כל ששת ראשי השב"כ שמככבים בסרט "שומרי הסף" מציעים הסתכלות ותובנות שניתן להגדיר כמדהימות, לא פחות. התוצאה הסופית מייסרת ועוצרת נשימה; היא כנראה הטלטול האולטימטיבי בתולדותיו של הארגון. אבל אפילו בחברה הגבוהה הזאת מתנשאת דמותו של יובל דיסקין. הופעתו בסרט מצטרפת לשורת התבטאויות מרעישות שלו מאז פרש מתפקידו. בעמדתו הנוכחית הוא מהווה אתגר מתמיד: לממסד השלטוני, לדרג הפוליטי, לשיח הציבורי.
כדי להבין מה קורה עם דיסקין, צריך תחילה לנסות להבין איפה הוא נמצא. למעשה פועל כעת דיסקין בממד שנעדר לחלוטין מהפוליטיקה והמדינאות בישראל: הממד הפילוסופי. פילוסוף הוא חיה משונה בנוף הציבורי. גנרל מסתכל על עניין ושואל: איך אני תוקף את זה. טכנוקרט מביט ושואל: איך אני יכול לייעל את זה. פוליטיקאי שואל: מה ייצא לי מזה. הפילוסוף עוצר לרגע, לוקח אוויר ותוהה: למה זה. איך זה. האם זה בסדר. האם אפשר להסתכל על זה אחרת. האם זה יכול להיות אחרת.
הציונות היתה בעיקרה תנועה מעשית. הישראליות הוסיפה לאותה מעשיות גם יהירות. עם היהירות הגיעו ציניות ובוז עמוק לכל מה שאינו מעשי (ולכן הוא "סהרורי" או "הזוי"). הפילוסופיה נדחקת לפיכך לקצה המדף. אפילו בתוך מדעי הרוח, המבוזים כשלעצמם, היא נתפשת ככבשה שחורה. מצרך נקלה ומגונה, מותרות להוזים וטיפוסים סהרוריים שלא מבינים כי הם חלק מווילה בג'ונגל. אין זה מקרי שאחת הפעולות המגונות ביותר בעברית העכשווית היא "להתפלסף", והחוטאים בהתפלספות הם "יפי נפש".
אבל דיסקין מתפלסף. עם עצמו ועם עברו, אתנו ועם עברנו. הוא לוקח סיכול ממוקד שהוא עצמו הוציא לפועל, ומתחיל לשאול שאלות. עקרוניות וערכיות. לא טכניות ("האם פצצה של חצי טונה עדיפה על פצצה של טונה"), לא טקטיות ("האם במקום המחבל שחוסל לא קם מחבל קיצוני יותר"), אפילו לא אסטרטגיות ("האם זה הועיל לאינטרס הישראלי ארוך הטווח"). דיסקין שואל שאלה כמעט מופשטת: האם זה בסדר. האם זה תקין ונכון להקנות לאדם את האופציה לקפד בלחיצת כפתור, מול מסך בחדר ממוזג, את חיי אויבו, יחד עם חיי בני משפחתו ושכניו.
למה הוא שואל את זה? כי במבט הפילוסופי החדש שלו "טרוריסט בעיני צד אחד הוא לוחם חופש בעיני הצד השני". אותו מבט מאפשר לו להתבונן בישיבה הרת גורל במטה המוסד, שבה דנים בתקיפת איראן בעוד טבחים בכובעים לבנים מכינים בחדר הסמוך אומצות ומלצרים מוזגים קוניאק לסועדים מעשני סיגרים. דיסקין לא מציין את הפרטים הללו מתוך יצר רכילות או מציצנות. הוא באמת תוהה אם מבחינת סדרי עולם סיטואציה כזאת הגיונית.
זה מעצבן. ומקומם. ומאוד לא ישראלי. בישראל של שנות האלפיים מקדשים את הכוח ואת הריאל-פוליטיק. הכל תלוי-תוצאה, והתוצאה מקדשת את האמצעים. אבל דיסקין כבר לא שם. הוא במקום אחר. מהמקום הזה הוא יכול להכריז פתאום לפני הבחירות, ש"הצבעה בפתק לבן יכולה להיות אמירה חזקה". פתק לבן הוא הרי תמצית האנרכיזם וחוסר המעשיות. אבל במקרה של דיסקין לא מדובר באנרכיזם קלאסי שמגיע משולי המפה. להיפך. הרדיקליות וקריאת התיגר שלו מגיעות מלב המיינסטרים המדיני-ביטחוני. הפילוסופיה שלו מבטאת אובדן אמון מוחלט. אובדן אמון של מי שהיה שם, עשה הכל וראה הכל, ומבין שחייבת להיות דרך אחרת.