הרזיסטנס של הנפש

על סיפור נס החנוכה המשפחתי, שמעורר את התהייה אם יש נסים

הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא הלחיים שלה. בת יותר מ–80, אך לחייה עגולות וחלקות, עורן רך ומעט סמוק. אולי זה האוויר הצח, או האוכל הטרי תמיד; ואולי זה הנתק של הכפר הקטן הזה מהעולם, שמאפשר לזקנה להתהלך עם לחיים של תינוקת. אנחנו בדרום צרפת, מחוז דורדון. ביקור היסטורי במחוזות ילדותו של אבי, במקום שבו נולד בשיאה של מלחמת העולם השנייה. את סיפור נס החנוכה המשפחתי אני מכירה בעל פה מאז שהייתי ילדה, אבל עכשיו, בצל עלי הגפן שמסתלסלים ברוך מאחת החצרות, לצד הזקנה שהיתה אז נערה צעירה ושימשה בייביסיטר לאבי כתינוק, אני רוצה לשמוע אותו שוב.

בשנות ה–30 של המאה הקודמת היה סבו של אבי איש אמיד, סוחר עורות מצליח בוורשה עם עסק משגשג. בתו ובעלה, זוג צעיר ואידיאליסטי, היו ציונים עם חלומות על עלייה ארצה. הם רצו לרכוש מקצועות שיעזרו לפלסטינה, ולכן בחרו ברפואה ואגרונומיה, אלא שבפולין הונהג “נומרוס קלאוזוס”, הגבלת שיעור היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. כיוון שלא הותר לזוג הצעיר ללמוד בפולין, הם נסעו לצרפת. בזמן שעסקו בלימודיהם, מוטט המשבר הכלכלי הגדול של תחילת שנות ה–30 את עסקי העורות של סבו של אבי. מפעל חייו קרס. כיוון שהיתה לו בת בצרפת, החליט, ב–1932, להעתיק את המשפחה מוורשה לפאריס. שם לא היתה ברירה אלא להקים מחדש את עסקי העורות; הוא לא הכיר דרך אחרת לפרנס את משפחתו. וכך, האיש שהיו לו בתים בוורשה, בווינה ובברלין, התחיל למכור מסמרים לסנדלרים. ולמרות שלא חזר לעושר שהיה לו בפולין, התבסס ופתח בפאריס חנות עורות מכובדת. עד היום, אומר אבא שלי בחיוך, ריח של מעיל עור מזכיר לו את סבא.

כשפלשו הגרמנים לצרפת ב–41’ רוב היהודים הצרפתים חשבו שלא יקרה להם דבר. אביו של אבי היה יותר מרחיק־ראות ולכן פחות אופטימי, והעביר את המשפחה למקום הזה בדרום צרפת: חווה קטנה, בכפר בן עשרה בתים, מבודדים ומנותקים. מצוידים במסמכים מזויפים הגיעו בני המשפחה לביתם החדש, ובו הפשילו כל הזעיר־בורגנים הפאריסאים את שרווליהם והפכו לחקלאים. עם שכניהם המועטים רקמו יחסי ידידות. סבתי הרופאה טיפלה בהם; סבי האגרונום לימד טכניקות חדשניות שהביאו תועלת. קשר אמיץ נקשר בין המשפחה לאיכרים, שפגשו יהודים לראשונה בחייהם.

החיבה ההדדית והאמון היו כאלה, שבני המשפחה פנו לאחד מהם וביקשו ממנו לשמור על אוסף כלי הכסף המפואר שהביאו מפולין - האוצר האחרון שנשאר. אם יתפסו אותם הנאצים, יוכל מי שישרוד לקבל מהשכן בחזרה את הכלים לכשירווח. האיכר ניאות והחביא את הכלים במרתף ביתו. תפארת האוסף היתה חנוכיית כסף מסיבית ויפהפייה. בחנוכה התעקש סבו של אבי להסתכן ולהדליק בה נרות, ולשם כך הגניבו את החנוכייה מבית האיכר לביתם שלהם. בחג פשטו הגרמנים על הכפר. המשפחה קיבלה התרעה בזמן והתחבאה ביער. אבל הגרמנים לא חיפשו יהודים, הם חיפשו משתפי פעולה עם הרזיסטנס. הם פרצו לכמה מבתי הכפר, הרגו את יושביהם ושרפו את החוות. ביניהם היה גם האיכר ידיד המשפחה שאצלו היו כלי הכסף. הפריט היחיד שניצל מהאוסף המשפחתי היה החנוכייה. אני מופתעת ממרד פתאומי שמתעורר בי לראשונה נוכח הסיפור המוכר. איפה בעצם ה”נס”? אם המעט ששרד לעומת הרוב שהושמד הוא שזוכה להגדרה, האם “נס” הוא הגדרה רומנטית ל”יכול היה להיות עוד יותר גרוע”?

קולה של הזקנה קוטע את מחשבותי. “ומה עשה אבא שלך בישראל?” היא פונה לאבי בחיוך, ואנחנו מבינים שהיא לא יודעת. כשנגמרה המלחמה נסע אביו של אבי לרוסיה כדי לסייע בהעברת יהודים מערבה, ומשם לארץ ישראל. ביניהם היה אחיו, היחיד ששרד מכל המשפחה. בדרכו התרסק המטוס בפראג, והוא נהרג. ככה סתם. תאונה. כאילו אזל באחת מלאי הנסים. כשאבא שלי בן ה–70 מדבר על התאונה שהרגה את אביו הוא כובש את קולו. עיניו הכחולות מאחורי המשקפיים מתכסות בדוק של כאב. פיו אומר: “איזה בזבוז, הוא היה יכול לעשות דברים נהדרים”, אבל עיניו אומרות “אבא שלי מת”. והוא שותק לרגע, ואני רואה אותו בן ארבע, במכנסיים קצרים וגרביים מתוחים עד הברכיים, זווית פיו רועדת בניסיון אמיץ להיות גיבור.

האיכרה מביעה את צערה העמוק והכן, ואז מוסיפה: “אתה יודע, ממש על המדרגה הזאת עמדנו כשאמא שלך באה לספר לנו שהמלחמה נגמרה. שאלתי אותה מה יהיה איתכם, ואמא שלך אמרה שאתם חוזרים לפאריס, ואז בכיתי”. ודמעה זולגת על לחיה החלקה, כאילו לא חלפו עידן ועידנים. ועיניו של אבי מתבהרות, והוא נוגע בעדינות בידה שמוחה את הדמעות. ואני חושבת, זה הנס האמיתי. אבא שלי, שלמרות הכל הוא חף מציניות, אוהב אדם, רודף שלום, אופטימיסט. הנס הוא ביכולתו של אדם לבחור את נקודת המבט שלו על אסון: להתחיל מחדש אחרי פשיטת רגל, מלמטה, בלי להתבייש, כי זה מה שצריך לעשות. רק בדיעבד הבין סבו של אבי שההתרסקות הגדולה של חייו הצילה אותו. מכל המשפחה הענפה שהיתה בוורשה לא שרד ולו אחד. בדירה בתל אביב העמיד סבו של אבי את החנוכייה על השידה הגדולה שהביאו משם, וחינך את נכדיו: לזהות אור זעיר בתוך החושך הגדול ולהגדיר אותו כנקודת ההתייחסות. לא מתוך התכחשות לחושך, אלא מתוך נחישות לנצח אותו.