הכתבה הזו חידשה לי משום שאני הנחתי עד כה שכאב הנו תלוי תרבות וחינוך. לא ידעתי על מעורבות הגנים בעניין. הנושא מעסיק אותי באופן אישי כי כפי הנראה יש לי בעיה בעניין שעד כה ייחסתי אותה לחינוך שקיבלתי שלא נתן לגיטימציה לכאב. בדומה לנשואת הכתבה - שברתי רגל בנפילה לבור אך לא עלה בדעתי שיתכן ושברתי אותה, לא פניתי לרופא והמשכתי לדרוך עליה במשך יותר מיממה אף כי הרגל השחירה והכפילה ממדיה. אני מרגישה כאב אך מסוגלת לשאת אותו ולא יודעת להעריך את עצמתו. במשך יותר מיממה המשכתי לדרוך על רגל שבורה. כאב לי אבל במידתיות כזו שאפשרה לי להתגבר עליו. הרגל הכחילה, השחירה והתנפחה לממדים כפולים ואני לא שיערתי שאולי שברתי אותה בנפילה לבור שהתרחשה ביממה הקודמת. עודני תוהה מה חלקו של החינוך לדחיית כאב ביכולת להתגבר על הכאב ולהמשיך לתפקד.