יש צחוק, ויש ציניות ואובדן כל חזון

אתחיל ואומר שאני חושב שיש חוסר בהומור עצמי. גם בימין (שבהחלט לבנת היא נציגה צנונית מובהקת, אבל יש עוד כמותה-ואגב אני לא בטוח שכאדם פרטי היא כזאת) אבל גם בשמאל מזמן איבדו את חוש ההומור העצמי-ונראה לי שכשאדם מקפה מזל (מעוז שמאלני תל אביבי ידוע שבמקרה גם מגיש מיץ טבעי) גירש אותי ואת חברי מכיוון שחזרנו על מדים בזמן השירות הסדיר, בשם העובדה שרגשות המקום נפגעו ובשם התקנות של המקום (הם אנרכיסטים למען השם) ואפילו בדל חיוך לא עלה לו כששאלתי אם הם יגידו אותו דבר גם לשוטר או פקח במדים, גם בשמאל אבד ההומור.
אבל בלי האנקדוטות-הגולה הסתיימה באוושויץ. כל הטוב שבה לא יכסה על העובדה שלשם היא הובילה אותנו-וכך גם אנחנו מבינים-היגררות לאיבוד המדינה שמבטיחה אותנו משואה הוא לא נושא שאפשר לצחוק עליו, גם לא על האנטישמי מכחיש השואה ומתכנן הפיגוע במעלות שקיבל הכרה באו"ם.
ספק בריא כן, אבל גם קצת אמונה אמיתי וצוננת בצדקת הדרך והחזון, האמריקנים בנו מעצמה מנאיביות חרוצה.