"הארץ" פירסם השבוע (10.12) סקר בחירות, כרוניקה של תוצאה ידועה מראש. "המשחק נגמר", מבאר יוסי ורטר, "גוש המרכז-שמאל מפורר, מול גוש הימין שמעולם לא נראה מאוחד יותר וחזק יותר", וממילא 81% מהציבור סבורים שבנימין נתניהו ייבחר שוב.
ייתכן. ובכל זאת, כבר היו בחירות שבהן היה השמאל מפוצל יותר מהימין, וזכה. ולהיפך. לפני שבועות ספורים בלבד בישרו פרשנים, כי על פי הסקרים שבידיהם, אם היה שמעון פרס מתייצב בראשות גוש מרכז-שמאל, נתניהו היה נוחל תבוסה. כלומר, לא רק הפיצול הוא בעוכרי המרכז-שמאל, אלא דווקא, או בעיקר, המנהיגות שלא התייצבה מול נתניהו, או התייצבה מאוחר מדי - היא הבעיה.
בחודשים האחרונים, עד הצטרפות ציפי לבני למרוץ, התנהלה מערכת בחירות מוזרה. מועמד אחד לראשות הממשלה ושני אופוזיציונרים המייחלים לחבור לקואליציה בראשותו אחרי הבחירות, ומסייעים לו להפנים את המסר, כי יהיה ראש הממשלה הבא. לא מעט מ-81% הסבורים כך רשומים על שם יאיר לפיד ושלי יחימוביץ'.
מה היה קורה, אילו הקדימה לבני להציג את מועמדותה ועמיר פרץ היה חובר אליה כבר אז? בפוליטיקה אין "אילו". יש תוצאות. ויש "היום שאחרי". שבוע לאחר פרישת פרץ ממפלגת העבודה כדאי להתעכב על שתיים מהתגובות על מהלכו. טירוני "יש עתיד" הכריזו, כי זה היה "התרגיל המסריח ביותר בכל הזמנים". יחימוביץ' הציעה לקחת צינור ו"לשטוף את אירועי השבוע האחרון".
פילוגים ופרישות מימין, מרכז ושמאל היו ויהיו. הם הולידו תנועות ומנהיגים וחיסלו אותם. מדוד בן גוריון ואילך - משה דיין, פרס, גאולה כהן וצחי הנגבי, שמואל תמיר, לובה אליאב, עזר ויצמן, אריאל שרון, דן מרידור, יצחק מרדכי, אהוד אולמרט, לבני, דליה איציק וחיים רמון - רבים וטובים פרשו/עזבו/התפלגו/חצו/ערקו. והלכלוך והריח? לפעמים הם כמו פורנוגרפיה, עניין של גיאוגרפיה: אם עזבו אותך, או מאיימים על מקומך בכנסת או על מספר המנדטים שלך - הרי זה סירחון/עריקה/אגו נפוח/אופורטוניזם. אם מצטרפים או חוברים אליך - זו הפגנה של אומץ לב/נחישות/יושרה/מנהיגות.
אפקט פרץ הוא בראשיתו. ב"יום שאחרי" הוא עלול להתגלות כקשה הרבה יותר, כאשר יקומו כמה נבחרי ציבור ויעמדו על דעתם.
יחימוביץ' בנתה במפלגת העבודה מרכז קליטה ליוצאי תנועת המחאה. המהלך וקמפיין הבחירות שלה מגובים בסקרים, המלמדים כי השלום אינו בראש סדר העדיפויות של החבר'ה מהמחאה (ולא רק שלהם); ממילא ההיתכנות של הסדר עם הפלסטינים אינה נראית באופק, ולכן אין להתעסק בכך; נסיגה מהיצמדות לסדר היום החברתי תהיה פוגענית. לפיכך אין שני דגלים. יש דגל אחד, ודגלון קטנטן, אם בכלל, לצדו.
איני יודעת אם על כך פרץ הסכסוך עם פרץ; אני משוכנעת שעל כך התפוצץ. נראה שההיתכנות למימוש התוכנית הכלכלית של יחימוביץ' אינה גבוהה יותר מההיתכנות של שלום עם הפלסטינים. בינתיים הפסידה יחימוביץ' בקרב עם פרץ. יש להניח, כי תפסיד בקרב על התוכנית הכלכלית; הוא פשוט לא יתנהל. אם יישארו מים בצינור שלה, אולי תנקה את הבוץ שהטיחו מקורביה ביריב אופנהיימר כשכינוהו "פייגלין של מפלגת העבודה", ובניסוח חריף יותר: "אני את הפייגלין שלי חיסלתי".