עמוס שוקן לגולשים: "הארץ הוא שמאל ולא שמאל קיצוני"
"הארץ"
23/07/2014 | 20:05
"אם אבקש למתן את מאמרי הדעה אמעל בחובתי", כתב מו"ל "הארץ" בשיחה עם הקוראים על גבולות התקשורת על רקע "צוק איתן"

על רקע "צוק איתן", מתחדדת השאלה האם בזמן מלחמה תפקיד התקשורת הוא לבקר או להתייצב מאחורי הצבא ומקבלי ההחלטות? לצד דיווחים חיים מהקרבות ופרשנויות של מיטב הכותבים, הארץ ספג בימים האחרונים ביקורת על פרסום מאמרים ביקורתיים כלפי המבצע.

הארץ מאמין שגם בעת מלחמה וירי טילים על העורף, חשוב לדון בשאלות שמתעוררות. מו"ל הארץ, עמוס שוקן, התארח היום (רביעי) באתר לדיון בשאלות ששלחתם אלינו, וגם בתוכנית "תיק תקשורת" (ראו וידאו)

 

הגולש אלכס שאל: "לבקר או לעודד מהצד"? מה לגבי דיווח אמין?

עמוס שוקן: דיווח אמין הוא הבסיס לכל. לפעמים הדיווח הוא הבסיס לביקורת.

אהרון ועופר כהן התייחסו בשאלותיהם למדיניות פרסום התגובות באתר. "מדוע הארץ מצנזר בבוטות כל תגובה שאינה מיישרת קו עם דעותיו של שוקן? וכל ביקורת או ערעור על הדוגמות על פי הן מתנהל העיתון?", שאל אהרון.

עמוס שוקן: זה פשוט לא נכון. רוב התגובות שאני רואה אצלנו מייצגות דעות הפוכות לשלי. אגב, גם במאמרים שאני כותב מדי פעם. אני זוכר מאמר מסוים שפרסמתי שקיבל 400 תגובות. 2 תגובות הסכימו איתי, כל היתר היו נגדי.

בימים האחרונים מספר התגובות שמתקבלות באתר מתקרב ל-10,000 ביום, פי שלושה מאשר ביום רגיל. כל תגובה שעולה לאתר "הארץ" עוברת סינון על ידי צוות העורכים. מאחר שחלק מעורכי דסק החדשות גויסו כעת בצו שמונה והמעמסה על העורכים גברה בשל המלחמה, איננו מסוגלים לסנן את כל התגובות ורבות מהן לצערנו לא מתפרסמות.

הגולשת ברטה שאלה: האם הביטולים למינוי של הארץ על-ידי קומץ צדקנים יגרמו לכך שתדרוש מכותבי מאמרי הדעות בעיתון למתן את כתיבתם?

עמוס שוקן: אם אעשה זאת, אז אמעל בחובתי כלפי הקוראים.

כאשר עורכי עמודי הדעות דנים בפרסום מאמר, הם צריכים להפעיל שלושה מבחנים. האם רמת הטיעון סבירה? האם יש בדיון עניין ציבורי? והאם הדעה המובעת במאמר, מקוממת ככל שהיא עלולה להיות, ראוי לה שתשמע בדיון הציבורי. לעורכים אין סמכות לשקול את פרסום המאמר על פי מבחנים אחרים (כמו למשל שהוא ירגיז קוראים ונקבל ביטולי מנוי). אם הם היו מפעילים שיקול זר כזה, הייתי אומר שהם מועלים באמון הקוראים. נכון, לפעמים יש גם שיקולים "טכניים", למשל אם כבר התפרסם מאמר דומה של מישהו אחר, והרי המקום לפרסום מוגבל.

היו לנו בעבר אירועים של ביטולי מינויים. הראשון שאני יכול להעלות בזיכרוני היה בשנת 1982, כאשר הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף המנוח, כתב סדרת כתבות נגד מלחמת לבנון, יעדיה והתנהלותה. עמירם ניר המנוח כתב אז בידיעות אחרונות מאמר בכותרת "שקט, יורים" ואמר שכאשר התותחים יורים אסור לכתוב ביקורת. הארץ סבר אחרת (העורך והמו"ל אז היה אבי, גרשום שוקן, שנפטר בשנת 1990). הוא לא אמר לשיף לשנות משהו בכתיבה שלו, וכעבור זמן לא ארוך התברר ששיף צדק. אירוע אחר כזה היה באינתיפאדה השניה. זה למעשה לא היה אירוע אלא תקופה ממושכת של הפסקות מנויים, שחלפה כאשר האינתיפאדה חלפה. לא שינינו כלום בכתיבה.

רוני שאל: כיצד אתה מגיב לטענת פרופסור ארנון סופר ואחרים, לפיה העיתון הוא שמאל קיצוני שחי בבועה של מדינת תל אביב?

עמוס שוקן: היה לי יותר קל להשיב לשאלה שלך, אילו היית מגדיר שמאל קיצוני. לא עשית את זה, אז אינני יודע למה כוונתך. אני אתן לך את ההגדרה שלי לאבחנה בין שמאל לבין שמאל קיצוני. שמאל רוצה פתרון של שתי מדינות. שמאל קיצוני רוצה מדינה אחת מן הים לירדן. הארץ רוצה פתרון של שתי מדינות, לכן לדעתי במסגרת ההגדרות האלה, הארץ הוא מה שמקובל בישראל שמאל.

מערכת הארץ ממוקמת בתל אביב, זה נכון, אבל מה המשמעות של "חי בבועה של מדינת תל אביב", אני לא בדיוק מבין. אנחנו לא קובעים את הדעות שלנו לא לפי מה שהציבור בתל אביב רוצה, ולא לפי מה שהציבור, או רוב הציבור, בכל הארץ רוצה, אלא לפי מה שאנחנו מאמינים בתום לב שהוא נכון לציבור ולמדינת ישראל.

הביקורת של ארנון סופר על הארץ היא לפעמים פונקציה של השאלה אם פרסמנו מאמר שלו, או לא.    

יוסי כהן שאל: מבלי להיכנס למחלוקות פוליטיות, מדוע אינכם פועלים בדומה לכלי תקשורת אחרים ויוצאים במבצע התרמה לטובת החיילים בשטח? ידיעות אחרונות, ישראל היום ועיתונים אחרים משתפים פעולה עם רשתות השיווק ודואגים לאספקה של מוצרים לחיילים בעוטף עזה. אין לי ספק שכל משחת שיניים, דיאודורנט ובגדים תחתונים יכולים לסייע לכוחות המילואים והסדירניקים.

עמוס שוקן: זה לא התפקיד של עיתון כפי שאנו מבינים אותו.

אביטל שאלה: מדוע הארץ צנזר ולא התייחס כלל למציאת הרקטות בבית הספר של אונר"א? יש הבדל בין לבקר ובין לפברק ידיעות או להעלים מידע שלא תואם את עמדת המערכת.

עמוס שוקן: הארץ מלווה את המלחמה 24/7 באמצעות לייב בלוג שמתפרסם באתר. במסגרת זו סיקרנו את מציאת הטילים אתמול ובשבוע שעבר. נכתבה על כך גם ידיעה נרחבת של ברק רביד: http://htz.li/UnT6WE

לפעמים גם ביקורת היא תמיכה

יפית אריאלי התייחסה למאמר "הרעים לטיס": האם אתה תומך בדברים שכתב גדעון לוי? אתה לא חושב שהוא הגזים?

עמוס שוקן: לפני כארבע וחצי שנים, בתוך מבצע "עופרת יצוקה" גדעון לוי כתב מאמר זהה עם אותן טענות כלפי הטייסים. הוא כתב בין השאר:

"הם יצאו להפציץ מסדר סיום של שוטרים צעירים שמצאו פרנסה נדירה בעזה וטבחו בהם בעשרות; הם הפציצו מסגד והרגו אגב כך חמש ילדות אחיות, בנות משפחת בעלושה, הקטנה בת ארבע; הם הפציצו תחנת משטרה ופגעו ברופאה שכנה ששוכבת עכשיו כצמח בבית החולים שיפא המתפקע מפצועים ומגופות; הם הפציצו אוניברסיטה, שאצלנו מכנים אותה "רפא"ל הפלשתינית", והרסו מעונות של סטודנטיות; הם הטילו מאות פצצות משמים תכולים ונקיים מהתנגדות.

"בארבעה ימים הם הרגו 375 בני אדם. לא הבחינו ולא יכלו להבחין בין איש חמאס לילדה, בין שוטר תנועה למשגר קסאם, בין מאגר תחמושת למרפאה, בין הקומה הראשונה לשנייה בבית מגורים מאוכלס בצפיפות בעשרות ילדים. על פי הדיווחים כמחצית מהרוגיהם היו אזרחים תמימים. בל נלין על דיוק הטייסים, זה לא יכול היה להיות אחרת כשהנשק הוא מטוס והיעד הוא חבל ארץ מאוכלס בצפיפות. הטייסים המצוינים שלנו הם עכשיו גיבורים על חלשים: בלי שום חיל אוויר מולם, בלי מערכת הגנה כלשהי כנגדם, מפציצים ומפציצים באין מפריע, כבטיסות אימונים.

"קשה לדעת מה עובר במוחם, מה קורה בלבם. ספק אם זה רלוונטי. הם נמדדים במעשיהם. בלאו הכי, מגובה אלפי רגל התמונה נראית סטרילית כמבחן דיו של רורשאך: כיוון למטרה, לחיצה על הכפתור, והופ, ענן עשן שחור מיתמר. עוד "פגיעה טובה במטרה". איש מהם לא רואה את תוצאות מעשיו, לא לפני ולא אחרי, בגובה העיניים, רק ברום המטוס. שטופים בוודאי גם בסיפורי אימים על עזה - הם לא היו בה מעולם - כאילו לא חיים בה מיליון וחצי בני אדם שרובם רק רוצים לחיות בכבוד מינימלי. עזה שיש בה צעירים כמותם, עם חלומות אנושיים כשלהם, ללמוד, לעבוד, להקים משפחה, אבל חסרי כל סיכוי להגשימם, עם או בלי ההפצצה".

אחרי הפסקת האש אז, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר בעילום שם של רב סרן ר' טייס בחיל האוויר, שהיה טייס והפציץ בעזה במבצע. הוא כתב:

"מתברר שהרעיון של מתן לגיטימציה משפטית למעשים, שבמקרה הטוב הם בעיתיים ובמקרה הרע הם מעשי נבלה ופשעים , אינו המצאה של משפטני צה"ל, אלו שהעניקו את הלגיטימציה להפציץ את מסדר מסיימי קורס השוטרים בתואנה שלמרות שמדובר באזרחים, הרי שבמקרה של פלישה עתידית של צה"ל לרצועת עזה הם יהיו כח התנגדות. היפה בטיעון הזה שאפשר להרחיב אותו ולהחיל אותו על תיכוניסטים מועמדים לגיוס לחמאס, על זורקים פוטנציאליים של בקבוקי תבערה ואבנים. אפשר להחיל את הטיעון הזה גם על ילדי הגן העזתיים, שהרי זאת רק שאלה של זמן עד שהוא יהיה תקף גם לגביהם....

"מי שקורא קצת את רחשי הציבור הישראלי, כפי שבאו לידי ביטוי בכלי התקשורת, יודע שיש בקרבנו אנשים שהנתיב הלוגי המזעזע שהצעתי כאן אינו נראה להם כבדיחה גרועה, אלא כטיעון תקף לכל דבר. ולא רק טיפוסים הנתפסים כמיליטנטים ומתלהמים, מאלה ש"אם הדבר היה תלוי בהם היו הופכים את עזה למגרש כדורגל" (ציטוט, כמובן ציטוט), רבים מהנחשבים כאנשי שמאל, אנשי רוח ותקשורת (ושוב אם תסלחו לי על הקלישאה: אחדים מידידי הטובים ביותר) הפליאו להסביר עד כמה הדברים מוצדקים והפעלת הכח היא מידתית ונובעת מחוסר ברירה.

"הצידוק שלנו לישיבה בארץ אינו רק היסטורי-טריטוריאלי. הוא גם ואולי בעיקר היסטורי-מוסרי. מלחמה כמו זו שקיימנו ברצועת עזה אולי תעבור בהאג, אבל לחלוטין תשמוט את כח העמידה האמיתי שלנו לטווח ארוך.

"נכון לזמן כתיבת שורות אלה המלחמה נעצרה. זמן חשבון נפש ללוחמים, למנהיגים ולתקשורת. מיום ליום נשמעים ויישמעו יותר קולות שיסתייגו מהאופן שבו המבצע נוהל. אני קוראי את זה בעיתון. אני שומע את חבריי, הן בחיים האזרחיים והן ביחידת המילואים שלי.

"הדגל השחור אינו מושג הניתן למדידה כמותית ולהגדרה מדעית. יש שיאמרו שהדגל כבר מונף מעל מוסדותיה הרשמיים של המדינה. גם מי שאינו חושב כך, יודע שהתחום האפור שאנחנו נמצאים בו הולך ומתכהה".

לא ציטטתי הכל כמובן, אבל עד כאן מתוך מאמרו של טייס בחיל האוויר שחיסל כמאה חניכים במסדר מסיימי קורס שוטרים בעזה. מה שכתב הצדיק לחלוטין את המאמר שגדעון כתב כמה שבועות קודם לכן.

אני לא יודע אם גם אחרי "צוק איתן" יכתוב טייס מאמר בעילום שם, אבל אני כן יודע שמספר ההרוגים הפלסטינים הבלתי מעורבים בתקיפות חיל האוויר גדול מאוד, אפשר לומר מחריד. נשים, ילדים מבוגרים, אנשים שאין להם כל קשר ללחימה, ונסיבות הריגתם לא ברורות מספיק. גדעון הסיק מכך את המסקנה שלו, כפי שהסיק מסקנה זהה לפני ארבע וחצי שנים, ואני חושב שהמסקנה שלו היא לפחות אפשרית, בנתונים הקיימים. אם היא נכונה או לא, אני לא יודע. אני חושב שזה יתברר.  

גולש אנונימי שאל: האם לתמוך בצה"ל בזמן שהוא מגן עליך ועליי זה פאשיזם?

עמוס שוקן: ברור שלא. לתמוך בצה"ל זה חשוב, ובלי ציניות, לפעמים גם ביקורת היא תמיכה.

לישראל יש זכות וחובה להגן על עצמה מפני ירי טילים

"מה עמדתך לגבי השתתפות בכירי מערכת העיתון בתוכניות ריאליטי, והאם לדעתך זה מוסיף לאמינות העיתון? האם לאור המצב החמור שאליו נקלע העיתון, אינך מוצא מקום להחליף כמה מחברי המערכת וכותביו הקבועים בבני אדם מעט יותר רציניים? מה היתה לדעתך תגובתם של מייסדי העיתון במידה והיו חיים היום ורואים לאן התדרדר פרי עמלם?", שאל הגולש ליאו תמחופשי.

עמוס שוקן: לגבי "מייסדי העיתון" אני לא יכול לדעת, אבל גדעון לוי התחיל לכתוב על מצבם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי בתקופת האינתיפאדה הראשונה כשאבי, גרשום שוקן, עוד היה עורך ראשי ומו"ל. לכן אני מסיק שהוא היה מרוצה מכך שגדעון ממשיך בכתיבה בתחום הזה.

אגב, באינתיפאדה הראשונה אבי הנהיג שבעיתון שהופיע אחרי שנהרגו פלסטינאים בפעולות לדיכוי האיתיפאדה תופיע בעיתון מסגרת ובה השם של מי שנהרג וגילו. הוא עשה זאת לדעתי כדי לומר שגם פלסטינים הם בני אדם וכשאנו הורגים אותם צריך לדעת את מי הרגנו. אני זוכר שהתיבה הזאת עוררה התנגדות של קוראים. יש גם הסיפור המפורסם יחסית שיום אחד התפרסמה בעמוד הראשון של העיתון תמונה של ילדה פלסטינית שעינה נעקרה כתוצאה מירי ישראלי. קורא אז כתב לאבי מכתב ואמר שאינו מוכן שבעיתון שהוא קורא, תופיע תמונה כזאת. אבי השיב לו, שאם כך, אין הוא ראוי להיות קורא הארץ.

במשך השנים חשבתי הרבה על השאלה מה היה אבי חושב אילו ראה את העיתון בתקופות שונות אחרי מותו. אני בסך הכל חושב שהוא היה מרוצה. שכן הצלחתי לשמור על הרוח והעקרונות שקבע.

ובענין תוכניות הריאליטי? תשמע, אשתי היתה מאושרת אם הייתי מביא את אלירז שדה להיות בכיר בעיתון, אז אני כבר לא יכול להתנגד לזה.

מושיק שאל: האם אתה חש ששלטון החמאס הוא לגיטימי? ארגון שפועל בקול רם ובמעשה לחיסולה של מדינת ישראל? האם אתה חושב שיש מקום לומר בגלוי לפלסטינים בעזה שהארגון ששולט בכם הוא ארגון אנטישמי ברור וגלוי? האם לישראל יש הזכות והחובה המוסרית למנוע ירי רקטות על יישובים וערים בישראל? תסביר מר שוקן את עמדתך למהות. אני מקבל מראש כל תשובה חריגה או שוללת או מתנגדת. רק תסביר היטב את עמדת העיתון כדי שנבין!

אני לא חושב שיש טעם לומר לפלסטינים בעזה שהארגון ששולט בהם הוא אנטישמי. זה לא יעשה עליהם רושם, בטח לא אחרי שהרגנו יותר משש מאות מהם. שלטון החמאס איום ונורא, אבל לישראל יש היסטוריה של יחסים עם משטרים כאלה. מבחינתנו הבעיה היא שהחמאס לא מקבל את תנאי הקוורטט, כלומר לא מכיר בישראל.

אני חשבתי שהאיחוד בין אש"ף לחמאס היה יכול להביא להכרה של החמאס בישראל, אילו במקביל היתה גם התקדמות בתהליך השלום, והחמאס היה עומד בפני האפשרות להינות מפירות השלום. חשבתי שהשימוש שעשה ראש הממשלה באיחוד הזה היה יותר כדי לברוח מתהליך השלום, ושייתכן שהיתה כאן הזדמנות להפוך את החמאס לבר שיח. ברור שהיו לזה עוד הרבה מכשולים, כולל היחסים הפנימיים בקרב הפלסטינים.

לישראל יש זכות וחובה להגן על עצמה מפני ירי טילים. אין שאלה בכלל. ישראל עשתה את זה עד כה בהצלחה מרשימה.

גל כתב: מצד אחד, מגיע ח"ח על הדיווח החדשותי של הארץ. אני מתרשם שמבין המתחרים הוא מצטיין בדיוק ובמתינות, ובהתחשב בנסיבות הקשות הוא אף הוגן עד כמה שאפשר. מצד שני, הפרשנות שבעיתון לוקה מאוד - ציפיתי כי עיתון איכותי יציע לצד דיווח מדויק גם ניתוחים אשר יאתגרו את עמדותיי. לדאבוני, אני מוצא את עצמי מאותגר אך ורק על ידי עמדות משמאל לשלי. האם לא תסכים כי גם לשמאלנים כמוני היה מועיל "להתעצבן קצת" גם על עמדות מימין, כחלק מהדיון הציבורי שהארץ מבקש לקדם? שאלה נוספת: האם בעיניך יש לעיתון תפקיד הסברתי-חינוכי בהתמודדות עם המתחים בחברה, או שדי לו בהתרעה "מן הצד" על מגמות שליליות? אם לעיתון אמנם יש אחריות כזו, האם יש איזשהו מובן שבו היא חלה גם על חלקים בחברה שאינם בקהל קוראיו? במידה ואתה רואה תפקיד כזה לעיתון, אשמח אם תרחיב על הצעדים ש"הארץ" נקט בנושא.

עמוס שוקן: אולי אתה מחליף בין מאמרי דעות לפרשנות, כי לדעתי הפרשנויות שלנו מעולות. תקרא היום את עמוס הראל על המהלך הצבאי, את ברק רביד על הדרכים האפשריות להגיע להפסקת אש. תתעצבן יחד איתי (לפעמים) על ישראל הראל, משה ארנס, שלמה אבינרי, וכותבים מזדמנים. גם המאמר של גדעון לוי לא נשאר בודד בשטח. למחרת ענה לו נחמיה דגן, איש חיל האויר לשעבר וקצין חינוך ראשי אחר כך, היום ענה לו קובי ריכטר, גם טייס בכיר לשעבר. יש מכל הכיוונים.

הרבה אנשים אמרו לי במהלך השנים שהם התחנכו על הארץ. הארץ נשען על ערכים מסוימים, שקל לקורא להבחין בהם. אם הם גם מונחלים לקוראים זה מעולה. מעבר לעיתון עצמו לא עשינו הרבה. האתר של הארץ היה פתוח במשך שנים רבות, ולפני למעלה משנה סגרנו אותו לתשלום (לא גבוה בכלל), אבל עדיין קורא שירשם יכול לקרוא עד 10 כתבות סגורות בחודש, וחלקים מן האתר בכלל פתוחים. בעיקר דיווחי חדשות. 

הגולש אלי שאל: האם כתבותיו של גדעון לוי נגד הטייסים לא עברו את המותר? למה כל כתבותיו מתרכזות רק בסבל הפלסטיני ומתעלמות מסבלם של אזרחים שגרים בעוטף עזה ומופצצים בטילים זה 13 שנה? למה הוא לא יצא משך כל השנים בקול קורא לחמאס להפסיק לירות טילים ללא הבחנה על אזרחים חפים מפשע? למה אסור למדינת ישראל להגן על אזרחיה ולהשיב מלחמה שערה? לפי החוק הבינלאומי אם יורים עליך מבניין מגורים מותר לך להשיב אש למקור הירי. 

עמוס שוקן: למה אתה יכול לקבל שכתב הבורסה יכתוב רק על הבורסה, שכתב הספורט יכתוב רק על ספורט וכתב בריאות יכתוב רק על בריאות, מבלי שכל אלה יצטרכו לכתוב על הסבל של אזרחים בעוטף עזה? תשלים עם זה שיש עיתונאי אחד שכותב על נושא אחד: איך מושפעים החיים של הפלסטינים, של פלסטיני מסוים, מן החיכוך עם ישראל, מן הכיבוש הישראלי, מן השליטה של ישראל. למה כדי לכתוב על זה הוא צריך "תעודת יושר" של כתיבה גם על הסבל של עוטף עזה? על הפיגועים אצלנו, על ההפגזות בעוטף עזה הארץ כתב וכותב הרבה, אגב גם גדעון עצמו כתב על זה, אבל מדוע אינך יכול לקבל שזה מה שהוא רואה כשליחות העיתונאית שלו?

תראה, בשכנות המיידית שלנו יש ארבעה מיליון פלסטינים. ממש במרחק יריקה. תשאל את עצמך כמה עיתונאים בישראל מדווחים על החיים שלהם בשכנות הזאת. וברור שכל אזרח ישראלי צריך לדעת איך נראים חיי הפלסטינים בשכנות הזאת. אז כמה עיתונאים בישראל עוסקים בכך? גדעון לוי ועמירה הס כבר אמרנו? אולי יש עוד חצי או עוד אחד. למה זה כך? כי עיתון לא רוצה שהקוראים שלו יכעסו עליו, אז הוא מועל באמונם ולא מדווח על החלק החשוב הזה של המציאות הרלוונטית כל כך לחיינו. לכן אין עוד עיתונאים כמו גדעון ועמירה.

דנה כתבה: הארץ הוא דבר הדפוס היחידי במדינה הקיקיונית ישראל הראוי לשם עיתון. תודה לעמוס שוקן, גדעון לוי, עמירה הס, סייד קשוע ואורי משגב (ורבים וטובים אחרים). בזכותכם אני מרגישה פחות בודדה בדעותיי הלא קונוונציונליות. ביום שעיתון הארץ יסגר, יהיה קשה אף יותר לשמור כאן על שפיות ולהאמין בזכותם של אנשים לחיות, ואף בכבוד ולא משנה מאיזה עם או גזע הם. תודה.

עמוס שוקן: תודה לך.

אשר שחם כתב: "האם הארץ חפץ חיים? אם העיתון רוצה למות אז ייתכן שהמדיניות שלך היא נכונה. אבל אם הוא רוצה לחיות ולהשפיע אז אתם בכיוון גרוע מאד. נראה לך הגיוני שמישהו יפתח מאמר אקטואליה ויביא כדוגמה את ניסיון ההתנקשות בהיטלר כלקח עכשווי? (וזו רק דוגמה)".

עמוס שוקן: ניסיון ההתנקשות בהיטלר היה במאמר של אורי משגב. המאמר, אם הבנתי אותו נכון, אמר לשמאל תפסיקו להתבכיין שיש, נניח, הפגנות נגד להפגנות שלכם, ותבינו שבמקומות אחרים לאנשים שנלחמו על דעותיהם (הוא הזכיר עוד כמה דוגמאות, לא רק של המורדים בהיטלר), היו קשיים יותר גדולים.

לדעתי אורי טעה באופן שהביא את הדוגמא הזאת, והעורכים טעו שלא אמרו לו תכתוב מחדש בלי היטלר, כי זה יכול להתפרש (כפי שאחדים פירשו את זה) בצורה לא נכונה.  

"האם יש מקום לחשבון נפש?"

שי שאל: האם יש משמעות לכך שאתם עיתון ישראלי או שאתם רואים את עצמכם עיתון זר?

עמוס שוקן: הגזמת! אנחנו עיתון סופר ישראלי. ישראל היא מרחב הפעולה שלנו, מאמרי המערכת שלנו עוסקים רק בישראל, חשוב לנו מאוד להשפיע על התפתחותה של ישראל בכיוונים של הערכים שאנו מאמינים בהם, ואני שמח שבהרבה תחומים יש לנו הצלחות.

למשל, אני חושב שהיינו גורם חשוב בהגנה על מערכת המשפט מפני המתקפה מבית מדרשם של אולמרט, פרידמן וליברמן שרצו להכפיף את מערכת המשפט לפוליטיקאים ולהחליש את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. קשה לדמיין איזה אסון היה קורה לדמוקרטיה הישראלית אילו הצליחו.

הכישלון הבולט שלנו הוא שלא הצלחנו למנוע את מפעל ההתנחלות, למרות שכתבנו נגדו מראשיתו. בלי קשר לשאלה אם אפשר או אי אפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים (אני חושב שכן), ברור שההתנחלות היא מכשול ענק. שמענו את זה שוב ממרטין אינדיק ומאחרים.

גולש המכונה "מפוכח" כתב: האם לדעתך יש מקום לחשבון נפש באשר לקו המנחה את "הארץ" כיום? כלומר פלורליזם זה מעולה, אבל כשהרוב המוחלט ביותר של המאמרים בעיתון מייצגים דעות קיצוניות, במרבית המקרים סיסמאות נטולות הקשר, זה נראה רע, זה לא משכנע (כל יום ישראל פושעת מלחמה? בכל יום מישהו מוצא דמיון בינינו לבין גרמניה הנאצית?). וזה אפילו מעט מקומם (...) כיצד תמיד, גם בעתות שלווה, יש מה לבקר במדינת ישראל? איננו טלית שכולה תכלת, אך מצד שני גם איננו הרשע בהתגלמותו. האמנם לתפיסתך, ישראל היא תמיד הצד הרע?

עמוס שוקן: אנחנו לא כותבים כל יום שישראל פושעת מלחמה, מאיפה לקחת את זה? אגב, היינו יכולים לכתוב את זה, ואפילו כל יום, כי לפי אמנת ז'נבה ההתנחלויות הן פשע מלחמה. גם לא בכל יום מישהו מוצא דמיון בינינו לבין גרמניה הנאצית. אין ולא יכול להיות דמיון כזה. אבל כן יכול להיות דמיון, אף פעם אין זהות מלאה בין שני מצבים,  בין דברים מסוימים שקרו כאן לדברים שקרו שם. למשל פעולה בצפת של הרב אליהו למנוע השכרת דירות לסטודנטים ערבים. למשל, קריאתו של שר החוץ לא לקנות בחנויות של ערבים. ברור שיש הבדלים, אבל יש גם קווי דמיון.

אורי משגב בשום אופן לא כתב שאין מספיק הרוגים בגלל כיפת ברזל. אם הבנתי אותו נכון, הוא כתב שכיפת ברזל נותנת לנו חסינות מן הצורך לעשות חשבון נפש או לבחון בביקורתיות את מעגל האיבה והאלימות המחזורי והבלתי נגמר. זה היה, כזכור, לפני המלחמה על הקרקע.

אם ב"השמצות בוטות" אתה מתכוון למאמר של גדעון לוי על הטייסים, אז עניתי על כך באריכות קודם. אבל לא היו ב"הארץ" השמצות בוטות על אף אחד. תמכנו בדרך המאופקת והזהירה שבה ראש הממשלה הוביל את המהלך, אם כי הבענו ביקורת נוקבת על ניהול התהליך המדיני קודם, ועל הקריאה לנקמה על רצח שלושת הנערים.

בישראל יש המון דברים יפים. קודם כל ההישג העצום של הציונות שהפכה חלום של קומץ למדינה מתקדמת, חזקה, ומשגשגת, ואספה את פזורי ישראל, והקנתה בטחון למי מהם שנשאר בגולה. אבל תמיד יש כשלים, ותמיד יכול להיות יותר טוב. עיתון צריך להצביע על הכשלים, ולאפשר דיון ציבורי על הדרכים לתקן ולשפר. הארץ עושה את זה כל הזמן, ובהרבה תחומים. החיים זה לא רק גדעון לוי. אני יכול להצביע על תחומים רבים שבהם כתיבה ביקורתית של הארץ הביאה תועלת רבה במגוון תחומים. גדעון מעולם לא טען שישראל פושעת או נאצית. רק לאחרונה ובפעם הראשונה, הוא כתב שהוא מרגיש מאפייני פאשיזם באווירה הציבורית. אני מודה שגם אני מרגיש בכך.

הגולש המכונה "מודרניסט" כתב, בין היתר, כי "חרף הכיסוי החדשותי המקצועי הפך החלק המערכתי של העיתון, ברובו המכריע, לזהה לחלוטין בתכניו לבלוגים של השמאל הקיצוני ביותר. מתחילת המבצע לא היה מאמר מערכת אחד שעל המלצותיו לא היה חותם חמאס: להפסיק, די, לא להיכנס, לסגת. ההתייחסות למנהרות שנועדו לטבח אזרחים נבזית ממש. מדברים אצלכם על מחדל, כאילו לא כתביכם היו אלה שהתלוננו מרה, מדוע לא מעבירים לחמאס יותר בטון וברזלים בהן השתמש לבנייתן". 

עמוס שוקן: לא הייתי בעזה כבר הרבה שנים, אבל בתמונות ראיתי גם לא מעט בניינים חדשים. אי אפשר למנוע מהם בטון וברזל, אבל הכשל שעליו כתבנו היום במאמר המערכת הוא שכנראה היה בישראל יחס מקל לתופעה שלא היתה לגמרי בלתי ידועה.

כתבנו שהיעד של חיסול המנהרות שהציב ראש הממשלה למלחמה הוא יעד מוצדק. הסכנה שלהן ברורה לנו. אבל גם כתבנו שהפתרון הנכון לזה, בטווח של יותר מעד המלחמה הבאה, הוא משא ומתן מדיני. אני חושב שישראל אפילו מסרבת לבדוק אם אבו מאזן הוא פרטנר להסכם.

ניהול הצד הישראלי בתהליך של ג'ון קרי היה סוג של בלוף. השיא היא כשישראל באה בטענה על הסתה ברשות הפלסטינית נגד ישראל ואבו מאזן הציע להקים ועדה משותפת לבחון טענות הדדיות בעניין. יובל שטייניץ, בשם הממשלה, הודיע על סירוב ישראל. עכשיו ישראל פתאום רוצה שאבו מאזן ישלוט במעבר רפיח, אבל עד עכשיו היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להשפיל אותו. כשזה המצב אז פלא שאנשים בשטחי הרשות שמחים כשהם חושבים שהחמאס מצליח מול ישראל?  

עכשיו, בוא נשים את גדעון לוי בפרופורציה: הארץ היה העיתון היחיד שתמך במחאה החברתית. למעשה רבים מתכני המהפכה היו תכנים שלראשונה הובאו לציבור על ידי המרקר. הארץ היה העיתון היחיד שתמך במפקח על הבנקים שדרש מדני דנקנר (היום עבריין מורשע) להתפטר מתפקיד יו"ר הבנק הגדול במדינה. כל העיתונים האחרים תמכו בדנקנר וביקרו את המפקח בצורה שאין לכנותה אלא כאלימה. ולמה? כי כהונתו של דני בתפקיד איפשרה לנוחי לשלוט על מה שרצה לשלוט בבנק. ונוחי היה המפרסם הגדול ביותר בעתונות: שופרסל, סלקום, כלל ביטוח ועוד. 

עכשיו תבדוק מה חשבון הסלולר שלך ומה היה לפני שלוש ארבע שנים. הוא ירד ל20-30% ממה שהיה. ולמה? רק, ואך ורק, כי עורכי TheMarker הגיעו למסקנה ששלוש חברות הסלולר הן מליציות מיסוי עצמאיות על כלל האזרחים, ועודדו ודחפו את השר משה כחלון (לאחר שנכשלו עם קודמו אריאל אטיאס) לקדם רפורמה בסלולר. שוב, הסלולר היה מפרסם ענק בעיתונות, ומי רוצה לריב איתו? רק אנחנו. העיתונים האחרים התעלמו. כמובן החרימו אותנו בפרסום ושם שפכו מיליונים, גם כדי להוציא לנו את העיניים. אבל איזו תוצאה השגנו לציבור? אז שכל האנשים המכובדים שגדעון לוי נורא מעסיק אותם, שישאלו את עצמם אם הם רוצים לחיות במדינה שהעיתונים בה רק ישרתו את המפרסמים, או שהם רוצים שיהיה גם עיתון שישרת את הציבור? ואם הם רוצים שיהיה עיתון שישרת את הציבור, אז שימהרו לעשות מנוי על הארץ.

ויש עוד דוגמאות. העורך הבכיר של TheMarker, גיא רולניק, שהרפורמה בסלולר ועוד רפורמות רשומות על שמו ממש, גם העלה לראשונה את סוגיית הריכוזיות במשק, כשעוד איש לא הבין על מה הוא מדבר. בעבודה סיזיפית, עקבית, חכמה וזהירה שלו, הגיע ראש הממשלה למסקנה ומינה ועדה לבחינת התחרותיות במשק. התוצאה ידועה - חוק שיצמצם את הריכוזיות. ומי התנגד לקמפיין הזה של TheMarker? העיתונים האחרים וכל הגדולים והריכוזיים במשק. אתה מכיר עוד עיתון שהיה עושה מעשה כזה?

תומר שאל "האם יכול להיות שהארץ, בתור עיתון הבית של אנשי השמאל בישראל, גרם יותר נזק מתועלת לתנועות השמאל, זכויות האדם וכדומה? הסיבה לשאלה היא נתינת במה לכותבי מאמרים שנחשבים קיצוניים אפילו בקרב אנשים בצד היותר שמאלי של המפה הפוליטית".
 
עמוס שוקן: לגבי גדעון לוי והטייסים עניתי בפירוט קודם. עמירה הס כתבה לא אחת על בעיות ברשות הפלסטינית. אני חושב שהיא גם מיואשת מהיחס המזלזל והמתעלם של ישראל לאבו מאזן, מכך שישראל משפילה ומחלישה אותו, אולי היא רואה את ההשפעה של זה על היחס החיובי של פלסטינים בשטחים לחמאס, ואולי היא חושבת שבסוף ישראל תצטרך לעמוד מול החמאס ולא מול הרשות, שישראל עזרה להפוך אותה לחלשה. זה נראה הלך מחשבה די הגיוני, לא? מצער מאוד אבל הגיוני.

הנזק לשמאל נגרם ממקומות אחרים. מ"האין פרטנר" של ברק (בקושי הצלחנו להוציא ממנו בוועידת ישראל לשלום שהאמירה הזאת היתה לגבי ערפאת "לעת שנאמרה" ולגבי אבו מאזן עכשיו המצב אחר), הטמטום (בעיניי) של הפלסטינים שלא השכילו להוציא מן ההתנתקות משהו אחר, נכון שלדעתי בעזרת ישראל. אחרי שנבחר, איסמעיל הנייה אמר להארץ שאפשר לעשות תהדייה לעשר או עשרים שנה (לא זוכר בדיוק). אבל אני בעצם לא רוצה לייצג את השמאל הישראלי. אני מסתפק בלייצג את הארץ.   

הגולש דגיג רקק: "הקו המערכתי לו אתה אחראי הופך קיצוני משנה לשנה. מה שמצער אותי הוא שנראה שלא מדובר בדיאלוג עם הקוראים, אלא בהטפה. אתה מאמץ חבורת כותבים שאינם אלא פרובוקטורים מקצועיים (...) אתה רוצה שאח של לוחם, הורה שלו, אשתו, יישארו מנויים? תתקוף את הממשלה כאוות נפשך, מה אתה רוצה מהחיילים?"

עמוס שוקן: הקו המערכתי של העיתון לא נעשה קיצוני משנה לשנה. הוא יציב ולא משתנה בכלל. תיארתי קודם איך היה הארץ כשאבי ערך אותו לפני 26 שנה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. בדברים המהותיים אין הבדלים, בסגנון אולי קצת כן. יש בעיתון יותר אנשים צעירים, עם שפה קצת אחרת, ואני יכול להבין שהיא עלולה להיראות קצת פרועה לקוראים וותיקים יותר, אבל זה גם עיתון שצריך לדאוג לדור הבא של קוראים. 

ולא תקפנו את החיילים. על המאמר של גדעון שכן תקף את הטייסים, ורק על הרג חפים מפשע, השבתי קודם. אגב התואר "מהמוצדקות" שנתת למלחמה, אני מציע שתשאל את עצמך, כפי שאני שואל את עצמי, אילו ישראל היתה מנהלת תהליך שלום ברצינות, האם היינו מגיעים למלחמה הזאת. אני בכלל לא בטוח, ואני חושב שאני יכול לתאר איך השתלשלות הדברים כפי שהיתה הביאה למלחמה. בהסתברות, רק בהסתברות, כי יש כמובן גורמים שאינם בשליטת ישראל. אבל לדעתי בהתנהלות אחרת בתהליך השלום יש הסתברות שהמלחמה היתה נמנעת.

הגולשים יניב, מיכל ברזילי רוכני, גיא חמו, רוני, מאיה גולדשטיין הציעו לפתוח לקריאה חינם את כל הכתבות באתר הארץ: "אם תפקידה של התקשורת הוא חשיפה וביקורת ולא רק התיישרות, אז יש לכם אחריות גם במתן אפשרות חשיפה לא רק לקבוצה מצומצמת של קוראים. מה דעתך על לפתוח בזמן המלחמה את האתר לא רק למנויים, על מנת לאפשר להשמיע גם את קולות הביקורת למגוון רחב יותר של האוכלוסייה?", כתבה גולדשטיין.

עמוס שוקן: בעבודה העיתונאית שלנו אנחנו נוקטים עמדות שלדעתנו משרתות את האינטרס של הציבור, גם אם הן גורמות נזק לעסקים שלנו (חרם המודעות של אי-די-בי עלה לנו בארבע שנים 10-15 מיליון ש"ח), אבל אנחנו חברה עסקית שצריכה לקיים את עצמה מהכנסותיה. המודל העסקי של העיתונות בכל העולם נמצא בקריסה בגלל השינויים הטכנולוגיים, וסגירת האתר שלנו לתשלום היא חלק מן הניסיון שלנו לייצר מודל עסקי. בלי מודל עסקי גם המוסד המפואר הזה שקם לפני 95 שנה לא יתקיים. אז אם חשוב לכם שיהיה בישראל עיתון כמו הארץ (ותיארתי לכם במה הוא שונה מאחרים ואיזה שירות הוא נותן לציבור), תעשו מינוי. מינוי דיגיטלי לחודש עולה פחות מכרטיס לסרט או סלט בארומה.

לא מפרסמים תוכן מפר חוק

גיא חמו וגולשים נוספים ביקשו לראות דעות שונות במדור המאמרים: "דווקא בתקופה זו צריך עיתון הארץ לחתור ולהביא כותבים המייצגים את הצד השני של המפה ללא כחל ושרק, בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר, רונן שובל, וראשי מועצת יש"ע לדורותיהם, אברי רן, ראשי לה פמיליה של בית"ר וכו' וכו'. הדרך היחידה להתמודד איתם היא בקריאת כתביהם וניתוח הלוגיקה המנחה שלהם. האם מיעוט הכותבים נובע מסירובם לכתוב עבור הארץ או חששו של הארץ מתוכן שעלול להפר את חוקי מדינת ישראל?"

עמוס שוקן: האמת? אני לא חושב שאנשים כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר, רונן שובל וכו' יכולים לבוא בקהלם של אנשים הגונים. התפלצתי כשהארץ פרסם פעם מאמר של בן גביר. המאמר, אגב, היה בסדר. רונן שובל פרסם בהארץ לא מעט מאמרים. עורך מדור הדעות אמר לי שעבד איתו הרבה כדי להוציא משהו ראוי, בכל זאת הרגשתי את הקווים הפאשיסטים בהסתה שלו, שנמשכים גם בכתיבה שלו במעריב. איננו "חוששים" מתוכן מפר חוק. אנחנו פשוט לא מפרסמים אותו.

הגולשת ג'ויה קוגן שאלה: מדוע היה צורך להבליט את מכתבה למערכת שכתבה אמו של נחשון וקסמן? האם המורא מפני דעת הקהל הישראלי נפלה גם על העמדות האמיצות שנוקט עיתונך "הארץ" גם בנושא המלחמה בעזה, בפרסום דברי אם שכולה שאינה מביאה בדבריה איזה חידוש - ובכך רצית להופיע כ"מאוזן"?

עמוס שוקן: אין לי מושג. האמת היא שמהבוקר הייתי בפגישות ואחר כך התחלתי לענות כאן, ובכלל לא ראיתי את זה. אי אפשר בלי המהדורה הדיגיטלית, אבל הנזק ממנה הוא שבכל רגע נתון העורכים יודעים כמה אנשים גולשים באתר וכמה קוראים כל ידיעה. כמובן חשוב שיהיו כמה שיותר אנשים, וזה מכניס בעריכת הדיגיטל קצת תרבות של רייטינג. אז כנראה שעורכי הדיגיטל חשבו שזה יעניין קוראים. בעיתון מכתבה של גב' וקסמן מופיעה במדור המכתבים למערכת בלי הבלטה.

הגולש גל כתב כי חסרה לו תמונת מצב שוטפת ומפורטת על הנעשה בעזה ואייל רוזנברג שאל מדוע אין להארץ כתב קבוע ברצועת עזה?

עמוס שוקן: הייתי שמח אילו היה לנו כתב קבוע בעזה (כמו גם במדינות ערביות - בזמנו לא הצלחנו להחזיק כתב קבוע בקהיר). עזה יותר קרובה אלינו מניו יורק ודיווח שוטף משם מאוד מעניין. לפני הרבה שנים עמירה הס גרה שם, אחר כך עזבה. היא הגיעה לשם שוב אחרי שהחמאס שלט שם, היתה פרק זמן מסוים, ולדעתי (אני כותב מהזיכרון, היא לא עונה לי בנייד) יעצו לה שם לעזוב. עמירה מדווחת עכשיו מעזה גם על פי שיחות עם גורמים שם שהיא בקשרים איתם. זה הרבה יותר ממה שמופיע בכלי תקשורת אחרים.

יהושע לוי שאל: "האם עיתון הארץ מייצג פלורליזם?! לאחר המחזה המביש שראיתי בכנס הארץ לשלום (!) כאשר שר במדינת ישראל רק אמר את המילים 'אולי הגיע הזמן לחישוב מסלול מחדש' והתגובות הברבריות והמתלהמות מהקהל אני כבר לא חושב שהארץ הינו עיתון ל'אנשים חושבים' כפי שאומרת הפרסומת?

עמוס שוקן: אין לי מושג מי היה הקהל בוועידת ישראל לשלום. פתחנו את ההרשמה שבועיים לפני הכנס, חינם, וסגרנו תוך שש שעות כי נרשמו 1,600 איש. באולם היה מקום ל-1,200. במשך יום הוועידה קיבלו תג השתתפות בשעות שונות בסך הכל כ-2,200 איש ואשה, ותביא בחשבון שפרסמנו את הוועידה לא רק בהארץ אלא גם בטלוויזיה וברדיו, כך שאני בטוח שלא כל המשתתפים היו מנויי הארץ. ההפרעות לנפתלי בנט היו לא במקום. עקיבא אלדר עלה לפודיום פעם אחת, ואני פעמיים כדי להפסיק את ההפרעה המנוגדת לרוח הוועידה ולמטרתה.

הגולש עמית שאל: רוב כתבי "הארץ" מייצגים דעה של מיעוט מבוטל בישראל. עד כמה מתקשה עיתון הארץ למצוא כתבים ברמה סבירה (שלא לדבר על רמה גבוהה) מתוך אותו מאגר דליל של כותבים בשפה העברית?

עמוס שוקן: למה מאגר דליל של כותבים בשפה העברית? תקרא את העברית של עודה בשאראת וסייד קשוע.

נעמן: האם הסתה היא מנת חלקו של הימין הקיצוני בלבד או גם של השמאל הקיצוני? כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאמריהם של חלק נכבד מהפובליציסטים בעיתון הנמצא בבעלותך, שבאורח שיטתי לאורך זמן משווים את מעשיה של ישראל למשהו שבין מעשיה של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ולמעלליה של גרמניה הנאצית? (...) אתה טוען לאורך זמן שעיתונך הוא עיתון ציוני התומך ברעיון של שתי מדינות לשתי העמים, אך לאורך זמן ניתן בעיתון דגש והבלטה ברורים לרעיונות פוסט או אנטי ציוניים?

עמוס שוקן: עניתי על חלק מן הטענות האלה. אני עצמי השתמשתי בהשוואה לדרום אפריקה בשני מאמרים (לפי זכרוני עכשיו) שכתבתי. בפעם האחרונה, במאמר שכתבתי למגזין שהוצאנו לוועידת ישראל שלום. תקרא אותו ותגיד לי אם לדעתך זה לא בסדר. שלח לי מייל, הכתובת באתר. כשתאמר לי מה הגדרתך לפוסט ציונות אוכל להשיב לך אם יש לנו מאמרים פוסט ציוניים, שוב במייל. 

גם "אנשים חושבים" אוהבים סקס

יובל כתב: אתמול עשיתי אנפרנד להארץ בפייסבוק, צעד אחד לפני ביטול המנוי הדיגיטלי. הארץ ממצב את עצמו כ"עיתון לאנשים חושבים" אבל אנשים חושבים לא כותבים בעיתון שלך כבר הרבה זמן. לעיתון יש כמה אובססיות שבינן לבין עיתונות אין ולו דבר.  העיסוק באפליית מזרחים נכנס לכתבות המסקרות את התייקרות החלב. העיסוק בתכניות ריאליטי מזווית "אינטלקטואלית". העיסוק בארגוני שמאל וימין קיקיוניים, חסרי כל השפעה, וניפוחם לממדי ענק (...) עיתון לאנשים חושבים צריך לאתגר את השיח. אתם לא מאתגרים דבר. כל מאמרי המערכת נראים כמו תגובה פבלובית שכל אדם ברחוב יכול לנחש מה תהיה לפני שנכתבה (...) אני מקווה שהעיתון יחזור לימיו הטובים, יגייס עיתונאים ולא גדוד של בכיינים ממורמרים שכותבים את אותו מאמר בגרסאות שונות בכל יום מחדש.

עמוס שוקן: אני זקוק ליותר זמן ומחשבה כדי לענות על זה. קשה לי לעשות את זה במרתון הנוכחי. שלח לי את זה במייל ואנסה להשיב.

הגולש "לארס פון טרייר מאשדוד" כתב: מאז שאתר הארץ עבר למתכונת בתשלום אנחנו רואים הרבה יותר סקס בעיתון, תמונות ערום בעמוד הראשי, כותרות פרובוקטיביות , וכתבות רצופות זימה במסווה של ביקורות קולנוע (נימפומנית, משחקי הכס).  קודם כל - זה נהדר. גם 'אנשים חושבים' אוהבים סקס, ולא מזיק להציג בעמוד הראשי קצת עור חשוף לצד תמונת הפרופיל חמוצות-המבט של הפרשנים.  דבר שני, האם זו מדיניות מכוונת, והאם יש דיון על זה במערכת? 

עמוס שוקן: זה אחד מהדברים הגרועים באינטרנט. לאט לאט ההמון הופך להיות העורך. צריך קצת להילחם בזה. מצד שני זה חלק מהחיים, לא?

אנחנו מקבלים לא מעט תלונות על הנושא הזה ומקיימים על כך דיון מתמיד. הכלל הוא: האם התמונה שהוצגה רלוונטית לידיעה המדוברת ולא נועדה רק למטרות רייטינג.

אורי שאל: "האם עיתון הארץ ומערכתו רואים את עצמם כעיתון ציוני או מזדהים באיזושהי צורה עם הנרטיב הציוני ומגילת העצמאות או שמא העיתון ועורכיו הבכירים מעדיפים גישה ביקורתית ואובייקטיבית ונטולת כל הזדהות עם מדינת ישראל?"

עמוס שוקן: תגיד, אתה קורא את העיתון? לפני זמן לא רב כתבנו מאמר מערכת על כך שיש כוחות בישראל שפועלים נגד הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ורוצים להגדירה כמדינת הלאום של העם היהודי כדי לצמצם את הדמוקרטיה ולפגוע בהתחייבויות כלפי המיעוט הערבי שניתנו במגילת העצמאות. תקרא את המאמר הקצר הזה שכתבתי, תבין מהי בעיניי ציונות, ואיך עיוותו את המושג הזה לבלי הכר.

הגולש א' כתב: אני רוצה להבין איך שמאל הומניסטי תומך בקנאות הדתית והלאומנית של הערבים? (...) מדוע לא נשמעת ביקורת בשמאל כנגד הכוחנות האכזרית, שלילת זכויות האזרח, דיכוי הנשים, הקנאות הדתית, הפגיעה במיעוטים, השחיתות כנורמה, הפטריארכליות חסרת הפשרות, דיכוי הילדים והפגיעה המתמדת בזכותם לחינוך והגנה - בצד הערבי.

עמוס שוקן: לא רוצה לענות בשם "השמאל ההומניסטי" (מה שזה לא יהיה). בהארץ אנחנו עוסקים רק בישראל וכתבנו על דיכוי נשים בקרב ערביי ישראל, חרדים וכו. אבל אנחנו לא כותבים מאמרי מערכת על מה שקורה בסעודיה, למשל. צבי בראל מסקר ומפרשן בצורה נרחבת את הנעשה במדינות ערב ותכניו מוגשים בהבלטה בעיתון ובאתר.

תודה לכל הגולשים ששלחו שאלות באימייל ובתגובות. אנו מתנצלים אם היו שאלות שלא נענו מפאת קוצר הזמן.

533
 
הוספת תגובה

תודה!

תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת

אנא המתן...