כמה עלוב מצדך, שגיא

כ"כ עלוב. סגנון הכתיבה פה הוא כה יפה ומדויק, אבל התוכן... אוי התוכן.
אני באמת לא יודע איפה להתחיל, אבל הגעלת אותי כל כך שכדאי שאגיב.
מי ישמע מה קרה - מלצר נגע בידו (המזוהמת וודאי, כי מלצרים הם תת-אדם ולא נפשות טהורות שכמותינו) באורז שלך? אז מה? מישהו מת? קילל אותך? ירק לך באוכל? סדר העדיפויות שלך הוא כ"כ קלוקל. אין איך לתאר את זה.
לאנשים שונים יש תנועות גוף שונות. אז מה? מה אתה מזדעזע? הוא לא למד באותו בי"ס מלוקק לנימוסים והליכות כמותך? רוב המדינה מורכבת מאנשים קשיי יום, שאוכלים עם הידיים ומדברים בקול רם. זה לא יאה לך? כמה חבל. אני בכוונה לא מתרכז ברמה של האוכל - זה בכלל לא מעניין אותי וגם איך אוכל לדעת האם אתה מלין מסיבה נכונה או לא אם לא אכלתי שם. אבל הבחור שאל אותך: "חברים, הזמנתם כבר?" עוד רגע ותוציא עליו גזר דין מוות בסקילה בכיכר העיר. לא לרמתך? הוא לא מעונב כיאות? כנראה שהוא סטודנט, שעובד בעוד מסעדה או שתיים, מנסה להתקיים, אולי ללמוד תוך כדי, וגם לתת לך שירות - מה אתה רוצה, כפפות לבנות?
ידידי שגיא - סגנון הכתיבה שלך מופלא ומדויק. אבל עולם הערכים שלך והדברים עליהם אתה מלין, במקצועיות שכזו, פשוט עצובים. האם זוהי תרומתך לעולם? קיטורים עד בלי די? ועוד על אופי של עובדים קשיי יום, ששכר מינימום אפילו לא מקבלים אבל אתה מצפה מהם כמובן לחיוכים עד השמיים? אם כן, אני סבור שאפילו למלצר שהפיל אותך מהכיסא יש יותר תרומה בעולמינו מאשר להתבכיינותך העלובה.
עצוב, כואב, מרגיז גם, לקרוא את הטור הזה. מי ייתן ותפקח את עיניך ותראה קצת כבוד בסיסי לבני אדם. טיפה. את האוכל תשמיץ, או אל - לא אכפת לי.
ולכם שקראתם את הכתבה - תמיד זכרו, שהשמש אינה זורחת מישבנכם כל בוקר. אף בוקר, בעצם.
שבת שלום ומבורך.