שוב השמאל הקיצוני מחפש סוס טרויאני שיגנוב את הדעת עבורו

מאז ימי "יומרץ רבין" השמאל משוכנע שהוא הוא המוביל, והגייסות רק מחכים מאחור להצטרף. גם על ניצני המהפכה החברתית מלפני שנה וחצי השתלטו דוברי השמאל הפוליטי, משל ההמונים קמו נגד "הכיבוש" , בעוד שההיפך קרה. בגלל שהכיבוש והפוליטיקה המפלגתית המפרידה יצאו מהמשחק - ההמונים מצאו מכנה משותף ויצאו לרחובות.

התפוררותה של מפלגת העבודה התרחשה כי "דרך רבין" פורשה בציבור כ"דרך שולמית אלוני", וכל זאת ללא שמנהיגי המפלגה לדורותיהם יבדלו עצמם מר"צ. ככול שהסכם השלום התרחק אל מול התמורות האזוריות והמליטנטיות הפלסטינית הרצחנית, כך ירד ערכה של המפלגה.
שלי יחימוביץ שינתה את השיח. דווקא היא שאין לחשוד בנטיותיה הפוליטיות האישיות, הבינה שדרכה של מפלגת שילטון אינה יכולה להיות דרכה של מפלגה רעיונית כמו מרץ. כוח החיים של מפלגת שילטון הוא ביכולתה להכיל קהלים גדולים המתפרסים על טווח בוחרים רחב (מהמרכז ושמאלה). הסיכוי של מפלגת העבודה לחזור אי פעם לשילטון הוא ההשתלטות על מאגר מצביעים זה. מפלגת קדימה עשתה זאת יש מאין.

משגב כועס על יחימוביץ שהיא "מתנערת" מדרך השמאל. המסכן עוד לא קלט שזו זהבה גלאון שעומדת בראש מפלגת שלושת המנדטים ולא מנהיגת מפלגת המרכז, שרק כך אולי תוכל להקים פעם ממשלה שבה יהיה למר"צ מקום (קטן).