בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לי סימפטיה לאנשים שלא מתייאשים בירושלים

6תגובות

ירושלמים לשעבר אינם עוברים דירה סתם כך. כמו מומרים לדת חדשה הם מתנדבים לעבור טקס חניכה: לעמוד לפני הקהל ולשאת נאום המפרט את הדרך אל האור. הנאום מסביר גם מדוע ירושלים, שכבר ידעה דברים גרועים יותר ממשאית של חברת הובלות בדרך לתל אביב, אינה אלא "עיר גמורה".

נרי ליבנה ואני מאותו הכפר. גם אני גדלתי כמוה בפריפריה, גם אני השתקעתי בירושלים וגם ילדי, כמו ילדיה, למדו באותה כיתה בבית ספר גאולים א'. ביתה של נרי היה מעבר לפינה, ממש כאן, בבקעה, מעוז היאפים הירושלמים. אז איך זה שגם היום, אחרי אין-סוף נאומי מומרים, אחרי שאפילו נרי ליבנה הצטרפה למאיר שלו, לא גיליתי גם אני את האור?

הדור שלי התחיל לתעב את ירושלים אחרי האינתיפאדה הראשונה. עד אז נהנינו כולנו משיכרון החושים האוריינטליסטי: מן הצבעים, מן הריחות ומן המראות. קנינו שטיחים ושמלות רקומות, עמדנו על המקח, גרנו בנחלאות ואכלנו חומוס. טיולי זריחה וליל ירח, סרטים בסינמטק ומסיבות ירושלמיות היו לאיקונות של תשוקה, של אהבה. מאה טקסי גירוש שדים לא יוכלו למחוק את ההתרגשות שפיעמה בלב כולנו. אדוארד סעיד עוד לא הוציא שם רע לאוריינטליזם, ו"הכיבוש" לא היה מטבע לשון עובר לסוחר. כולנו יכולנו ליהנות מהעיר היפה, בלי שום נקיפות מצפון.

ומנגד, באותה עת עצמה ניסח מאיר ויזלטיר את האמת שלו על תל אביב: "עיר בלתי מרגשת/ מאורת טיח נואשת/ נדנדת פח רועשת". לפחות היתה לו סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל אביב.

ואז באה האינתיפאדה הראשונה והרסה את החלום האוריינטליסטי. פתאום התחלנו לגלות שירושלים היא עיר מורכבת ומסובכת. מסובכת מדי. גילינו גם את הכיבוש. הערבים לא התלהבו יותר מאכילה משותפת של אבטיחים בסככות של שער שכם, ותצפיות הזריחה ממרומי הר הזיתים הפכו לחוויה מסוכנת. פתאום התברר לנו כי גם המזרחים אינם אוהבים את חיבוק הדוב הפטרוני, ורואים בדורשי הטוב את הבעיה ולא את הפתרון. גם החרדים חדלו מלהיות אובייקט אנתרופולוגי והפכו למטרד ולסכנה דמוגרפית.

אבל הגרוע מכל עוד היה לפנינו: פתאום התברר לנו, היאפים, האינטלקטואלים, חסידי ביקורת התרבות, שאנחנו במיעוט. רבים מן ה"ירושלמים" החלו לעזוב את ירושלים. רובם פנו ליישובים ה"קהילתיים", הלבנים, השבעים והמדושנים שאיפשרו להם לסגוד באין מפריע לאלוהי תרבות השפע. רבים אחרים עברו לתל אביב, לעסוק בביקורת התרבות ובהגנה על ה"אחר". כל גילוי, אפילו גילוי קלוש של שוביניזם גברי, של הומופוביה מודחקת, כל ניסיון להרחיק תמונה של שאהיד מתערוכה בחיפה, כל מעשה אלימות מנוול במחסום, זכה לגלים של זעזוע. זעזוע מוצדק לגמרי. גם בעיני.

מנגד הפכה ירושלים מטרה לגידופים: הרומנטיקה הסנטימנטלית הפכה לאוריינטליזם בזוי, והעיר הפכה סמל לכיבוש, להתחרדות, לזוהמה, לעוני, לחינוך רע, "עיר אבודה", "עיר גמורה".

אבל ירושלים נותרה עדיין המקום היחיד בארץ שמציע אלטרנטיווה רב תרבותית אמיתית. יש בה ערבים ויש בה מזרחים, יש בה חילונים ויש בה דתיים ולכולם יש אליטות שכותבות, חושבות ויוצרות. יש בה יותר סוגים של נוצרים, של יהודים ושל מוסלמים מאשר בכל מקום אחר תחת השמש. יש בה קהילות שונות, דעתניות, עצבניות, שונאות ומתעבות. אבל הקיום של כולן יחד יוצר משהו חדש: שונה, מרתק ומלהיב.

בעבר היו יוצרים שידעו להשתמש בשוני הזה כמנוף יצירתי בספרות, בציור ובשירה. אדריכלי הסגנון הבינלאומי תירגמו את בנייני הבטון והטיח לאבן ירושלמית ויצרו כאן יצירות ייחודיות. אין ארכיטקטורה מודרניסטית באבן בשום מקום אחר בעולם. אפילו לא בתל אביב.

הקהילות הירושלמיות הללו אינן זקוקות לחסות הפטרונית והמתנשאת של האליטה התל אביבית. נוצרו כאן "אחרים" חדשים: חזקים וכוחניים שמציבים מציאות שונה, זרה וקשה לעיכול. זוהי מציאות רב תרבותית מאתגרת, משום שהיא אמיתית וחזקה ומשום שהיא אולי האלטרנטיווה האמיתית היחידה להתנכרות ולהסתגרות האליטיסטית של תל אביב.

אז מה בכל זאת הופך את השנאה לרב תרבותיות הירושלמית לבון-טון, ומה גורם להסתגרות בגטאות לבנים ומתנשאים להיראות כאילו היא היא "הדבר הנכון"? את התשובה יש לחפש ככל הנראה במדיניות ממשלת ישראל, המנסה לקיים בירושלים את היחס הדמוגרפי ה"מקודש" של 70% יהודים ו-30% ערבים. עזיבת ירושלים נתפשת בעיני רבים מן העוזבים כקריאת תגר הצהרתית על המדיניות הגזענית והמטופשת הזאת.

אלא שגם המדיניות הזאת נולדה לאורן של סיסמאות ריקות מתוכן. מתי בכלל היה יחס כזה בירושלים? הרי כבר ב-1855 חיו כאן יותר יהודים ממוסלמים והרוב הזה גדל והלך גם בימי הבריטים. הוא לא חדל לגדול גם בימי ראש העיר המוסלמי נששיבי. התמונה החלה להשתנות בתקופת לאומנות המחשכים של טדי קולק והגיעה לשיאה עם הלאומנות המתלהמת של אהוד אולמרט. רק אז החלו הקהילות הלא ציוניות לגדול והקהילות הציוניות לקטון.

הציונות הנחלנית החלישה את העיר בשם הלאומיות. היא מילאה את ירושלים בשיכונים סתמיים, חסרי ייחוד וחסרי זיכרון שהפכו לסלאמס מודרניים. היא הפכה את העיר לפחות מושכת, לא בעיני השמאלנים. בעיני כולם. ואילו השמאל שוחר הטוב פוגע בה שוב ושוב בשם הרב תרבותיות כביכול.

ירושלים, עיר זקנה וידועת סבל, הצליחה עד כה לעמוד בכל אלה והיא עדיין מרתקת ומלהיבה, מאתגרת ורבת קסם כמקדם. האליטה הנאורה רואה בתל אביב עיר מקלט ולא רק מקום מגורים. מדינת תל אביב כתחליף למדינת ישראל. למרבה הצער, אין ערי מקלט כאלה. המציאות הירושלמית היתה ותמשיך להיות מציאות החיים של כולנו. תל אביב אינה יכולה להיות מפלט מפני הרב תרבותיות הישראלית, כשם שהיישובים "הקהילתיים", על גדרותיהם וועדות הקבלה שלהם, לא יכולים לשמש מפלט כזה.

יש לי סימפטיה לאנשים, כמו נרי ליבנה, שמתייאשים בירושלים. שמחפשים את השקט הפרטי, האישי. את המקלט. ירושלים אכן מעייפת, וקשה להיות מיעוט. אבל עיר גמורה? *

ד"ר רוני אלנבלום, מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הוא היסטוריון של ימי הביניים העוסק בשנים האחרונות גם בהיסטוריה של המחשבה העירונית, ובקשר שבין עיר לזיכרון.



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו