איך אומרים בנימוס בן יונה? או - מעשה פרץ בגבעה....

מעשה פרץ בגבעה

כאשר יוצא אדם לדרכו, הוא מניח אחריו את ביתו בטוב. הקירות במקומם, הגג במקומו, המנורות נותנות אורן והצינורות שופעים מימיהם. אומר אדם בליבו : "אשוב אמצא ביתי על מכונו." והנה הוא נושא פתילו, חותמו ומטהו בידו ומרחיק עד קצווי העולם. גם אני יצאתי לי לדרכי ומששבתי התבשרתי כי נפל דבר בישראל. חברו פרצים לציפורים ולא ישליו.

הולך אדם בדרך, הולך יצרו עמו, שאין היצר בבחינת לבנה מטויחת שמריש השער מצמיד אותה למקומה, ואינו רעף חרס שחובר אל טפחי הגג, או צינור המושך מימיו שראשו בבאר ורגליו אזוקות בין שורשי העץ.

ממילא מתעייף היצר מטרדות הדרך והריהו לוחש על אוזנו של ההולך: "שמא נשב בצל התאנה? שמא נשכב על מפתן החאן, או אולי... נכנס אצל הקדשה ונשיב רוחנו בכוס קטנה של יין?"

כאשר יצא רב זרח ברב יהודה בדרכו מצפת להר מירון כדי להדליק נר של חנוכה על קברו של הרשב"י, הלכו עמו תלמידיו. הכבידה הדרך על רב זרח, כבדו רגליו ותלמידיו פוסעים ברגל קלה. קוראת להם מצוות הדלקת נר ועולה באפם ריחה המתוק של סופגנייה בריבה. לא עבר זמן רב ונעלמו מעבר לעיקול. רק צעיר התלמידים נותר עם רבו, שהייתה כתפו נתונה באצבעותיו הצפודות של הרב והרי הוא מתאים את שעליו לצעדיו של הרב הבא בימים.

"אמור לי רבי," שאל התלמיד, "וכי ראוי היה שמשיח בן דוד צאצא יהיה למעשה ניאופים?"

ענה לו רב זרח "סיפר לי אבי זקני שהיה ממקובלי צפת:

"כבר רמז לנו הכתוב יותר מפעם אחת , שמעשי לידתו של פרץ קשור היה בנשים שדעתן קלה.

אלא, שלא טעה יהודה בנו של יעקב אלא בדבר אחד. שכבר נאמר אצל אברהם אבינו: "אֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר.... וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.... וַיִּקַּח ... אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם... וַיֹּאכֵלוּ." (בראשית י"ח ז-ח) ואילו אצל יהודה נאמר: "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי," (בראשית ל"ח כ )

ללמדנו שכאשר גובר יצרו של אדם, הרי הוא מזדרז להשביעו, לא על ידי שליח, לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך. אך משהגיעה עת תשלום, ישלח את רעו תחתיו, שמא יטעה זה בדרך וכספו אינו נפסד...

משכרעה תמר ללדת, תעתע בפרץ יצרו משל היה עשיו. דחף את אחיו שידו כבר יצאה ונדחק לצאת ראשון.

אמר הקב"ה: "אינני נותן לפרץ דבר וחצי דבר עד שיעברו שבעים ושבעה דורות.. ששכח סבו נדרו ואמו "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם," (בראשית ל"ח ח)

המשיכו השנים ללכת בשביל והשמש משרכת דרכה אל קצווי מערב כאישה שעיתותיה בידה. כשראו התלמידים כי רבם מתעכב, מהרו לחזור ונשמתם פורחת.

אמר להם: "מה דאגתם כל כך?"

שחקו עמו: "שמא ראית קדשה בדרך והרי אנו מחפשים פתילך, חותמך ומטך..."

אמר להם: "איני מבקש לי תמר שמא פרץ יעלה בידי..."