מלכה לב אדום

הרבה לפני אנה וינטור, היא עיצבה את המודל של עורכת "ווג" הקשוחה והתובענית, אבל היא היתה גם עורכת יצירתית שניפצה מוסכמות חברתיות ואסתטיות, עירבבה אופנה ותרבות והפכה את "ווג" למגזין דינמי ורב השפעה. ספר וסרט חדשים מעוררים לחיים את דמותה המורכבת של דיאנה ורילנד

דיאנה ורילנד תיעבה נוסטלגיה. עד כדי כך נרתעה ורילנד מזיהויה עם הכיסופים לעבר, שבחרה להצהיר על כך במשפט הראשון של ספרה האוטוביוגרפי. מיד אחר כך היא סיפרה שם איך חבטה בפניו של סוכן האמנים אירווינג פול לזאר במהלך ארוחת ערב. זה היה בביתו של המעצב אוסקר דלרנטה בסנטו דומינגו, לאחר שלזאר האשים אותה כי עולמה אפוף בנוסטלגיה. "תקשיב, סוויפטי (כך כונה בפי מכריו. ש"א)", היא אמרה לו, "לכל אחד מאתנו יש הדרכים שלו להתפרנס, אז שתוק". וכשלזאר תפס את אחת הצלחות שעל השולחן ותחב אותה מתחת לז'קט שלו במחוות התגוננות הפגנתית, שלחה אליו ורילנד מהלומה ממוקדת. "נוסטלגיה - דמיינו לעצמכם. אני לא מאמינה בשום דבר לפני גילוי הפניצלין".

חבטות וגידופים הם לא הגינונים שעולים על הדעת כשחושבים על נשות חברה ניו יורקיות או על עורכות אופנה אלגנטיות, שתי הגדרות יסוד של ורילנד, שהיתה אחת מהנשים הבולטות שעיצבו את עולם האופנה של המאה ה 20. אבל בוורילנד, העורכת הראשית של "ווג" במרבית שנות ה 60 ומי ששינתה אותו ללא היכר והפכה אותו לפורץ דרך בתחומו, לא היה שום דבר טיפוסי לתקופתה או לבני דורה. ובזאת היה אפשר להיווכח כבר במבט ראשון.

קטנת קומה, בעלת צללית דקה ופנים אקספרסיביות, שיער שחור כפחם המשוך לאחור וחוש לבוש דרמטי, ורילנד היתה דמות שאי אפשר להתעלם ממנה. הלשון החריפה ששילבה שפה גבוהה עם מטבעות לשון שמקורן ברחוב, וקול סמכותי מחוספס, השלימו את הרושם. הדימוי הציבורי שלה היה של עורכת קשוחה ותובענית - למעשה, היא שהמציאה את הדימוי של עורכת האופנה המודרנית - אך בו בזמן היא היתה יצירתית להפליא, חתרנית, מערערת על מוסכמות. הצלם ריצ'רד אוודון, שנהג לכנות אותה בחיבה "דודה מטורפת", אמר עליה כי היתה ונותרה עורכת האופנה היחידה שחטאה בגאונות.

והנה, למרות המעמד המיתי שרכשה בתחומה, למרות ההכרה בהשפעתה על עיתונות האופנה עד היום, נדמה שוורילנד, שהלכה לעולמה ב 1989, נשכחה מעט. אם ממשיכותיה, עורכות האופנה האקסצנטריות, זוכות לתשומת לב גדלה והולכת, הרי לה, האם-טיפוס של עורכות אלו, הוקדשו עד לשנה האחרונה רק קומץ ספרים.

"הספרים שכתבה נפלאים כל כך, מה כבר אפשר להוסיף עליהם?" מנסה להסביר את השיכחה אשת נכדה אלכסנדר, ליסה אימורדינו-ורילנד, ומכוונת לאוטוביוגרפיה של ורילנד ולספר נוסף שכתבה, בשם "Allure". ובכל זאת, בספר ובסרט חדשים - הנקראים שניהם "Travel Diana vreeland: The Eye has To" - מנסה היא עצמה להעיר לחיים את דמותה של העורכת האגדית.

"רציתי להציג היבטים נוספים באישיותה שלא נחשפו מבעד לתדמית האגדית של עורכת האופנה הקשוחה", אומרת אימורדינו-ורילנד ל"הארץ" לרגל הקרנת הבכורה החגיגית של הסרט, שנערכה עתה בשבוע האופנה בניו יורק, ולקראת הקרנתו בארץ בשבוע האופנה בחולון באמצע אוקטובר. "אני מרגישה שהיא לא הובנה נכון בחייה: כשאנשים חושבים עליה הם רואים לנגד עיניהם את החזות המהוקצעת הייחודית שלה, ורק מעטים מכירים את האישיות שמאחוריה".

למה שלא תנסי?

ורילנד בכלל לא ייעדה את עצמה לתפקיד הקיסרית הגדולה של האופנה, כפי שכינו אותה רבים. היא נולדה ב 1903 בפאריס, לאשת החברה האמריקאית אמילי קי הופמן, שהיתה צאצאית של הנשיא האמריקאי ג'ורג' וושינגטון, ולסוחר ניירות הערך הבריטי פרדריק דאלזיל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרה עם משפחתה לארצות הברית, וב 1924 נישאה לבנקאי אמריקאי, תומס ריד ורילנד. לאחר הולדת שני בניהם, עקרה המשפחה ללונדון, שם פתחה ורילנד חנות קטנה לבגדי הלבשה תחתונה. כעשור אחר כך חזרה המשפחה לניו יורק - וורילנד צללה אל חיי החברה הגבוהה בעיר.

ורילנד היתה עשויה להישאר אשת חברה ססגונית עם לשון חריפה. אבל ב 1936, במסיבה בניו יורק, הבחינה עורכת "הארפרס בזאר", כרמל סנואו, בדמותה יוצאת הדופן והציעה לה להצטרף למגזין. ורילנד המופתעת התוודתה לפני סנואו כי לא עבדה יום בחייה במשרה מסודרת. "למה שלא תנסי את זה?" ענתה סנואו בפשטות, וכך נולד הטור הראשון של ורילנד ¬ "?t you'Why don?"

בטור שלה, שהפך לפופולרי בתוך זמן קצר, דירבנה ורילנד את הקוראות להעז ולחיות את משאלות לבן הפרועות ביותר. "למה שלא תשטפי את שיערו הבלונדיני של בנך בשמפניה כדי לשמור על גונו המוזהב?" היא כתבה באחד מהם; "למה שלא תבקשי שיוטבע עיטור אישי על הסיגריות שלך?" היא הציעה באחר. היו כמובן שהתקיפו את טוריה ולעגו להצעות שפירסמה בהם, לרבות לעובדה שרובן יועדו לנשים בעלות אמצעים כמותה. אך אלה החמיצו את העיקר: ככל שההצעות היו מופרכות יותר, כך גדלה השפעתן המשחררת על נשות התקופה, שרק החלו להבין את האפשרויות שמזמן להן העידן המודרני. "למה, לעזאזל, שלא תעשו את זה?" הפצירה בהן ורילנד שוב ושוב. "מה עוצר בעדכן?"

גם כשמונתה לעורכת האופנה של "הארפרס בזאר" לא ניסתה ורילנד להתמתן. קודמותיה בתפקיד היו נשות חברה מנומסות שהקפידו להעביר מסרים של יופי ואלגנטיות ברוח הסדר הקיים; היא הציגה כפולות מצולמות שוברות מוסכמות. ורילנד היתה מן הראשונות שהעלו על נס את חצאית המיני, מכנסי הג'ינס והביקיני, שאותו כינתה "ההמצאה הכי גדולה מאז פצצת האטום". נאמנה לתפישה כי על האופנה לספק "מפלט משכר מהבנאליות של המציאות", היא צילמה את הכפולות שלה באתרים אקזוטיים ברחבי העולם, מספקת כך יחד הן פנטסיות מרהיבות והן מושגי יופי ואלגנטיות חדשים.

העמדה המסתייגת הזאת של ורילנד כלפי עולם האופנה היתה מהותית. בסצינת הפתיחה של הסרט התיעודי נראית העורכת בתמונת תקריב, מסבירה שאין לה שום עניין להרעיב את עצמה כדי לציית לצו הרזון של תעשיית האופנה. "אני מעדיפה להרגיש טוב מלהיראות טוב", היא פוסקת שם בנחישות אופיינית, והצופה לא צריך יותר מכך כדי להתוודע באחת לגישתה העצמאית והנגחנית-מה.

הגישה הזאת הפכה את עמודיה של ורילנד לחוויה אסקפיסטית מרגשת, אבל לא סייעה לוורילנד עצמה לזכות בתפקיד העורכת הראשית ב"הארפרס בזאר". בתום 25 שנות עבודה במגזין, כשהבינה כי לא תמונה לתפקיד, התפטרה עורכת האופנה הוותיקה. ואכן, התפקיד הבא הלם יותר את שאיפותיה: העורכת הראשית של "ווג". השנים היו שנות ה 60 המטלטלות, עשור שבו נחגגה הייחודיות ביתר שאת, ולוורילנד זה התאים כמו כפפה ליד.

בחזרה לקליאופטרה

כבר יותר מ 20 שנה, מאז יצא לאור הספר "השטן לובשת פראדה", וביתר שאת מאז הסרט שנעשה על פיו, מגלמת אנה וינטור, העורכת הראשית הנצחית של "ווג" האמריקאי, את עורכת האופנה המודרנית, "הקשוחה והגחמנית". אבל ורילנד, שהתיישבה על אותו הכיסא כרבע מאה לפני וינטור, היא המקור לדגם הזה. אפילו הסצינה הידועה מהסרט העכשווי, שבה עורכת האופנה מטילת האימה שועטת למשרדה ומשליכה את מעילה אל ידיה של מזכירתה ההמומה, מבוססת על מאורע מחייה של ורילנד.

ורילנד עצמה שימשה מקור השראה לשני סרטים. תסריטאי הסרט המוסיקלי "פנים משונות" מ 1957 נשענו על דמותה כשיצרו את דמותה של עורכת מגזין האופנה מגי פרסקוט, בגילומה של אודרי הפבורן; ויליאם קליין, שביים את "מי את, פולי מאגו?" ב 1966, אישר כי ברא את דמותה הרושפת של מיס מקסוול, עורכת אקסטרווגנטית ומטילת אימה במיוחד של מגזין אופנה אמריקאי, בהשראתה של ורילנד, שאתה עבד לפני כן כצלם.

אבל ורילנד של "ווג" היתה הרבה יותר ממופע אימים, הן במישור המקצועי והן בתחום יחסי האנוש. כשהגיעה ל"ווג" היא מצאה שם מגזין אליטיסטי מנומנם שפנה לנשות חברה בעיקר, אבל תחת שרביטה התעורר במהרה "ווג" לחיים והחל לפנות לקהל רחב בהרבה. כמו ב"הארפרס בזאר", כך גם כאן היא קראה דרור לדמיון ולפנטסיה ויזמה צילומים מרהיבים, מערבות מונגוליה (הדוגמנית הגרמנייה מרושקה לבושה כלוחמת מקומית) ועד כיפתו המוזהבת של מסגד במרוקו. את ריצ'רד אוודון היא שלחה לצלם כתבה במצרים ויעצה לו, כך הוא מספר בסרט בהעוויה המשחזרת את התימהון שחש אז, "לחשוב מה הרגישה קליאופטרה שעה שהתהלכה לבדה על גג הארמון במצרים, כשכולם מסביבה היו אנשים מבוגרים".

מנגד, היא המשיכה להתעמת עם מוסכמות היופי. היא הציגה את ברברה סטרייסנד עם אפה השבור כנפרטיטי, החליקה את שיערה של שר כדי להדגיש את תוויה המקוריים, והדוגמניות שהעדיפה היו בעלות יופי מובחן, חריג לתקופה - בין השאר היא קידמה את הקריירות של טוויגי ופנלופה טרי.

"היא אף פעם לא חששה לקחת סיכונים, ואפשר לראות זאת גם בתצלומי העירום של רודולף נורייב שיצר אוודון בתחילת שנות ה 60", אומרת עתה הסופרת והשחקנית האמריקאית ג'ואן ג'ולייט באק, שערכה את "ווג" צרפת בשנות ה 90. "בשבילי היא היתה עורכת אופנה שעושה את התפקיד שלה כמו מנהלת הזירה בקרקס: היא החליטה מי קופץ לתוך האש וכמה פילים יעמדו על הבמה. עולם האופנה הוא הרי קרקס".

באק מעידה כי האומץ להיות אחר, לתת דרור לפנטסיה, לא כוון רק לגיליונות העיתון. גם עובדות "ווג" קיבלו מוורילנד עידוד להיראות ולהתנהג אחרת. "זו היתה תקופת הפריחה של המראה ההיפי, הבוהמייני, וכל העובדות שלה נראו כמו צועניות עם בגדים מתבדרים ותכשיטים גדולים מצטלצלים", היא מספרת. "שנים אחר כך, כשמוניתי לערוך את 'ווג' הצרפתי, האמנתי שעובדות המערכת ירצו גם הן להיראות כמו הפנטסיה הפרועה שלהן. אבל כל מה שרצו היה ללבוש את בגדיהם של המעצבים שהן היו מיודדות אתם. זה כבר לא היה מהנה כל כך".

אבל אופנה היתה רק חלק מהסיפור. ב"ווג" של ורילנד התפקעו הכפולות גם מספרות, מוסיקה וקולנוע והרוח היתה צעירה ומרגשת. "'ווג' שערכה היה אגדה", אומרת באק. "המהות שלו היתה יופי, הרפתקאות, נשגבות ופנטסיה, וורילנד שמחה תמיד לחקור טריטוריות חדשות ולא היססה לנפץ מוסכמות חברתיות, תרבותיות או אסתטיות. בשנות ה 60, כשגברת מכובדת רצתה לקחת לעצמה ערב חופשי, היא נכנסה למיטה עם גיליון של המגזין וקופסת שוקולדים. זה היה כמו מסע למקום אחר, מסעיר הרבה יותר מצפייה בסרט קולנוע".

"היא השכילה להבין שעליה למזוג לתוך המגזין תמהיל של תרבות גבוהה ונמוכה, לשקף את המהפכות התרבותיות של שנות ה 60 ולתת במה לקולות החשובים של התקופה, כמו למשל הסופרות מרגריט דיראס ופרנסואז סאגאן", אומרת גם אימורדינו-ורילנד, ששימשה כמפיקה וכבמאית-שותפה בסרט התיעודי המוקדש לעורכת.

בסרט מובאים קטעי ארכיון ושיחות עם אנשי התקופה - ממעצבים כמו דיאן פון פירסטנברג ומנולו בלניק, שוורילנד פרשה עליהם את חסותה כעורכת, דרך צלמים כמואוודון ודייוויד ביילי שעבדו אתה בתחילת דרכם, ועד לשחקנית אנג'ליקה יוסטון והסופר בוב קולאצ'לו, שבילו אתה באירועי חברה. באמצעותם מסביר הסרט את ייחודה ומתאר כיצד רכשה לה מקום בזירה התרבותית של השנים ההן.

אבל יותר משהמרואיינים תורמים להארת דמותה של העורכת, עושה זאת היא עצמה, בדברים שהיא אומרת, הנשמעים רעננים גם היום. מרבית דבריה של ורילנד בסרט נלקחו מתוך שיחות מוקלטות שלה עם הסופר והעיתונאי ג'ורג' פלימפטון מתחילת שנות ה 80, תקופה שבה שקדה יחד אתו על כתיבת הביוגרפיה שלה ¬ שנקראה "D.V". אימורדינו-ורילנד מספרת כי בשל האיכות הירודה של ההקלטות היא נאלצה לשחזר את הדברים בקולה של השחקנית אנט מילר.

"כל אדם חייב שיהיה לו סטייל. זה עוזר לך להתעורר בבוקר, זה עוזר לך לרדת במדרגות. זו דרך חיים. בלי זה אתה שום דבר", אומרת מילר בקול מחוספס, כקולה של ורילנד, ומוסיפה מיד: "ואני לא מתכוונת להמון בגדים". האמירה הזאת, אחת מרבות שנשזרו בסרט, מייצגת את השילוב של ישירות ושנינה של ורילנד ומתמצתת את גישתה לסטייל ולאופן ההדוק שבו נקשר לדרך חיים. לא "סגנון חיים" במובנו הקפיטליסטי העכשווי, של תאווה בלתי מרוסנת למוצרי יוקרה, אלא חיים שמונעים בכוח הדמיון, התשוקה ליופי והסקרנות

ברגע אחר בסרט פוסקת האשה שבמשך חמישה עשורים נמנתה עם קובעות הטעם בארצות הברית, כי יותר מדי טעם טוב עשוי להיות משעמם. "לעולם אל תחששו להיות וולגריים, רק משעממים", היא אומרת ומוסיפה כי היא מאמינה גדולה בוולגריות, אם יש בה חיוניות. "מעט טעם רע זה כמו קורטוב פפריקה. כולנו זקוקים לקורטוב של טעם רע - זה לבבי, זה בריא, זה גופני, ולמען האמת אני חושבת שחסר לנו מזה". הדבר היחיד שהתנגדה לו היה היעדר טעם כלשהו.

האשה באדום

היא עצמה לא היססה לעצב את דירתה על טהרת הצבע האדום האהוב עליה. "אני רוצה שהמקום ייראה כמו גן, אבל גן בגיהנום", היא אמרה על הדירה הזאת שעברה אליה ב 1955. באחד מצילומיה המפורסמים היא נראית שרועה באלגנטיות בסלון הדירה, אדום הקירות והרהיטים, שהפך למוקד עלייה לרגל לאנשי האמנות והחברה הגבוהה של ניו יורק, בהם הצלם ססיל ביטון, המלחין קול פורטר והסופר טרומן קפוטה.

ליסה אימורדינו-ורילנד מעידה כי הופתעה לגלות כמה אהבה רחשו ורוחשים עדיין לוורילנד המכרים האלה שנהגו לבקר בסלון ביתה ¬ אמנים, אנשי אצולת הממון ואנשי רוח ¬ אך גם עמיתיה המקצועיים. "היא אולי לא הרבתה להפגין רגשות חמים, אבל היא היתה חברה נאמנה שעזרה, הדריכה ותמכה בחבריה ובעמיתיה המקצועיים בשעת הצורך", היא אומרת. "והיא אמנם היתה אשה קשוחה, ביקורתית ותובענית, אבל היתה לה גישה חיובית מאוד. היא תמיד ידעה למצוא את הצדדים החיוביים בכל דבר, וזה משהו שעשוי להפתיע רבים".

לתכונה הזאת שלה נזקקה ורילנד במיוחד בתום שמונה שנות כהונה כעורכת "ווג", שהיו שנות הזוהר שלה ותאמו את המעוף והטמפרמנט הידועים. בשנה ההיא, 1971, זמן קצר לאחר מות בעלה, היא פוטרה בסערה. גם אנשי התקופה התקשו להכיל את רוחה, ובעיקר את התעלמותה משיקולי תקציב במסעות הצילום הפנטסטיים ומצביון מסחרי שישרת את המפרסמים. פיטוריה הסעירו את עולם האופנה הניו יורקי, והשמועות שרחשו בעקבותיהם גרסו כי ורילנד בילתה שנה במיטתה בלי לרדת ממנה.

באחת משעותיה הקשות התקשר בנה אלכסנדר לחברה ותיקה - ג'קי קנדי, שאתה התיידדה ורילנד כאשר יעצה לה בענייני סגנון ולבוש. העורכת סייעה לקנדי לאורך מסע הבחירות של בעלה, וכמובן לקראת יום ההכתרה לנשיאות ב 1961, והיא שהכירה לה את אולג קאסיני, שהפך לימים למעצב המועדף על הגברת הראשונה וסייע בהפיכתה לסמל לאלגנטיות ולמושא חיקוי. עתה ביקש ממנה אלכסנדר ורילנד לבקר את אמו.

הביקור של קנדי, אומרת אימורדינו-ורילנד, שינה את התמונה. מרגע זה ואילך הפכה מיטת חוליה של ורילנד למוקד עלייה לרגל לאנשי החברה הגבוהה ולמכרים מן העבר, ואלה חזרו לפקוד את ביתה.

שנה אחר כך, ב 1972, כשהיתה בת 69, החלה ורילנד פרק חדש בחייה ¬ הפעם כיועצת מיוחדת למוזיאון מטרופוליטן בניו יורק. "מה יכולתי לעשות, לפרוש לגמלאות?" היא אומרת בסרט.

גם בתפקידה זה היא הפגינה צורת עבודה רעננה, ותערוכות האופנה שאצרה עוררו את מכון התלבושות של המוזיאון לאחר תרדמה ממושכת. היא איווררה תלבושות מרהיבות שאוחסנו במשך שנים במרתפים חשוכים והציבה אותן בתוך תפאורות תיאטרליות; היא יזמה תערוכות קסומות, שיוחדו בין השאר לעבודתם של כריסטובל בלנסיאגה ואיב סן לורן וללבוש המסורתי של רוסיה, סין והודו. אלה התבססו על דרמה וראווה יותר מאשר על עובדות היסטוריות וכללו פסלי סוסים דוהרים ואריות שואגים. באחת מהן אף גירתה ורילנד את חוש הריח של הצופים באמצעות נוזל מבושם שניתז בחלל ממאווררים גדולים. קהל המבקרים התענג על האווירה, אך לנציגי התקשורת זה הזכיר את מחלקת הקוסמטיקה בבלומינגדיילס.

גם כאן ספגה גישתה הפנטסטית ביקורת מתמדת, אך קולותיהם של המקטרגים הושקטו לנוכח ההצלחה הגדולה של התערוכות שאצרה. היא עצמה לא התרגשה במיוחד מהביקורת. מאז ומתמיד עירבבה דמיון ומציאות ולא תמיד ייחסה חשיבות מרובה להבדל ביניהם. בעבר טענה שצ'רלס לינדברג חג עם מטוסו מעל המדשאה שלה בברוסטר שבניו יורק, בדרכו לפאריס. שנים לאחר מכן, כשנשאלה אם היתה זו עובדה או בדיה (Fact of Fiction), השיבה בפשטות: עױבדיה! (Faction!).

"אני חושבת שאנחנו חיים אך ורק דרך החלומות והדמיון שלנו. זו המציאות היחידה שנכיר אי פעם", היא אמרה שוב בשיחה עם העיתונאית ללי ויימאות' שפורסמה במגזין "רולינג סטון" ב 1977. ולידידה טרומן קפוטה, שישב לצדה בסלון האדום שלה בסצינה המשולבת בסרט התיעודי החדש, היא אמרה: "יש צורת חיים אחת שהיא טובה באמת, החיים שאתה יודע שתמיד רצית ושיצרת בעצמך". יצר ההמצאה העצמית היה הכוח המניע שלה, והוא הנושא של הסרט, יותר מכל מהפכה או מהלך שעשתה בחייה המקצועיים. והוא שגם עשוי להסביר מדוע, בעצם, דיאנה ורילנד שנאה כל כך נוסטלגיה.