באלבום החדש של "איזבו" יש שוב משהו מהרטט הראשון

בהופעה הראשונה שלהם הלסת נשמטה. אחר כך באו מפח הנפש והאדישות. עכשיו, כשהלהקה הבהירה שהיא עדיין רלבנטית צריך רק להתרגל למתיקות

מערכת היחסים בין חובב מוסיקה לבין אמן שהוא אוהב מזכירה לא פעם מערכת יחסים בין בני זוג. העובדה שהאמן לא מכיר את המאזין (בישראל זה כמובן לא ממש תופס) לא מורידה כהוא זה מעוצמת הרגשות שמעורבים בקשר. אינטימיות, תשוקה, נתינה, קבלה, אמון, אכזבה, הכחשה, אדישות, כעס, פרידה, חזרה - אלה החומרים שמהם עשויה לפעמים מערכת היחסים עם זמר או להקה אהובים.

הדבר המעניין הוא שיחסים עמוקים כאלה יכולים להתרקם גם עם להקה שאין בה שום דבר עמוק. "איזבו" למשל. מאחר שהמוסיקה של "איזבו" נוטה להיות קלילה, שמחה, צבעונית ומוגזת, מערכת היחסים אתה היתה אמורה הכי פשוטה בעולם. אבל בפועל היא נהפכה לסאגה טעונה ומורכבת. הסאגה הזאת כללה עד כה חמישה פרקים עיקריים, והשבוע, כשיצא האלבום השלישי של "איזבו", "Life is on My Side", נוסף עליהם פרק חדש. להלן תקציר העלילה, שלב אחרי שלב.

שלב ראשון: התאהבות. זה קרה לפני כעשר שנים. במועדון הבארבי התקיים ערב להקות בחסות חברת התקליטים "אירסיי". ניגנו שם כמה מלהקות האינדי הטובות של התקופה, מ"פלסטיק פיקוקס" ועד "ווקי טוקיז", ולקראת סיום, לפני ההופעה של כוכבת הערב, להקת "רוקפור", עלתה לבמה להקה שלא הכרתי. הסולן היה טווסי למראה והקלידנית התעטפה בשאל של סבתא סורגת, שעמד בסתירה משעשעת למחשוף הנדיב שלה. הם נראו כמו האתנחתא הקומית של הערב. אבל כשהם התחילו לנגן, הלסת נשמטה. הצליל שלהם היה מקורי לחלוטין - שילוב של פופ פסיכדלי, דיסקו וקמצוץ של מוסיקה ערבית. השירים היו נפלאים, סוחפים ומולחנים לעילא. הסולן הטווסי, רן שם טוב, שר גבוה וחד ומלהיב, וגם ניגן כמו גיבור גיטרה. המוסיקה היתה כל כך קלה, ועם זאת היה בה כל כך הרבה תוכן. היא שבתה את לבי באחת. אם זה היה סרט מצויר, היו רואים לבבות מרצדים בתוך עיני.

 

שלב שני: אובססיה. אחרי הגילוי המסעיר והלא צפוי, נהפכתי למעין גרופי של "איזבו". השתדלתי ללכת לכל הופעה שלה. הלהקה עדיין לא הוציאה אז את אלבום הבכורה שלה, ומכיוון שזה היה לפני עידן היוטיוב, אם רצית לשמוע שירים נפלאים כמו "Sky", "I'm on You", "Tide and Sea", "Morning Hero" - וכמה שרציתי לשמוע את השירים האלה! - היתה רק דרך אחת לעשות את זה: לראות את "איזבו" בהופעה. וכל הופעה היתה יותר טובה ומלהיבה מהשנייה. הקהל היה מועט יחסית, יודעי ח"ן בלבד, שחלקם ממש השתתפו בהופעה והפריחו בועות סבון כשהלהקה ניגנה את הבלדה הגאונית "Play With Me". כמה שנים לאחר מכן חמי רודנר שאל עיתונאי שריאיין אותו אם הוא יודע שהלהקה הכי טובה בעולם פועלת בתל אביב. הוא התכוון ל"איזבו", וגם אם הוא הגזים ביודעין, הכוונה שלו היתה ברורה. באותן הופעות מאושרות בשנת 2003 הסכמתי אתו בכל לב. לכל הפחות הלהקה הכי טובה בארץ.

שלב שלישי: שגרת אוהבים. אחרי 10 או 15 הופעות, האופוריה הסתיימה. טבעי שכך יקרה. "איזבו" הצליחה להוציא סוף כל סוף את אלבום הבכורה שלה (הלהקה התחילה לפעול ב-1989 כך שהתהליך הזה נמשך לא פחות מ-14 שנה!), והמעגל הפנימי של יודעי הח"ן התרחב וכלל מצטרפים חדשים ששמעו את הבשורה ברדיו. האלבום של "איזבו", "The Fun Makers", עורר אצלי בתחילה תגובה מעורבת: השירים היו השירים המעולים שהכרתי מההופעות, אבל הם נשמעו אחרת. הצליל שלהם היה יותר דחוס ושטוח. משהו בתחושה שלהם אבד. אבל אחרי כמה האזנות הרגלתי את עצמי, ובסתר לבי קיוויתי ש"איזבו" לא רק תצליח בישראל, אלא גם תכבוש את העולם.

שלב רביעי: אכזבה והכחשה. האכזבה הראשונה (שהושתקה בתוך זמן קצר) היתה, כאמור, מהצליל והתחושה של אלבום הבכורה, שלא העניק את אותה אופוריה שחוללו ההופעות. אכזבה נוספת, עמוקה יותר, הנחילו ההופעות שלפני האלבום השני והאלבום עצמו, "Superlight", שיצא ב-2008. היו ב"סופרלייט" כמה שירים מצוינים, אבל הם לא גירדו את השירים המושלמים של האלבום הראשון, בעיקר מבחינה מלודית, והסאונד נעשה עוד יותר דחוס ונטול אוויר. גם הפעם הצלחתי להדחיק את רוב ההסתייגויות וסיפרתי לעצמי ולאחרים שאני מאוד אוהב את האלבום, אבל ההכחשה הצריכה מאמץ לא קטן, ואני לא זוכר שהקשבתי ל"Superlight" מ-2008 ועד היום.

שלב חמישי: אדישות. "איזבו" הופיעו בפסטיבל אינדינגב האחרון, וההופעה שלהם הנחילה לי מפח נפש. הרגשתי אדיש לחלוטין ללהקה שפעם כל כך אהבתי. השירים החדשים ש"איזבו" ניגנו נשמעו כמו תוצרים של נוסחה מוכרת, ובלא אספקה של סחורה רעננה ומובחרת, ההנאה מהלהיטים הישנים היתה נוסטלגית ומתסכלת. האם "איזבו" ואני כבר לא?

שלב שישי: השלמה. האלבום החדש של "איזבו" הבהיר השבוע שהתשובה לשאלה שחתמה את הסעיף הקודם היא "לא וכן". "איזבו" ואני כבר לא, אבל עדיין כן. היא כבר לא "הלהקה שלי", אבל אני עדיין אוהב אותה. ממרחק מסוים, וללא להט, ועם כמה הסתייגויות, אבל עדיין אוהב. אחרי ההופעה ההיא באינדינגב, זה יותר ממה שציפיתי לו מהאלבום החדש.

ללהקת "סופרגראס" יש שיר נפלא שנקרא "Late in the Day", ובקליפ שלו רואים את חברי הלהקה רוכבים להנאתם על מוטות משחק מקפצים. השירים של "איזבו" הם מוטות מקפצים כאלה, רק שחלק מהם - אלה שיש להם מנגינה מובחרת, בנוסף לקצב תוסס - שועטים קדימה תוך כדי קפיצה, ואילו שירים אחרים - אלה שיש בהם רק קצב - קופצים במקום ורומסים שוב ושוב את אותה נקודה.

האלבום הראשון של "איזבו" היה כמעט כולו מוטות מקפצים שנעים קדימה בתנופת דמיון נפלאה. האלבום השני כלל יותר מדי מוטות מקפצים שנשארו במקום. באלבום החדש יש איזון מוצלח למדי בין שני סוגי השירים. הייתי מוותר על שניים-שלושה שירים שקופצים במקום לטובת שירים שנעים קדימה, אבל גם כך לא חסרה לאלבום החדש תנופה מלודית. כמה שירים ("On my Way", "Summer Shade" ובעיקר "Showtime") אפילו מצליחים לחולל משהו מהרטט של ימי ההתאהבות.

שם טוב, שהקליט, הפיק ומיקסס את האלבום בעצמו, ממשיך לדבוק בסאונד הדחוס והמלאכותי שהפריע לי באלבומים הקודמים, אבל נדמה שהוא נעשה קצת פחות קיצוני בעניין הזה. או שאני ששיניתי גישה ולמדתי להשלים עם הסאונד האיזבואי. השלמה נוספת קשורה לדמותו של שם טוב כפי שהיא מצטיירת מהשירים - חתלתול עצל וחובב תענוגות, רגע אחרי שמישהו נתן לו לשמור על השמנת. הדמות המתפנקת הזאת עוררה אצלי אנטגוניזם מסוים, אבל האלבום החדש מתחיל למוסס את ההסתייגות: לא רק שיש משהו מרענן בדבקות של שם טוב בדמות הבלתי פרודוקטיבית הזאת, אלא שבכמה שירים מסתננת לשירים נימה מעניינת של עצב. החתלתול הזה יודע שהוא מנותק מהמציאות, ויש רגעים שבהם כואב לו שהוא לא מחובר.

אבל רוב הזמן הוא לא רוצה שום קשר עם העולם הזה. רק תנו לו לרחף על ענן צמרירי עם החתלתולה שלו. השירים שבהם הוא מיילל את אהבתו אליה (למשל "Girls" הפותח ו"Boys" הסוגר, שהם למעשה שיר אחד בשינויי נוסח) הם משירי האהבה המקסימים שנשמעו כאן בתקופה האחרונה - קצפיות מוסיקליות מתוקות וממכרות. אי אפשר לחיות על קצפיות לאורך זמן, צריך גם אוכל יותר מזין, אבל זאת המהות של "איזבו", והיא כבר לא תשתנה, והאלבום החדש הוא הרגע להשלים עם העובדה הזאת ולהתענג על המתיקות המופרזת והמוסיקלית כל כך בלי לחשוב על הערך הקלורי שלה. *

"איזבו" - "Life is on My Side". אנובה ו-100%