המצלמות מתעדות רגעים מתוחים, המסתיימים בלא נפגעים: חיילי צה"ל בעיר חצויה כחברון ובכפר פלסטיני כקדום נתקלים במפגינים, נרגמים באבנים, נוצרים את נשקם, מנתקים מגע, וחוזריהם לבסיסם.
בושה וחרפה, מתרעמים המתנחלים, ואתם גם מבקרים מימין, המתרפקים, לדבריהם, על מורשת צה"ל; אוי להרתעה המהוללת שאבדה. זו תגובה רגשית, המתכחשת לעובדות ונאחזת במושגים מיושנים. הרתעה אינה פועלת כלפי קבוצות של יחידים, היא פועלת רק בין מדינות או ארגונים כמו-מדינתיים, דוגמת החמאס והחיזבאללה. דיכוי הטרור במחצית הראשונה של העשור שעבר הושג בהשתלטות על שטח ולחימה עיקשת, לא על ידי הרתעה מקומית המבקשת להטיל מורא על מפגינים.
פעולות שיטור בתוך אוכלוסייה אזרחית אינן עניין לחיילים. לשם כך קיימים גופים משטרתיים, ובמיוחד משמר הגבול. הפעלת חיילי ההנדסה והתותחנים, או אף יחידות של חיל רגלים, במשימות שאינן דומות ללחימה אמורה, בעיני הצבא, להיות ניצול חסכוני של הכוח הסדיר. אם מפעילים למשימה חיילים, מוטב לגייס חיילי מילואים, שהם בוגרים ושקולים יותר מחיילי החובה ונקראים בעיקר לאימונים ולמבצעים. אבל דבר כזה הוא למעשה מעילה באמון הלוחמים מצד הדרג הפוליטי והפיקוד הבכיר. וכך החיילים מוטלים לחיכוך עם אזרחים, רבים מהם נערים, בלי סיכוי להצליח, וודאי לא להגיע לניצחון או הכרעה.
מפקדים נבונים, הנתקלים בצורך לבחור בין ירי על אזרחים לבין נסיגה, יודעים שאין טעם להתעקש במשימה כזאת. פתיחה באש עלולה להסלים לטבח. מוטב לספוג את המבוכה והביקורת מאשר להפיל חללים, לחשוש מאימת הדין ¬ הצבאי והבינלאומי - ולהמיט נזקים מדיניים. איפוק הוא כוח; איפוק לנוכח מצלמות הוא גם שכל. מה שנכון לדרג הטקטי נכון שבעתיים ברמה האסטרטגית. לישראל אין תועלת ואין תוחלת בהמשך החיכוך עם הפלסטינים. נחוץ לתחום גבולות - שתי מדינות. הסירוב להכיר בכך דן דורות נוספים של חיילים למראות חברון וקדום.