מה שמדהים בסיפור הזה הוא שבאותן שנים של טרום הסכם אוסלו ישראלים ופלסטינים נפגשו באופן בלתי אמצעי בין אם בערים ברחבי ישראל ובין אם בערים בגדה המערבית והמחזה של משפחות פלסטיניות שנופשות בחופי הים של תל אביב או בפארק הירקון לא הוליד כתבות ומאמרי דעה נרגשים שכן זה היה מראה שיגרתי וטיבעי.בשכונה שבה גדלתי באותן שנים עבדו במכולת השכונתית שני אחים תאומים מחאן יונס ובחנות הירקות עבד צעיר משכם.המפגש עימם לא עורר בהלה או פחד או תמיהה.אפילו הכיבוש החודרני והפולשני ברצועת עזה ובגדה המערבית,בתוככי מחנות הפליטים,נראה במבט לאחור כהרבה יותר אנושי לעומת מה שהתרחש לאחר מכן כתוצאה מהסכם אוסלו שיצר ניתוק בין הישראלים לפלסטינים והביא לתהליך הנורא של דה הומניזציה בשני הצדדים כתוצאה כמובן מאירועים שהתרחשו בשטח.הסכם אוסלו שהיה אמור להביא לפיוס יצר דווקא הרחקה והדחקה ועורר בשני הצדדים שנאה בלתי מתפשרת שנצרבה בבשרם החשוף של אזרחים בישראל,בגדה המערבית וברצועת עזה.הלוואי שאפשר היה לשוב לימים ההם של האינתיפאדה הראשונה ולהתחיל משם תהליך של פיוס והבנה.בימים ההם עדיין היה נדמה שהסכסוך פתיר ושיש לכולנו עתיד טוב יותר במקום הזה.