בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרפקציוניסט במדינה של חלטוריסטים

פאול גולדמן, האיש שצילם את בן-גוריון עומד על הראש, היה כאן צלם עיתונות נערץ, אך התקשה להתערות ולהתפרנס. אוסף הנגטיבים הנדיר שלו נשכח שנים בבוידעם טחוב

תגובות

"הוא היה צלם העיתונות האמיתי הראשון שהיה בארץ", הספיד אותו אורי אבנרי לאחר מותו ב-29 בנובמבר 1986. אבל פאול גולדמן נותר עד יומו האחרון פליט ומהגר שלא התערה כאן, לא באמת. הוא כונה הזקן עם הג'יפ ונודע כפרפקציוניסט קיצוני, אדם עצוב ועצבני, שעישן בשרשרת. במותו, בדירת חדר זעירה ומוזנחת שקיבל מעיריית כפר סבא, היה חסר כל ושבור לב.

את אוסף הנגטיבים שלו, שהכיל כ-40 אלף פריטים, איחסן עוד בסוף שנות ה-60 בבוידעם במטבח שבדירת בתו היחידה מדינה ובעלה איתן אורטסמן, בכפר סבא. רק כ-15 שנה לאחר מותו ניצל אוסף נדיר וחשוב זה מן האדים והרטיבות שאפפו אותו. ספנסר פרטריץ, איש עסקים אמריקאי, יהודי במוצאו, שעשה את הונו בעסקאות נדל"ן ומתגורר בדטרויט, רכש את האוסף בשלהי 2001. פרטריץ אינו אספן אמנות, וזה האוסף הראשון שהוא רוכש. קרוב לוודאי שמניעיו אינם רק אהבת הצילום, אלא גם עסקיים.

כבר ב-1997, כמה חודשים לאחר מות אביה, ניסתה מדינה אורטסמן למכור אוסף אביה. היא פנתה לגורמים שונים בארץ, ובין השאר התראיינה בטלוויזיה ובעיתונות, אך ללא הועיל. כשהגיע אליה פרטריץ - לצדו ידידיו ויועציו, הצלם דוד רובינגר וההמטולוג פרופ' אליעזר רחמילביץ - היתה מדינה בטוחה שהיא עושה את עסקת חייה. "כמה את רוצה?", שאל פרטריץ. מדינה דרשה דולר לנגטיב, ופרטריץ מיהר לרשום המחאה.

בקרב שוחרי גולדמן דיברו השבוע כולם, לא לציטוט ולא לייחוס, על אותה עסקה שלמעשה ניצלה במידה מסוימת את מצבה הכלכלי הרעוע של מדינה אורטסמן, ואולי גם את חוסר התמצאותה במחירי אוספים אמנותיים נדירים. אורטסמן מסתגרת ולא מחזירה טלפונים. ואילו ספנסר פרטריץ אמר בראיון טלפוני כי אין זו דרך נאותה לתאר עסקה שהצילה את האוסף מכליה.

מה מסתתר בארגזים

"נכון, אני לא אספן", מודה פרטריץ. "אבל תמיד התעניינתי בצילום אמנותי והיסטורי, שלוכדים את העבר ומשמרים אותו בדרך ייחודית. רובינגר הציע לי את אוסף גולדמן. ידענו מלכתחילה שמצב הנגטיבים לא טוב, ולא ממש ידענו מה מסתתר שם בארגזים. גילינו שהאוסף במצב נורא. 99% מהצילומים לא פורסמו מעולם, וחלק מהנגטיבים נדבקו זה לזה בקופסאות מבולגנות. אחרים דהו ונפגעו מהרטיבות. לקחנו את הכל למעבדה מקצועית בירושלים ונדרשו כשנתיים לשקם את הנגטיבים. המלאכה טרם נסתיימה".

איתן אורטסמן, בעלה לשעבר של מדינה ועיתונאי בפנסיה, לא ידע דבר על העסקה. הוא הופתע לשמוע שאוסף חותנו כה יקר ערך. "כשהכרתי את מדינה ב-1969, גולדמן ורעייתו דינה התגוררו במושב בית נחמיה, מול הבסיס של בית נבאללה. דירה קטנה של כ-30 מטר. הם חיו מהיד אל הפה. הוא גידל אווזים ותרנגולות. דינה תפרה מחוכים. ואילו מדינה עבדה כמרכזנית במעריב, שם הכרנו. גולדמן לא ידע לכלכל את ענייניו וחי בתחושה שכולם דפקו אותו והתנכלו לו. הוא היה בן 69, ללא חסכונות. אבי משה אורטסמן היה מיודד עם זאב גלר, ראש עיריית כפר סבא, ולבקשתו אישר להם גלר דירה בשיכון עולים. אבי גם עזר לו לפתוח תיק בביטוח הלאומי ולהגיש בקשה לפיצויים מגרמניה. כשגולדמן ואשתו עברו לכפר סבא, אבא שלי הסיע את הארגזים עם הנגטיבים מהמושב לדירה שלנו. גולדמן רצה, ליתר בטחון, שהאוסף יהיה בדירה שלנו".

פרופ' רחמילביץ, שטוען כי הוא ידידו הטוב של פרטריץ זה 20 שנה, העיר שלאחר שהציצו בארגזים של גולדמן, "אפילו אנשי המקצוע לא האמינו שאלה האוצרות הצילומיים שאכן קיימים בעיזבון. הרעיון לרכוש את אוסף גולדמן היה של רובינגר, שידע שגולדמן צילם את התצלום המפורסם של בן-גוריון בעמידת ראש על שפת הים בהרצליה. נסענו לבדוק את העניין בדירת הבת בכפר סבא ומצאנו ערימה עצומה של נגטיבים מלאי טחב ועובש, שלכבודנו הוציאו אותם מהבוידעם. מראה די מזעזע ועצוב. היה צריך לקבל החלטה ודיברנו עם פרטריץ, כי היה ברור שאם הוא לא יגאל את האוסף, סופו יהיה רע ומר. אז התקבלה ההחלטה והעסקה בוצעה. העברנו את הנגטיבים לסטודיו פנורמה בירושלים ושם ניקו אותם. רובינגר נהג ללכת להציץ מדי פעם ותמיד חזר עם סיפור יותר מרתק מקודמו, ואז עלה רעיון להפיק אלבום עם 500 תצלומים ולעניין מוזיאונים בארץ ובעולם ברכישת האוסף. לבסוף הוחלט שבינתיים יוצג מבחר תצלומים ראשון בתערוכה במוזיאון ארץ-ישראל, וגם עובדים על סדרת טלוויזיה. מה יעלה בגורל האוסף? אני אומר שהמטרה שלנו היא למצוא גוף אמנותי שירכוש את כולו. יש שם אוצר בלום ואנחנו רק גירדנו חלק קטן מתוכו לצורך התערוכה".

פרטריץ יזם ומימן את התערוכה במוזיאון ארץ ישראל - "פאול גולדמן, צלם עיתונות 1961-1943" - שנפתחה היום בבוקר ונאצרה על ידי הצלם הוותיק שלמה ערד. "אני מאמין שהאוסף שייך למדינת ישראל", אומר פרטריץ. "הדפסנו יותר ממאה תצלומים. כל תצלום הודפס פעמיים ובכוונתי לארגן תערוכה של התצלומים במרכז היהודי בדטרויט, ואולי גם במרכזים יהודיים נוספים בארה"ב. אני מקווה למכור את האוסף בארץ כדי שהקונה יתרום אותו למוזיאון".

מדוע לא תתרום אותו אתה למוזיאון מקומי?

"זה אפשרי, בתנאי שזה יהיה למוזיאון שלא יניח את הארגזים עם התצלומים והנגטיבים באחד המחסנים, אלא יציג אותם על הקירות".

כמה השקעת בפרויקט עד כה?

"לא יודע מה הסכומים המדויקים. נדמה לי שבערך מאה אלף דולר. אולי יותר. הסכום כולל את הטיפול בנגטיבים, ואת הפקת התערוכה והקטלוג. אבל באמת, אני לא מעוניין לדבר על כסף".

רזה, עצבני ורגזן

לרובינגר, חתן פרס ישראל בצילום, מלאו השנה 80. את האוסף המקיף והגדול שלו הוא מכר לידיעות אחרונות. רובינגר אוהב לחזור על המשפט, שכאשר הוא היה בראשית דרכו כצלם - הוא חלם להיות צלם גדול כמו פאול גולדמן.

"בשנות החמישים, כשרק התחלתי לצלם, הוא היה הגדול מכולם. הוא היה הסמל של המקצוע - צלם עיתונות. ראו אותו בכל מקום ובכל אירוע. נפגשנו בתקריות ליד הגבול, בהתקפות של פדאיונים. יש לי תצלום שצילמתי אותו עומד על מיטה ומצלם גופות של שלושה מושבניקים ישראלים שנהרגו בפעולת פדאיון בחבל לכיש. יש לי תצלום נחמד נוסף שלו, שצילמתי בצריף של הנשיא יצחק בן צבי, כשהתקיימה שם קבלת פנים לאנשי כמורה. הכובעים שלהם נשארו בכניסה וגולדמן לקח כובע של בישוף ושם על הראש. כמו הרבה אנשים רזים, הוא היה עצבני ורגזן ולא הסתדר עם הבריות. כפדנט הוא היה תמיד לחוץ בעבודה, אבל לפעמים היה גם ליצן, כמו בקטע עם הכובע של הבישוף. היו לו קשרים טובים בצמרת השלטונית ולכן הגיע לכל מקום".

מה גרם לך להיזכר בו פתאום?

"בגיליון 'טיים' של שנת 2000, שהוקדש לאישים החשובים של המאה העשרים, חיפשו צילום של בן-גוריון. זכרתי את התצלום שלו עומד על הראש בחוף הים ובאתי לבתו מדינה. שאלתי מה עם הארכיון של אבא והיא אמרה שהוא בבוידעם. היא הוציאה ספר של אביה שבו תיעד בכתב ידו הנהדר, בהונגרית, כל תצלום ותצלום, לצד מספר הנגטיב. איתרנו את התצלום של בן-גוריון, נגטיב 4410, ו'טיים' הדפיס אותו ושילם למשפחה 175 דולר. כשנה לאחר מכן טילפן אלי רחמילביץ ואמר שיש לו ידיד עשיר שמעוניין לרכוש את אוסף רודי ויסנשטיין. הלכתי לבדוק והתברר שהמשפחה דרשה כמיליון דולר, מה גם שהארכיון של ויסנשטיין היה מסודר וממוחשב. כעבור כמה חודשים נפגשנו וסיפרתי לפרטריץ ולרחמילביץ את הסיפור על התצלום של בן-גוריון ועמידת הראש. פרטריץ אמר, אולי נעשה משהו. שיכנענו את מדינה להציל את הארכיון".

הכל זוכרים את גולדמן רכוב על הג'יפ המפורסם שלו, אותו רכש תמורת מצלמה מקצין בריטי. היה זה ג'יפ בריטי מודל 1942 עם מכסה מנוע שטוח אלגנטי, והגה מכוסה בפלסטיק בצבע ירוק אדום. שלמה ערד, אוצר התערוכה, פגש את גולדמן כמה שנים טובות לאחר שמכר את הג'יפ. ערד, צלם ותיק ומוכשר שבמשך 20 שנה, מ-1976, היה צלם 'ניוזוויק' בארץ, אצר את התערוכה לפי הזמנת פרטריץ. הקטלוג המהודר בכריכה רכה מכיל מאמר אישי פרי עטו, לצד מאמר מקצועי ונרחב יותר מאת פרופ' ישעיהו ניר מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים.

ערד עבד על התערוכה כעשרה חודשים. "במבחר הצילומים ביקשתי להראות ברמז, בלי לומר במפורש, שהפלשתינאים לא המציאו כלום. את הפיצוצים והעוולות התחילו בזמנו דווקא היהודים. בחרתי להציג את מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ שבוצע על-ידי האצ"ל, באגף שבו שכנו הממשל ומפקדת הצבא הבריטי - פיצוץ שבמהלכו נהרגו 91 בני אדם, יהודים, ערבים ובריטים, ומאות נפצעו. בהמשך הצבתי בקטלוג את הצילום של אלטלנה לאחר שהופגזה בהוראת בן גוריון. התמונה צולמה ביוני 48', עם שוך ההפגזות. מיד לאחר מכן תראו בקטלוג את מנחם בגין כפי שגולדמן הנציח אותו במצלמתו באוגוסט 48', בכנס של מפלגת חרות בת"א. ולאחר מכן תמונה של אנשי ההגנה שומרים על הריסות מנשיה ביפו מפני בוזזים, אחרי שהשכונה נהרסה על-ידי אנשי האצ"ל באפריל 48'. הקפדתי על כותרות נייטרליות. את יודעת שאורי אבנרי אמר על גולדמן שהוא היה פרפקציוניסט במדינה של חלטוריסטים? כמה שזה נכון".

מה היו שיקולי הבחירה של התמונות המוצגות בתערוכה?

"בחרתי כ-114 תמונות מתוך כמות חלקית של נגטיבים, שנסרקו מתוך כלל האוסף. השיקול המנחה היה לתת תמונה שיש בה אמירה, הן על התקופה והן על הצלם גולדמן. ראשית רציתי שכל צילום יהיה צילום טוב ואיכותי בזכות עצמו, ורציתי שסך כל התמונות ישפכו אור על התקופה שבה גולדמן פעל".

דומה שכמעט כל סיפור על גולדמן מתחיל בתצלום של בן-גוריון עומד על הראש. ערד הכיר את גולדמן בראשונה ב-1967, כאשר "שטרן" הגרמני ביקש ממנו להשיג לו את התמונה המפורסמת. "נפגשנו בבית סוקולוב. גולדמן ניסה אז להתפרנס מחקלאות והיה מר נפש. 'שטרן' שילם כ-500 מארק על התמונה. גולדמן כעס אז על כל העולם. העברית שלו לא היתה טובה והוא העדיף לדבר גרמנית ואנגלית. הוא עשה רושם של אדם אינטליגנטי עם ידע עצום, נבון וחכם, אבל נראה כבר אז רע פיזית, מה גם שהוא סבל מאולקוס קשה".

המורשת של בודפשט

פאול גולדמן נולד ב-1900 בבודפשט והגיע לארץ בגיל 40, עם אשתו הצעירה שנקראה כאן דינה. בני הזוג נכלאו במחנה המעצר בעתלית. כעבור כחודשיים התגייס גולדמן לצבא הבריטי ואף נפצע פעמיים בקרבות טוברוק נגד כוחות הצבא הגרמני בפיקודו של פילדמרשל רומל. הפציעה החזירה אותו לארץ ולאחר שחרורו מהצבא החל להתפרנס מצילום עיתונות עבור סוכנויות עיתונות בינלאומיות ועיתונות מקומית. הוא ניהל רישום מדויק של עבודותיו במחברות שבהן רשם בקפדנות בשפה ההונגרית כל תצלום ותצלום, מ-1943 עד ינואר 1967.

במאמר בקטלוג ממקם פרופ' ניר את גולדמן כמי שצמח בראשית המאה העשרים בבודפשט, שממנה יצאו שלושה צלמים גדולים: אנדרה קרטס, מרטין מונקאצ'י ואנדרה פרידמן - ששינה את שמו לרוברט קאפה ונחשב לגדול צלמי המלחמה בדורו. קרטס, יליד 1894, היה אוטודידקט שהחל לצלם בגיל 16, פעל בהונגריה עד אמצע שנות ה-20, ואחר כך עבר לפאריס ולניו יורק, שגם בהן עשה חיל. מרטין מונקאצ'י, יליד 1896, נחשב לאחד מאבות צילום העיתונות המודרני, נודע בבודפשט כצלם בעל השכר הגבוה ביותר, ונדד גם הוא לארה"ב. קאפה למד בברלין ובהמשך התגורר בפאריס ובניו יורק ונמנה על מייסדי סוכנות הצילום הבינלאומית "מגנום".

במלחמת העצמאות הגיע קאפה לארץ לתעד את מהלכי המלחמה, וכאן הכיר את גולדמן והשניים התיידדו. בתערוכה מוצג צילום דיוקן של קאפה מעשה ידיו של גולדמן, שצילם את קאפה סחוט מעייפות, תצלום שמוגדר בקטלוג "אולי הדיוקן האישי ביותר של הצלם הגדול".

פרופ' ניר טוען כי גולדמן היה יציר תקופתו, שהשתייך לזרם המרכזי בצילום, לא אוונגרדיסט ופורץ דרך: "תצלומי גולדמן, למעט יוצאים מן הכלל, הם פרי שגרה מקצועית וקונוונציונלית, שתפקידה ליידע. הם אינם שונים בכך מרובם המכריע של תצלומי העיתונות בתקופתו." לדבריו, גולדמן היה צלם ועיתונאי שלא תפש עצמו כאמן יוצר, ולא התיימר לייצר אמנות.

שלמה ערד טוען שגולדמן היה צלם חדשות נפלא בזכות היותו "ישיר וחף מניסיונות לעשות מניפולציות או ליצור סנסציה צילומית. צילומיו תיארו את המצב כמו שהוא. סגנונו היה מאופק, הוגן ואמין והצילומים שלו מרגשים אותי."

מאום כמעט אינו ידוע על חיי גולדמן לפני הגיעו לארץ בגיל 40. ניר כותב כי ב-1918, כשקרסה האימפריה האוסטרו-הונגרית, גולדמן היה כבן 18, בוגר תיכון, וככל הנראה "צלם חובב או מתלמד אצל צלם". ניר מסיק מן העובדה שגולדמן התחנך בעיר כמו בודפשט, מוקד תרבותי מרכז-אירופי חשוב, כי נשא עמו את מורשת החברה הבורגנית-שמרנית, שדגלה בערכים נוקשים ועודדה יהודים להתנצר. "משהו משורשיו אלה של גולדמן משתקף בבירור בתצלומיו. הוא היה איש העולם הגדול באורחותיו וידע לתקשר והגיע עד מהרה אל ראשי היישוב, ועם זאת היה קונפורמיסט בעבודתו, כפי שניכר מתצלומיו".

אין בנמצא עבודות של גולדמן מימיו בהונגריה או באירופה. מוסכם על כל מכריו שהוא הותיר מאחור הורים ובני משפחה שנספו בשואה, וכן שבהגיעו לכאן כפליט חסר כל הביא עמו מצלמה וניסיון רב. בתערוכה מובאים שני תצלומים החושפים משהו מן הביוגרפיה הפליטית של גולדמן. בדיוקן עצמי מ-1946 הוא צילם עצמו חנוט בעניבה ולבוש בחליפה אירופאית. בן 46 היה ופניו כבר חרושי דאגה, מעוטרים בשפם גזור היטב. הוא מביט בראי ונראה כייצוג הולם של אירופאי מובהק, שונה מאוד מסגנון ההופעה הצברי המקובל.

כשנה לאחר מכן, ב-1947, גילם גולדמן תפקיד משני של עולה חדש ניצול שואה במלודרמה הציונית "בית אבי", של הבמאי הרברט קליין. תפקידו הראשון והאחרון בקולנוע הישראלי. "אבא לא דיבר עברית עד יום מותו. הוא העדיף אנגלית, גרמנית והונגרית, שפות עמן הוא הסתדר", אמרה בתו בראיון מצולם מ-2001, שהופק עבור ספנסר פרטריץ. צוות צילום שכלל בין השאר את המפיק-במאי מיכה שגריר ואת רובינגר, תיעד ראיון עם מדינה גולדמן אורטסמן ועם אמה דינה, אז כבת 93, בדירה בכפר סבא, שבה השתיים ממשיכות להתגורר עד היום. מדינה העידה שאינה יודעת דבר על השכלתו הרשמית של אביה טרם הגיעו לישראל ב-1940 עם דינה (ילידת 1909), שגדלה בברנו שבצ'כיה, לא הרחק מהגבול האוסטרי.

צייד וצלם

העיתונאי אהרן דולב הכיר את גולדמן ב"העולם הזה" והקשר ביניהם נמשך כשעבר ל"מעריב" ב-1952. "גולדמן היה צלם גדול והיה עליו לברוח בזמנו לניו יורק ולא להישאר בארץ. הוא היה צלם אינטואיטיווי גאון. הוא הגיע לדברים הכי יפים בזכות האינטואיציה וכשהגיע אליהם עשה זאת בתבונה. הוא היה אומר לי מה הוא מתכוון לעשות בצילום ומה שהוא אמר אכן בוצע היטב. היו לו פיוזים קצרים מאוד וסבלנות ברמה של אפס אבל הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו שכאשר ילחץ על הכפתור התוצאה תהיה טובה. ביליתי איתו לא מעט במעבדה שלו וראיתי תצילומים מצוינים, לאו דווקא אלה שנבחרו לפרסום בעיתונים".

באותן שנים, תחילת שנות ה-50, התגורר גולדמן ברחוב חובבי ציון 5 בתל אביב, עם דינה ומדינה. "הבית היה קטן, קומה אחת, צמוד קרקע, עם חצר חול והמעבדה היתה בבית. הוא עבד אז בעבודות ספורדיות. הוא היה כבר אז ממורמר ונהג לשפוך את מררתו. הוא קבל על חוסר ההערכה כלפיו בארץ ועל היותו מוקף צלמים בינוניים שזוכים ליחס טוב ממנו. ניסיתי לדבר על לבו, שהנה אני וחברים נוספים מעריכים את עבודתו, אבל זה לא הרגיע אותו. אשתו היתה טובה והוא אהב אותה מאוד והתייחס אליה בעדינות, אך הוא היה מוטרד מהיותה באותן שנים לא יהודייה. היא גם היתה קצת נכה, והוא סבל מן העובדה שהם לא היו מקובלים חברתית".

ממה נבע הקושי שלו?

"פאול גולדמן היה אדם קשה בעיקר משום שהיה אירופי במהותו. הוא הגיע לכאן ונתקל בפער התרבותי, והתכונה שהכי הכעיסה אותו היתה הבינוניות והשטחיות שבהן נתקל בכל צעד ושעל, ואז היה מתפרץ. היה עליו לנסוע לניו יורק. הוא היה אמן בנשמתו, ואהב מוסיקה. הוא נטה לצלם אמנים ומוסיקאים שהגיעו מאירופה. הייתי בא אליהם לעתים מזומנות. זה היה בית בוהמייני די מבולגן. היא דאגה מאוד לו ולילדה, אבל את ההדגשים של הבית הוא קבע, והבית היה בנוי לפי צרכיו ולפי האמנות שלו. אהבתי אותם כזוג. למרות הקפריזות שלו - והכל עיצבן אותו. הוא היה מתפרץ על כל דבר. לא היו לו מעצורים והוא התפרץ כל פעם שלא הסכים איתך".

דינה גולדמן נשארה בדרך כלל בבית. תפקידה היה לערבב ולהכין את הכימיקלים במעבדה הביתית. בכ"ט בנובמבר 1947, באותו לילה לאומי גורלי, תכפו אותה צירים. פאול הבהיל אותה לביה"ח הדסה, ששכן אז ברחוב בלפור בת"א, נשק על לחיה ומיהר לעבודה. בחצות, כששהה במחיצת בן-גוריון, העיר גולדמן שהלילה נולדה לו בת. בן-גוריון קבע ששמה בישראל יהיה מדינה, "כי לכבודה אנחנו מקימים את המדינה".

גולדמן לא הרבה לצלם את התינוקת. ערב אחד באפריל 1948, "אבא עבד בחדר החושך ואמא, שהלכה להשכיב אותי, החזיקה אותי על הידיים, ואז נורו יריות מכיוון יפו וכדור פילח את תריס העץ ופגע ברגלה", סיפרה מדינה לצוות הצילום. "אני נשמטתי לתוך המיטה ואילו היא נפלה מתבוססת בדמה עד שאבא מצא אותה. הוא הזמין אמבולנס והיא נותחה ללא הרדמה במטבח. כשהיא שהתה בבית החולים העבירו אותי לויצ"ו". דינה פרקה ירך באותו אירוע וחלפו שנים עד שרופא איבחן זאת, אך הפגיעה כבר היתה קשה ודינה צלעה.

גולדמן לקח עמו את בתו לכל מקום, והיא התלוותה אליו בעבודתו. כבר בגיל צעיר היתה לה מצלמה. היא זוכרת שהם בילו הרבה במלון השרון בהרצליה, שם נהג לשהות בן-גוריון. כשהיתה נערה הציעה למעריב תצלום מעשה ידיה, של נזיר בכפר תבור, והעיתון הדפיס אותו. אביה הזהיר אותה שאם תבחר בבוא היום בצילום כבמקצוע, הוא ישבור לה את הידיים והרגליים, כי זו אינה עבודה שאפשר לחיות ממנה. "אבא אמר שצריך מרפקים כדי לשרוד בעיתונות וגם שהפרנסה לא טובה".

לדבריה היו לו קשרים עם טיפוסים שונים ומשונים בעולם התחתון שסיפקו לו מידע שוטף כמחוות הוקרה על שפינה אחד מאנשיהם לבית-החולים. "אבא היה מקבל טלפונים באמצע הלילה ממקורות שונים ומגוונים. היו מדווחים לו על מקרי רצח והוא היה זה שמודיע למשטרה. תמיד הגיע ראשון לכל דבר ולא פחד מכלום. למרות שהיה חמוש, אף פעם לא יצא לו להשתמש באקדח".

באלבום המשפחתי יש תצלומים שבהן נראית מדינה, כבת 12, מכוונת אקדח. "התחלתי מוקדם. הוא לימד אותי לירות ולצוד והוא לימד אותי לנהוג ולתקן את המנוע בעת הצורך". ממנו למדה גם לעשן, בגיל 17. האב ובתו יצאו לצוד ביחד. גולדמן חיבב רובים והשתתף בתחרויות קליעה למטרה. אוסף כלי הנשק שלו כלל רובה ציד, טוטו חצי אוטומטי ושני רובי הורנט 0.22 מ"מ, שהוריש לבתו. יחד הם צדו ארנבות, דורבנים וציפורים ולפעמים גם צבאים, כשהוא קיבל היתר ממשרד החקלאות לצוד בחבל לכיש והסתייע בשני בדווים. "למדתי לנהוג בלי אור ואיך מזהים עקבות. מה שצדנו הבאנו הביתה, ואמא היתה מבשלת". ערד טוען שצילום וציד די דומים. "צלם הוא קצת צייד. אתה מנציח את הקורבן כשאתה מצלם אותו ואילו בזמן הציד אתה מחסל אותו".

מדינה אמרה בראיון המצולם כי אביה הזדהה פוליטית עם מפא"י. את חרות ואת בגין הוא לא הוקיר. לשאלה מה היה מקור הקרבה בינו לבן גוריון אמרה מדינה שפולה בן גוריון חיבבה את גולדמן ואיפשרה לו גישה לבעלה גם כשישב בשיכול ברכיים על הכורסא ונעלי הבית למרגלותיו. פולה צולמה ע"י גולדמן כשהיא מטאטאת את הרצפה בצריף שבשדה בוקר.

לצוות הצילום שתיעד אותה לא הצליחה דינה גולדמן לומר הרבה. היא נראתה ערנית וציחקקה לעתים מזומנות במבוכה. אשה זעירה, עדינה, תכולת עיניים, שהתקשתה לעמוד בקצב ולתרום לשיחה. לקראת סוף הראיון אמרה: "הוא תמיד צילם עם הלב. ביום הוא רץ וצילם ובלילות הוא היה במעבדה, והכל מהלב".

לילה של ייאוש

פרופ' ניר כותב במאמרו בקטלוג שבשנות ה-40 נאלץ גולדמן להיאבק על שטח המחייה שלו כצלם. עיקר העבודה בתחום צילום הסטילס היתה אז עבור המוסדות הציוניים כקק"ל וקרן היסוד, וכן לסוכנויות הידיעות הזרות, שהיוו מקור פרנסה טוב. ניר טוען שבין 1945 ל-1963 הופיעו בארץ כ-34 אלבומים וספרי צילום, אך רק בארבעה נכללו תצלומיו של גולדמן, למרות שהרבה לעבוד בעיתונות המקומית. ניר מעלה השערה כי ייתכן שגולדמן נדחק הצדה מפני שלא התמקד בתיעוד המפעל הציוני. במקום להתחקות אחר הארץ ההולכת ונבנית, הוא העדיף לצלם דמויות ססגוניות בתל אביב ולתעד אירועים תרבותיים.

גולדמן ייזכר בתולדות צילום החדשות בזכות התמונה הבלתי נשכחת של בן-גוריון עומד על ראשו בחוף הים בהרצליה, בספטמבר 57'. אבל כמו שרובינגר אמר, גולדמן היה בכל מקום: ב-1949 הוא יצא לעדן כדי לצלם את מבצע העלאת יהודי תימן לישראל, ותיעד את התושבים המקומיים מתבוננים ביהודים המועלים על המשאיות תחת משמר צבאי; הוא גם צילם אותם במטוס, במחנה העולים ובמעברות; ב-31 ביולי 1956, כאשר התקיים משחק הגומלין בין נבחרות הכדורגל של ברית המועצות וישראל, והגול של סטלמך עשה היסטוריה, גולדמן היה שם ותיעד; ב-54' היה הראשון שהגיע לאוטובוס הפיגוע במעלה עקרבים; בראשון-לציון צילם משפחה שלמה שנורתה; והוא צילם במשפט אייכמן.

מותו של גולדמן מתואר בכתבתה של תלמה אדמון במעריב, שפורסמה כשלושה חודשים לאחר מכן. יום קודם עוד הלך לשוק וקנה מצרכים לכבוד יום ההולדת של מדינה. אחר הצהריים חגגו, והוא התלונן על מיחושים ברגליו. באמצע הלילה הוא התעורר בדירתו הקטנה ("חדר קלוף טיח עם מטבחון ושירותים, בחצר אחורית שעשבים שוטים קובעים לה חוקים של גנה", כתבה אדמון). אשתו התעוררה כשהוא נפל ונחבט בתנור הנפט. בגרמנית אמר לה שזו הפעם השנייה שהוא נופל באותו לילה. כעבור כמה דקות מת.

"לילה של ייאוש" כינה אבנרי את ההספד שכתב לזכרו של גולדמן ב"העולם הזה" ב-17 בדצמבר 1986. הטקסט נפתח בהצהרה שאחד הרגעים הקשים בחייו של אבנרי קשור מכל האנשים דווקא בגולדמן. לפי אבנרי הם הכירו ב-49', כשטרחו יחד על פיילוט לשבועון שהיה אמור לראות אור בהפקת המו"ל גרשום שוקן. אבנרי נועד להיות העורך וגולדמן הצלם. במסגרת הכנת הפיילוט הם חרשו את הארץ בג'יפ המפורסם. לבסוף לא יצא דבר מהפיילוט, ואבנרי החל לכתוב ב"הארץ". באביב 1950 החליט אבנרי לפרוש מ"הארץ", שם הועסק לדבריו ככותב מאמרים ראשיים ("משכורתי היתה גבוהה מאוד, לפי מושגי הזמן ההוא"), ולרכוש שבועון כושל. חזונו היה לבנות את "העולם הזה" כ"מין שילוב ישראלי של השבועונים 'טיים' ו'לייף'". כלומר, לשים דגש על צילום. וכאן נכנס גולדמן לתמונה. "משום כך היתה חשיבות רבה להשתתפותו של גולדמן. הוא היה מבוגר מאתנו ב-20 שנה ויותר, צלם העיתונות האמיתי הראשון שהיה בארץ. בג'יפ שלו היה מגיע לזירת ההתרחשויות. לפחות תצילום אחד שלו מצוי בספרי ההיסטוריה: תמונת שני הסמלים הבריטים התלויים על עצים בפרדס".

אבנרי גייס את הכסף ורכש את העיתון, אבל אז הודיע לו גולדמן שהוא לא בעסק. הוא הסביר שהוא קשיש מדי לצאת להרפתקאות, מה גם שמוטלת עליו החובה לכלכל ילדה כבת שלוש ולכן לא יוכל להתמסר כל כולו לעיתון. "הרגשתי כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגלי, כאילו נשארתי מרחף בחלל", כתב אבנרי על ליל החרדה שפקד אותו בעקבות סירובו של גולדמן. "ההרפתקה נראתה לי לפתע מטורפת וחסרת תוחלת".

במקום גולדמן שכר אבנרי את מקסים סולומון, שהיה לצלם המערכת השכיר הראשון בארץ. כעבור כמה שנים הצטרף גם גולדמן למערכת "העולם הזה" כפרילנסר.

שלמה ערד רואה בגולדמן גיבור תרבות טרגי. את הקטלוג בחר לפתוח בתצלום של גולדמן משנות ה-50, שבו הוא נראה לבוש מכנסיים כהים וחולצה לבנה. איש צנום, גבוה, ועליו תלויות מצלמות רוליפלקס וקונטקס, ובידו הוא מחזיק את הספיד גראפיק, מצלמה מרובעת גדולה עם קסטה מוטענת מאחור. בעמודים האחרונים של הקטלוג שיבץ ערד את תצלומו של רוברט קאפה כפי שלכד אותו גולדמן במצלמתו. גם קאפה במכנסיים כהים וחולצה לבנה, על חזהו תלויות חמש מצלמות. האם ערד מרמז שאילו היה גולדמן נוסע לברלין, לפאריס ולניו יורק, אחריתו היתה טובה יותר?

כנראה שכן.



הדיוקן העצמי מ-1946. פליט אירופי בארץ הצברים


משתעשע עם כובע של בישוף בצריף של הנשיא יצחק בן-צבי. רגע חריג של ליצנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו