסיקה, אבל אז שרק הקהל במשרוקיות וקטטות פרצו באולם בין מתנגדי ההפקה לחסידיה.

הכרטיסים

מחירי הכרטיסים לפסטיבל ביירוית אינם גבוהים במיוחד, אבל הם יקרי המציאות, כי באולם רק 1,925 מקומות והפסטיבל מתקיים רק חודש בשנה. בכל פסטיבל מועלות כחמש עד שבע אופרות - אם להחשיב את ה"טבעת" כארבע אופרות - כל אחת שלוש עד שש פעמים בלבד. השנה נרשמו 473,403 אנשים בתור ל-53,900 הכרטיסים. בשנה שבה מועלית הפקה חדשה של ה"טבעת", ההתרגשות גדלה והביקוש גובר.

המחיר הגבוה ביותר לכרטיס השנה הוא 192.50 יורו (כ-1,066 שקל) והנמוך ביותר הוא 26 יורו (כ-140 שקל). את מחיר הכרטיס לארבעת חלקי ה"טבעת" צריך להכפיל פי ארבעה. הדרך הפשוטה ביותר להשיג כרטיסים היא להגיש בקשה בכתב למשרד הפסטיבל בביירוית, אבל אז נכנסים להמתנה של שנים. את הבקשה צריך לחדש בכל שנה, אחרת מוחזרים לסוף התור.

זוג ישראלים, דניאלה וגדעון בירן מתל אביב, הצליח השנה לקבל כרטיסים לביירוית בפעם הראשונה אחרי המתנה של 12 שנה. גם זה קרה רק אחרי שעו"ד גדעון בירן כתב להם, שיש לו הרגשה כי יש סיבה כלשהי לכך שהוא אינו מקבל כרטיסים. המשרד הגיב מיד: מאשרים את בקשתך.

דרך שנייה היא להצטרף לחברת ידידי ואגנר בארץ המגורים, אפשרות שאינה קיימת בישראל. החברה החשובה והיוקרתית ביותר היא "חברת ידידי ביירוית", אך כדי להשיג כרטיסים דרכה צריך לתרום לפסטיבל לפחות 10,000 יורו בשנה. דרך שלישית היא להכיר מישהו מהזמרים. פגשתי השנה שלושה שהגיעו כך לביירוית.

כרטיסים מחוץ למסגרת הפסטיבל, דרך יוזמות פרטיות באינטרנט או בשוק השחור, אפשר להשיג ב-2,000 עד 2,500 יורו לכרטיס.

ואגנר אוניברסלי

ואגנר שאב את השראתו ל"פרסיפל" מהפואמה האפית "פרזיבל" של וולפרם פון אשנבך בן המאה ה-13, על כוהנים-אבירים של הגביע הקדוש. במשך עשרות שנים נחשב "פרסיפל" של ואגנר יצירה נוצרית למהדרין. מאז חודש הפסטיבל בביירוית ב-1951 (האחרון התקיים ב-1944, בחסות השלטון הנאצי) השתנתה הפרשנות. לפי הפרשנות החדשה נסב "פרסיפל" על חמלה ואהבת אדם ללא הבדל גזע, דת ולאום. ואגנר, טוענת פרשנות זו, מדבר אל הקהל בשפת הסמלים והטקסים הנוצריים כי זו שפה שהקהל מכיר, אבל למעשה הוא מעביר תכנים של שופנהאואר ובודהא.

נראה ששלינגנזיף החליט לקחת פרשנות זו וללכת אתה הכי רחוק שאפשר. אולי הוא קרא גם את מאמרו של פרופ' אודו ברמבך, מומחה גרמני לוואגנר, שהתפרסם בחוברת הרשמית של הפסטיבל. ברמבך טוען במאמר "דת ללא כנסייה", שגישת ואגנר לדת גזורה מתפישת האמנות שלו ולמעשה היא לא השתנתה מאז צעירותו, אז התרועע עם המהפכן מיכאל באקונין; היה מעורב בהתקוממות האנטי מלוכנית בדרזדן ב-1849; היה קרוב לרעיונות סוציאליסטיים; חלם על חברה אל-מעמדית והתוודע לפילוסופיות של פויירבך האתאיסט ושל שופנהאואר.

כשוואגנר מדבר על ישו, כותב ברמבך, הוא אינו מתכוון לממסד הכנסייתי, אלא לישו האדם, "שכולו לב", שדמו זרם כדי "לטהר לא גזע אחד אלא את המין האנושי כולו". ברמבך מציין, שוואגנר שילב בהשקפתו הדתית את אהבתו לחיות. "חמלה לחיות יכולה להיות מוצא לדת... מי שחומל על חיות לא יכול להיות קשה אל זולתו", מצטט ברמבך את ואגנר. כך אולי הגיע שלינגנזיף לשפן.

כמה זמן מנגנים

סביב המערכה הראשונה של "פרסיפל", שהיא ארוכה במיוחד, התפתח מיתוס מסוים, שסמניו הם טוסקניני מצד אחד ופייר בולז מצד שני. טוסקניני ניצח על הפתיחה והמערכה הראשונה של פרסיפל בביירוית ב-1931 במשך שעתיים ושש דקות, לעומת פייר בולז, שעשה זאת ב-1967 במשך שעה ו-35 דקות. לכריסטיאן טילמאן זה ארך ב-2001 שעה ו-45 דקות, ובהפסקה ציקצקו המקפידים בלשונם ושאלו למה הוא מיהר כל כך. פייר בולז העביר השנה את הפתיחה והמערכה הראשונה בזמן שיא של שעה וחצי, ומוכרחים לומר: התזמורת נשמעה נפלא ולשנייה לא היתה תחושה שהוא רץ או ממהר.

מנהגים

מקובל שהאופרות, בגלל אורכן, מתחילות בארבע אחר הצהריים. אחרי כל מערכה יש הפסקה של שעה ובסך הכל זהו בילוי של חמש שעות ורבע ("טנהויזר") עד יותר משש שעות וחצי ("דמדומי האלים"). באולם הרווחים בין השורות צרים מאוד והמנהג הוא, שכל השורה עומדת עד שהאחרון נכנס ואז הכל מתיישבים בבת אחת. המושבים אינם אלא ספסלי קולנוע ישנים מעץ, המשענת מגיעה עד אמצע הגב ומרופדת בשכבת ספוג דקה. בקיצור, לא נוח. פעם ניסו להחליף את המושבים, אך מיהרו להחזירם כשהתברר שהאקוסטיקה נפגעה.

מאותו הטעם אין באולם מיזוג אוויר. אלכסנדר דיק, מבקר המוסיקה של "באדישה צייטונג", שהוא אנציקלופדיה מהלכת של מידע על פסטיבל ביירוית, מספר שלפני עשר שנים היה קיץ חם במיוחד וב"פרסיפל" התעלפו כמה מנגני התזמורת, היושבת מתחת לבימה, וכמה ממחזיקי הגביע הקדוש. בהפסקה הוזמנו מכבי האש, שהתיזו מים על התקרה, כדי לצננה. אולם אז התברר, שהתפתחה באולם לחות בלתי נסבלת. מאז רק מחדירים בהפסקה אוויר טרי; זה עוזר ברגעים הראשונים, ואחר-כך משתרר חום אימים.

למרות שהשורות באולם מדורגות, מסתירים. הדרך המקובלת להתגבר על כך היא לשכור או להביא כרית, ולהסתיר ליושב מאחוריך. היפאני שישב לידי ב"פרסיפל" היה נמוך ממני בעמידה, אבל גבה לפתע בראש וחצי כשהתיישבנו.

ההפסקה

לבית הפסטיבל צמודים מסעדות ובתי קפה, מפוארים ועממיים, לפי החשק והכיס. נשנוש מקובל הוא פרעצל עם כוסית סקט, השמפניה הגרמנית. הכביש לפסטיבל נסגר לתנועה כשמועלית אופרה, כך שאפשר לטייל באין מפריע על הכביש ועל כרי הדשא המקיפים את הפסטשפילהאוז. מול בית הפסטיבל יש קיוסק, המוכר ספרים רק על ואגנר ותקליטורים רק עם המוסיקה של ואגנר.

המנגינה האינסופית

האופרות של ואגנר ארוכות מאוד. בכל אופרה יש בדרך כלל שלוש מערכות, ויש מערכות שאורכן יותר משעתיים. אם לדבר על שיאים, הטטרלוגיה "טבעת הניבלונג" היא האופרה הכי ארוכה בעולם, כ-16 שעות. הביצוע מצריך נשימה ארוכה ומאמץ רב מצד המנצח, התזמורת והזמרים (וגם מצד הקהל). ובכל זאת, הייחוד העיקרי של ואגנר אינו האורך של יצירותיו, אלא מה שנקרא "המנגינה האינסופית".

ואגנר פותח את האופרה באקורד מסוים ומותח את המנגינה בלי נקודה או פסיק עד האקורד המסיים את המערכה. הדבר יוצר מתח וציפייה, לפעמים עצבנית, שתיפול כבר הנעל השנייה. סגירת המשפט המוסיקלי אחרי שעה או שעתיים יוצרת תחושת רווחה והרמוניה. כך רצה ואגנר ליצור רצף דרמטי שלא יופרע על-ידי חלוקה לאריות, דואטים, וגם לא על-ידי מחיאות כפיים.

ייחוד נוסף הוא הטכניקה הלייטמוטיווית (של מוטיב מוביל). לכל דמות או חפץ חשוב בעלילה יש מנגינה קצרה המציינת אותו; לפי אחת הספירות יש ב"טבעת" 193 לייטמוטיווים. הם מנוגנים כשמופיעה הדמות (או החפץ), או לקראת בואה, או כשמדברים עליה. צבעם המוסיקלי משתנה לפי העלילה והם באים לתמוך בטקסט המושר, לעתים להשלימו ולהעמיקו, לעתים לרמוז על היפוכו. אופן שילובם זה בזה, באינספור קשרים הדדיים, מניע את הדרמה ומבטיח את אחדות היצירה.

וילה ואהנפריד והיטלר

הפתיחה הלא רשמית של הפסטיבל מתקיימת כל שנה בטקס קצר ליד קברם של ריכרד וקוזימה ואגנר בווילה ואהנפריד, שם גרו. עשרות מחברי המקהלה, כמה מחצצרים ומעט קהל (האירוע לא מתפרסם ולא רבים יודעים על קיומו) מתכנסים סביב הקבר בעשר בבוקר בדיוק. השנה ביצעו כוראל מה"מייסטרזינגר" ו"אווה מריה" של ברוקנר. זרי פרחים הונחו על קברו של ואגנר וזר אחד על קברו הקרוב של רוס, כלבו האהוב.

היטלר נהג להתארח באחד מאגפי הווילה משנת 1936, כשהיה בא לביירוית, שכן מלבד הערצתו לוואגנר היה ידיד אינטימי של ויניפרד ואגנר, אלמנת בנו של המלחין, שהיתה ממוצא אנגלי וניהלה את הפסטיבל במלחמת העולם השנייה עד סגירתו. בניה, וילאנד וולפגאנג נהגו לשבת על ברכי "הדוד וולף", כפי שקראו לו.

כשעלה לשלטון ב-1933 הפך היטלר את הערצתו הפרטית לוואגנר למדיניות המשטר הנאצי. ואגנר הוכרז לגיבור הרייך השלישי וה"מייסטרזינגר" (אמני הזמר מנירנברג) - אוטופיה על סדר עולם דמוקרטי ואסתטי - הפכה לאופרה הרשמית של המפלגה הנאצית. היטלר ביקר בפסטיבל בכל שנה מקיץ 1933 עד 1939 ונתן לו את חסותו, נוסף על תמיכה כספית. הגבעה הירוקה הפכה למקום היוועדות של הצמרת הנאצית והיתה מוקפת ביער של דגלי צלב הקרס. ב-1940 ביקר היטלר בביירוית בפעם האחרונה, בדרכו בחזרה לברלין אחרי כיבוש צרפת.

כשרואיינה ויניפרד ואגנר ב-1975, שנת מותה, היא אמרה: אילו היטלר היה עומד היום על סף ביתי, הייתי מקבלת אותו בשמחה ובחמימות כמו אז. על שולחן הכתיבה שלה היתה תמונה של היטלר. היא טענה שלא שכבה אתו. ב-1947 הרשיע אותה בית הדין לדה-נאציפיקציה בהפקת תועלת מהרייך השלישי, ואסר עליה כל מעורבות בכל צורה בהנהלת פסטיבל ביירוית. כך נפתחה הדרך לחידוש הפסטיבל; "ביירוית החדשה" קראו לו וילאנד וולפגנג, שהשתדלו להרחיק עצמם מן העבר, אף על פי שווילאנד - הנחשב לאמן ולמוכשר שבין השניים - ביים ב-1937 את "פרסיפל" וב-1943 את "מייסטרזינגר". מלבד תמונות משותפות שלהם עם היטלר יש אף סרט שבו נראים שניהם צועדים ליד הפסטשפילהאוז בראש תהלוכה עם דגל צלב הקרס, ומצדיעים במועל יד.

הווילה משמשת היום כמוזיאון ריכרד ואגנר. במוזיאון אין זכר להיטלר ולכן היה מפתיע לגלות השנה את קולו בוקע מחדר תצוגה, שבו מושמעים בלחיצת כפתור קטעי יצירות קצרים של ואגנר בביצועים שונים מן העבר. לחיצת כפתור ונשמע קולו הצווחני: "בני העם הגרמני, תנו לנו ארבע שנים ואז תשפטו אותנו".

בחדר אחר מוקרן סרט על תהליך ההקלטה של "דמדומי האלים" בידי גיאורג שולטי והפילהרמונית של וינה ב-1964. שולטי נשאל שם אם המוסיקה של ואגנר פאשיסטית, והשיב: "היטלר לא הבין במוסיקה ולא היה לו מושג במוסיקה של ואגנר. הוא הכניס לוואגנר רעיונות שלו, אבל אי אפשר להדביק לוואגנר רעיונות נאציים. כך אפשר לפסול גם את שקספיר וגתה".

ואגנר האנטישמי

ואגנר מת ב-1883, שש שנים לפני הולדת היטלר. אפשר רק לנחש כיצד היה מתייחס למפלגה הנאצית אילו נשאר בחיים עוד 50 שנה כדי לצפות בעלייתה לשלטון. אבל באנטישמיות שלו אין ספק. בחיבורו המגונה "היהדות במוסיקה" כתב ואגנר משפטים כמו: "בעת מגע ממשי-מוחשי עם יהודים, חשנו תדיר ובלי משים רגש של דחייה"; "זר ומוזר ובלתי נעים לאוזנינו הוא ההיגוי השרקני, צורמני, זמזמני, נרגני של צורת הדיבור היהודית". היהודים ייגאלו אם יחדלו להיות יהודים, הוא קבע, וסיים במשפט שהיווה כר לפרשנויות: "תיתכן רק גאולה אחת מן הקללה הרובצת עליכם, גאולתו של אחשוורוש - האבדון!" אחשוורוש הוא על פי מסורת נוצרית מאוחרת שמו של היהודי שהתאכזר לישו ועל כן נידון להיות נודד נצחי.

קארי פרינגל: היה רומן?

ואגנר מת בוונציה מהתקף לב, בן 70. לפי ביוגרפיות שונות הוא לקה בלבו אחרי התקף זעם של קוזימה, כשנודע לה שהוא מתכנן פגישת אהבים בוונציה עם הסופרן האנגלייה קארי פרינגל. בחוברת הרשמית של הפסטיבל השנה מתפרסם מחקר מלומד בנושא, של סטיוארט ספנסר, רצוף פרטים קטנים עד קטנוניים. פרינגל עשתה אודישן לפני ואגנר ב-1881 והתקבלה לתפקיד אחת מנערות הפרחים ב"פרסיפל" של פסטיבל 1882. היא לא הוזמנה לשוב לפסטיבל 1883, ובתוך שלוש שנים חזרה עם משפחתה לאנגליה. מסקנתו של ספנסר: לא היה רומן כזה. ואגנר יכול לנוח בשלום על משכבו, בעיקר קוזימה. *



"פרסיפל" בהפקה החדשה, תמונה מתוך המערכה הראשונה. לא די שרוב הדמויות שחורות, הבימה גם מואפלת רוב הזמן וקשה לעקוב אחרי הנעשה בה


הטנור אנדריק ווטריך (במרכז) בתפקיד פרסיפל. מתי מותר להשתמש במלה "כושי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו