עשור להתנתקות: במרכז להנצחת גוש קטיף נלחמים על השריקה הבאה

רשמי ביקור במוזיאון הקטן והמטופח שמפעילה ומתקצבת מדינת ישראל, ושבו מוצגת הנסיגה מעזה כמעין אסון טבע נטול הקשר או היגיון, ללא תיעוד לחיילים שנפגעו בלחימה ברצועה ובאבטחת התנחלויותיה

המרכז להנצחת גוש קטיף וצפון השומרון זוכה השבוע לעדנה, לרגל ציון עשור להתנתקות. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שכבר הדליק בעבר נרות חנוכה במקום, יארח השבוע במשכנו את אנשי המוזיאון לאירוע מיוחד. יום לפניו יכבד את המרכז בנוכחותו, איך לא, ראש האופוזיציה יצחק הרצוג; הוא יישא דברים ביום עיון רב משתתפים כשלצדו נפתלי בנט ואורי אריאל. בחרתי להקדים אותם בשבוע. האמת היא שארבע ההתנחלויות הקטנות שפונו מאזור ג'נין אינן זוכות להנצחה של ממש במרכז. גם המילה התנתקות אינה נזכרת בין כתליו. שם קוראים לה "הגירוש", ובתשדירי הפרסום שליוו את יום העיון המתוכנן דובר שוב ושוב על "העקירה". מוזר שאין מי שיטרח לנקוב בשם הענייני והמדויק, גם אם אינו עושה שימוש במכבסת מילים או במסרים אידיאולוגים: נסיגה.

הפרסומות על העקירה שודרו בקול ישראל, הרדיו הממשלתי. הממשלה היא גם זו שמפעילה ומתקצבת את המרכז, מכוח חוק שחוקקה הכנסת. למעשה זהו משפט ההסבר הראשון שיצא מפיה של המדריכה הצעירה בפתיחת הסיור. היא הייתה נחמדה מאוד, כמו כל אנשי סגל ההדרכה וההנהלה הקטן. ניכרו בהם מסירות ושליחות, אבל לא פנאטיות מיסיונרית מהסוג שמאפיין את הימין המתנחלי בגדה המערבית, על קבריה הקדושים ושרידיה המשוערים של ממלכת יהודה ההררית. ייתכן שזה אפיון שנגרר עם ההתיישבות ברצועת עזה עוד מראשית ימיה: לא באמת הגיונית מבחינה גיאו-פוליטית, אבל גם לא נחלת אבות מודלקת וטעונה.

מרכז ההנצחה נמצא בכניסה לישוב ניצן, שנבנה אחרי הנסיגה עבור חלק ממשפחות המפונים. מגיעים אליו מכביש 4, בקטע שבין אשדוד לאשקלון. באתר האינטרנט של המרכז מציינים שמדובר בשעת נסיעה מירושלים ופחות מכך מתל אביב. הקרבה - וגם המרחק - מירושלים ותל אביב יחזרו גם כמוטיב במצגת המוקדשת לימי הנסיגה; נדמה ששם היו ונשארו טמונים חלק משורשי האכזבה והפגיעה של המפונים. שמש יולי קפחה בעוז על השפלה הדרומית ביום בואי. על קירותיה של טרמפיאדה סמוכה, בוהקת בלובנה ובריקנותה, הפגינו נוכחות סיסמאות גרפיטי סטנדרטיות: "נ-נח-נחמן-מאומן" ו"פושעי אוסלו לדין". הייתה גם אחת שחרגה מתו התקן - "הצבא המוסרי בגלקסיה".

המרכז המטופח צנוע מאוד בממדיו. לא יותר מכמה מבנים יבילים, המאכלסים ארכיון, חדר הקרנה, משרד ומסלול תצוגה אור-קולי. הסיור בו דורש תיאום מוקדם. מי שלא מודע לכך, מצורף אחר כבוד לאחת הקבוצות המאורגנות. יחד איתי הגיע מירושלים אוטובוס של גמלאים דתיים. הם כונסו לשיחת הסבר שהעבירה מדריכה ותיקה בשם פלוראנס, ממפונות הישוב גדיד. כשהובלו לחדר הממוזג הלהיב אותם אחד מאנשי המקום בשירת "עם ישראל חי". הקבוצה כללה דוברי עברית ואנגלית. פלוראנס, בצעירותה עולה מצרפת, נתבקשה להעביר להם את ההדרכה בשתי השפות. בכל פעם שדיברה באחת מהן, התלוננה הקבוצה השנייה. קונצנזוס נדיר בצקצוקים נרשם כשהוזכר שמו של אריאל שרון. אחד הנוכחים אף הכריז באוזני רעייתו שמדובר בשקרן נצחי; באנגלית זה נשמע יותר טוב.

במדשאה הזעירה שבחוץ הבחנתי בצילום ענק של חוף עזה המוזהב, כנראה מהימים שקדמו להתנתקות. על החול הרטוב נכתב בגדול "גוש קטיף לנצח". כתב היד היה תמים. ליד הצילום הוצבה מיגונית, בתרומת אגודת ידידים מהגולה. הוצע לי לצעוד במסלול התצוגה בחברת קבוצה של קייטנים בני 10 מקיבוץ סעד. זה קיבוץ דתי, השוכן סמוך לעזה. אחד מהם לבש חולצת הומור שחור שהודפסה בקיבוצו למוד ההפגזות. משהו בנוסח: 'סעד - ישוב שקס(א)ם לי!'. הוא וחבריו נולדו בשנת הנסיגה. הם היו חמודים ונהגו במקום בדרך ארץ. מוזר שביקור במרכז הפוליטי הזה נכלל בתכני הקייטנה שלהם.

מצד שני, הפרופיל שלהם התכתב היטב עם דמותו של גיבור הסרטון המתגלגל שמוליך את התצוגה - ילד בדיוני בשם אביחי, בן הציונות הדתית, שהנו התינוק האחרון שנולד בגוש קטיף ממש ערב הנסיגה, וכעת מבקש להתחקות אחר שורשיו בעזרת משפחתו – כולל אחיו, קצין חי"ר שבמהלך הפינוי הצהיר שלא ישרת בצבא אבל מאז שינה את דעתו. זה סרטון סנטימנטלי, לפרקים אמוציונאלי, אפקטיבי למדי. ההגשה משובצת בכמה הברקות צורניות. בחדר ההקרנה הראשון, שנועד להנציח את גן העדן האבוד של התנחלויות הרצועה, הצופים יושבים על שרפרפים עשויים מגזעי דקלים. בחדר האחרון, זה המוקדש ל"גירוש" עצמו, השרפרפים עשויים מארגזים צה"ליים שניתנו למשפחות המפונים כדי שיארזו את מיטלטליהם. מסך ההקרנה באותו חדר בוקע מתוך קיר לבנים הרוס.

חדר אחר מוקדש למאבק בנסיגה, ומכונה "חדר הדילמות". מושמעים בו כמה מונולוגים, כביכול מפי מתיישבים צעירים ערב הפינוי. הם מבטאים תחושות כמו "אומרים לי שזו דמוקרטיה. עלק דמוקרטיה", למרות שגם המוזיאון מציין שההתנתקות אושרה בכנסת ברוב של 67 תומכים כנגד 45 מתנגדים. מונולוג אחר קובע כי "טעות אינה הופכת לאמת רק כי כל העולם מאמין בה". המרכז כולו, כצפוי, מספק נרטיב אחד והיסטוריה מכובסת. במיוחד בלטה לעיני מפת ארץ ישראל גדולה, נטולת קו ירוק כמובן. רצועת עזה הוצגה בה כזרועה בשלל ההתנחלויות, כשביניהן מסומנות בצנעה עזה, רפיח וחאן יונס. הן צוינו בנקודות שוות גודל לאלו של ההתנחלויות, כאילו הולכות לאיבוד ביניהן. בכל המוזיאון לא מצאתי זכר לפרופורציה האמיתית - 8,000 יהודים שננעצו בלב מיליון וחצי ערבים. ובכלל, היחס לפלסטינים - קיומם, נוכחותם, חייהם - הוא אגבי לחלוטין. זו מטאפורה נאה למעשה ההתנחלות ברצועה, וגם לאופן החד צדדי שבו הסתיימה.

זה מוזיאון שבא להעביר מסר פוליטי בלי לדבר על פוליטיקה; אולי הבחירה בז'אנר של אגדת ילדים אינה מקרית. ה"גירוש" מוצג כמכת גורל, מעין אסון טבע שהתרגש פתאום על ראשיהם של החלוצים אצילי הנפש והרוח. אזכור למציאות הביטחונית והמדינית הבלתי נסבלת ששררה ברצועה נמצא רק בפינה אחת, שנראית מנותקת לחלוטין משאר תכני התצוגה - על טלוויזיה כבויה מונח אייפד שמקרין ברצף את תמונותיהם של המתיישבים שנהרגו בפעולות איבה. המיצג הזה היה כל כך מנותק מהקונטקסט של המקום שלא היה ברור אם מדובר באקט של הגינות או דווקא של עיוורון. כך או כך, לחיילים הרבים שנהרגו ונפצעו בלחימה על ובתוך רצועת עזה אין תיעוד מסודר. קירות המוזיאון מרוצפים בתצלומים של ההתנחלויות, מהקמתן ועד לפינויין. יש הרבה תמונות של חממות פורחות, אבל נפקד מקומם של צילומי עיתונות שנחקקו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כמו זה שהנציח את לוחמי צה"ל זוחלים על ציר פילדלפי בעודם מחפשים פיסות מגופות חבריהם.

לפינוי הרצועה מוקדש בדרך הטבע מקום מרכזי. שלילתו מוצגת כקונצנזוס. במוזיאון כולו לא מובא קול בודד שמבטא עמדה אחרת, או נימוק אחד ויחיד בעד הנסיגה. חלק מהחומרים נוגעים ללב ברמה האנושית. עבודת העריכה מניפולטיבית במידה; יש הרבה מאוד דמעות, ולא מעט פריימים של עקירת מזוזות בידי כוחות הביטחון. ראש ישיבת ההסדר בעצמונה, סא"ל במיל' רפי פרץ, לימים הרב הצבאי הראשי, מככב. פעם אחת הוא מתועד כשהוא מסביר לחניכיו שמי שנלחם על עצמונה מגן על ירושלים, פעם שנייה כשהוא נופל לזרועותיו של מפקד בית הספר לקצינים שמגיע לפקד על פינוי הישיבה בנימה מתנצלת. קשה להאמין שמדובר במוסד ממשלתי, מטעם המדינה ובמימונה; במחשבה שנייה, אולי בעצם לא קשה. מהתצוגה לא נפקד מקומם של הבולדוזרים ומעשה ההרס הסופי. זה תמיד פוטוגני. חלק מהקייטנים הקטנים נראו מבועתים. בי התמונות הללו עוררו בעיקר צער ותמיהה מחודשים על אותה התעקשות לבצע את ההתנתקות באופן חד צדדי, תוך השארת נתיב של חורבן.

הסאבטקסט הכללי משדר יותר מכל את שרשרת העלבונות הצורבים שספגו המתנחלים לפני עשור - המדינה ששלחה אותם ליישב את רצועת עזה ואז שינתה את טעמה, הציבור הרחב שהפנה להם עורף, וכוחות הביטחון שביצעו בנחישות את הפינוי. עלבון רביעי, זה האמוני, נותר מושתק. במוזיאון אין זכר לכל אותם רבנים שהבטיחו לצאן מרעיתם עד הרגע האחרון שנס אלוהי יירד משמיים ויבלום את המהלך. הצריבה התודעתית שהימין מנסה להנחיל באמצעות מוסדות כמו מרכז ההנצחה לגוש קטיף מזכירה באופייה שחקני כדורגל שמקיפים את השופט בתלונות אחרי פסיקה מעוררת מחלוקת: הם כבר נלחמים על השריקה הבאה.

בסיום הסיור מוצע לאורחים להביע את רשמיהם בספר מבקרים. עלעול מהיר מעלה הרבה "לא נשכח ולא נסלח!", "גוש קטיף לנצח!" ו"אנחנו עוד נחזור!". לשם האיזון הקדוש שלפתי עט וכתבתי: "מבין ומזדהה עם כאב הפינוי אבל מאמין בכל לבי שהיה נחוץ וחיוני להתפנות מרצועת עזה. לא היה לנו מה לחפש שם מלכתחילה. אני מקווה שבעתיד נשכיל לפנות עוד שטחים כבושים – רק שהפעם במסגרת הסדר ולא באופן חד צדדי". אבל האמת היא שביציאה למגרש החניה עולה במבקר הרהור שהמרכז הקטן באמת מנציח אירוע קוסמי, הזוי ומרוחק שנות אור. רק עשור חלף מאז הנסיגה, וכמעט בלתי אפשרי לדמיין תמונות דומות בעתיד. המדינה שינתה את פניה, גם כוחות הביטחון. המוזיאון הבא בשרשרת כבר יצטרך להנציח חורבן מסוג אחר.