הדרת נשים היא מגמה חברתית של הרחקת נשים מעמדות ציבוריות בעלות משמעות - בכלכלה, פוליטיקה, הבעת דעה, ואף הרחקה מהופעה בציבור. ב-2011 ייחדה התקשורת הישראלית את המושג לתופעות של הפרדה בין גברים לנשים במגזר הדתי והחרדי, מנימוקים של צניעות. בעיניים חילוניות, ההפרדה נתפסת בתור אפליה נגד נשים, שוביניזם וכפייה דתית.
בסוף 2011 התפרסמו כמה תופעות של הדרת נשים. תשעה צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 יצאו מטקס רשמי בעת שהופיעה חיילת זמרת, בשל הפרשנות להלכה "קול באשה ערווה", האוסרת על גבר לשמוע שירת נשים. רב השומרון, הרב אליקים לבנון, אמר כי על החיילים למסור את נפשם ולא לשמוע אישה שרה, גם אם יועמדו מול כיתת יורים.
זירה נוספת שבה מתקיימת הדרת נשים היא בקווי האוטובוס המשרתים את הציבור החרדי - "קווי מהדרין" או "קו כשר". בקווים אלה הגברים יושבים מלפנים והנשים מאחור. חברת אגד וחברות נוספות הפעילו קווי מהדרין, בין השאר בירושלים, בני ברק ובית שמש. ב-2011 קבע בג"ץ כי אי אפשר לכפות את ההפרדה על מי שאינו מעוניין. בדצמבר 2011 התפרסם סיפורה של טניה רוזנבליט, שלאחר שהתיישבה בספסל הקדמי באוטובוס מאשדוד לירושלים, נוסעים חרדים עצרו את האוטובוס.
הדרת נשים מתבטאת גם באיסור על הצגת תמונות של נשים במודעות ובפרסומות. בירושלים פורסמה מודעה של חברת המועצה רחל עזריה, רק לאחר עתירה לבית משפט. פניהן של דוגמניות כמו סנדי בר או בר רפאלי לא הופיעו בשלטי חוצות בבירה. בעלון דתי, שפירסם מודעה לאזכרה לבני משפחת פוגל מאיתמר, טושטשו פניה של אם המשפחה רות פוגל. במודעה לערב תרבות ברחובות, טושטשו פניה של העיתונאית סיון רהב מאיר. בתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" לא אפשרו לנשים לעלות לשידור במשך תקופה ארוכה.
