המילה || פליטי ריאליטי

אחרי שנים שהמציאות הוכנסה לטלוויזיה ועברה מניפולציה סינתטית, הטלוויזיה יוצאת אל המציאות במטרה לשנותה

את “האח הגדול” עושים אנשים מהמרכז־שמאל. ברמת החייל, מקום מושבה של אם־הזכייניות “קשת”, “הליכוד ביתנו” יתקשה לעבור את אחוז החסימה. כמובן שהמוצר הטלוויזיוני שעושה המרכז־שמאל מיועד בדיוק עבור מצביעיו הפוטנציאלים של “הליכוד ביתנו”. מבחינת הטלוויזיה אין בכך שום בעיה: “הליכוד ביתנו” זה 42 מנדטים, כלומר רייטינג מובטח, ובמקום שבו נמצא הכסף, האידיאולוגיה יוצאת לשנת צהריים ארוכה.

טלוויזיה היא רק קופסה ולכן היא יכולה להיות צינית. הציניות שלה מגולמת בכך שהיוצרים - מה לעשות, כך מכנים כל מי שיוצר משהו - רוקחים מוצר סינתטי עבור מישהו שהוא לא הם. כלומר, לאנשים שניתן לעשות עליהם מניפולציה. המניפולציה נעשית בעזרת ייצוגים מוגזמים של בני אדם. כלומר, על ידי ההנחה שבני אדם הם חומר גלם שניתן לעצב. למעשה, זה מקור התפיסה העממית ביחס להתנשאות של התקשורת: באינסטינקט הבסיסי שלו, הצופה־קורא־מאזין מרגיש שהחומרים שמועברים אליו - מהפנטים ככל שיהיו - נרקחים על ידי אנשים שאינם מזדהים איתו.

נוצר מצב מעניין, שבו ההמון אוהב ושונא את הטלוויזיה ‏(התקשורת‏) בו־זמנית. הוא אוהב לצפות בייצוגים מוגזמים של בני אדם שמאפשרים לו להרגיש נורמלי; הוא אוהב להזדהות עם “אחר” שלא מסכן אותו; הוא אוהב מאוד כותרות אדומות, גדולות ופטריוטיות שגורמות לו להרגיש “ישראלי”; אבל במקביל, באזורים הפחות מודעים והלא־ממש־מעובדים, הוא שונא את העובדה שיש מישהו שעבודתו היא לפצח את הרכיבים שמפעילים אותו ‏(אנתרופולוגיה‏); את העובדה שמישהו מצליח לעורר אותו רגשית על ידי הנחות מוצא כמעט טכניות שמתגשמות במציאות ‏(תגובה פאבלובית‏).

הדואליות הזאת מייצגת את הפוליטיקה הממשית בישראל, זאת שאינה קשורה למושאים חיצוניים ‏(פלסטינים, קפיטליזם, זהות יהודית וכו’‏). קווי המתאר של הפוליטיקה הזאת מלמדים שהימין מגלה פאסיביות כל עוד מגישים לו סיפוקים מידיים ‏(עופרת יצוקה; ליהי גרינר‏), ואילו השמאל מוכן למכור את נשמתו לשטן - או לפחות לעשות טלוויזיה שהוא בעצמו לא יראה - בתמורה לכסף ‏(הכסף מאפשר לו לחיות טוב, וחשוב מכך - להמשיך להתלונן. באזורים שלמים בצפון תל אביב זו ההגדרה המעודכנת של גן עדן‏).

אלא שבשנים האחרונות קרה משהו. תרבות הסיפוקים המיידיים של הימין ‏(מירי רגב: “המסתננים הם סרטן”; ישראל היום; אלקין־דנון־לוין‏) והציניות החשופה של השמאל ‏(גמד כבר היה לנו, גם עיוור... מה נעשה בעונה הבאה?‏) התנגשו חזיתית. ההתנגשות סדקה את תפאורת ה”זה נהנה וזה אינו חסר” המסורתית. הרעידה הולידה צונאמי. הכעס של הימין על “התשקורת” - כלומר על האחראים למערכת הייצוגים הלאומית - התעצם והפך לאיבה של ממש. האפקט המיידי היה כלכלי: רוב כלי התקשורת על סף קריסה. גם בשמאל נתגלו סדקים: לפתע הופיעו תחושות ממשיות של חרדה ‏(איום איראני‏) ושל מדינה שמסתגרת בתוך עצמה, מתרחקת מהעולם החיצוני ומסכנת את המשך קיומה.

הבחירות האלו הן הריאקציה להתנגשות. בזמן שביבי חבר למקצוען הסיפוקים המיידיים ליברמן, השמאל החליט להשתמש בכלים האפקטיביים שבהם הוא שולט - טלוויזיה/עיתון/אינטרנט - כדי להשתלט בחזרה על המציאות. למעשה, השמאל החליט לצאת מהמסך, מהייצוג הדו־ממדי, ולהיכנס לדבר הזה שנקרא החיים. יאיר לפיד, שלי יחימוביץ’, עפר שלח, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ; אבל גם סתיו שפיר ואיציק שמולי ‏(סלבס מחאה‏) - כולם מממשים כעת את הכוח של הריאליטי, רק בכיוון ההפוך: אחרי שנים שהמציאות הוכנסה לטלוויזיה ועברה מניפולציה סינתטית, הטלוויזיה יוצאת אל המציאות במטרה לשנותה. החלקיקים לא מודעים להיותם חלק מגל, אבל “הפרצופים המוכרים מהטלוויזיה” בונים למעשה את “בית האח הגדול” הפוליטי הראשון בישראל.

 

** לכתבות נוספות במדור:

המילה || פרקטיקה של שטינקר

המילה || איך נמשיך בלי כחלון?

המילה || היצירה המונומנטלית שנקראת “האיום האיראני”