השופט אשר (דן) גרוניס הוא נשיא בית המשפט העליון, הנשיא העשירי מאז קום המדינה. גרוניס החל את דרכו בבית המשפט העליון ב-2002, לאחר 14 שנים כשופט מחוזי בבאר שבע ובתל אביב, ובמרבית כהונתו נשאר מתחת לרדאר של התקשורת ודעת הקהל הציבורית. ניתן לייחס זאת לאופיו, המשפיע גם על עקרונותיו השיפוטיים. עמיתים ומכרים מגדירים אותו כאדם שקט, מסוגר, צנוע וקפדן, ששומר מרחק מהתקשורת, המערכת הפוליטית ואפילו מאירועים חברתיים.
מבחינה משפטית, יש המגדירים אותו כ"טכנוקרט", שאינו ניחן בכריזמה ובחזון שיפוטי-מנהיגותי. הם מצביעים על כך שגרוניס מתמחה בסדר הדין האזרחי, הביורוקרטי-לכאורה, ובמשפט אזרחי ומסחרי, ונרתע ממעורבות בית המשפט בסוגיות חברתיות הנדונות בתחום המשפט הציבורי. כך למשל, בתשובה לעתירות נגד חוק טל, כתב גרוניס בפסק דינו כי בית המשפט אינו כלי לשינוי חברתי - את התפקיד הזה הוא מותיר לכנסת ולדיון הציבורי.
גישתו השמרנית היא שינוי חד לעומת שני קודמיו בנשיאות, אהרן ברק ודורית ביניש, שדגלו בגישת האקטיביזם השיפוטי. גרוניס לא היסס להתנגד לעמדתם בפסקי דינו, ולהישאר פעמים רבות בעמדת מיעוט. הוא סבור, למשל, שעל בג"ץ להימנע מפסילת חוקים של הכנסת. אחד מטיעוניו הוא שתפקיד בית המשפט להגן על זכויות המיעוט, אולם אם החוק פוגע דווקא בזכויות הרוב – יש להותיר לאותו רוב לנצל את כוחו בכנסת כדי לתקן את החוק. הנשיא ברק מתח עליו ביקורת, כשכתב שהגישה שעליה נשען גרוניס שגויה, ואינה מתאימה למבנה החוקתי בישראל. אולם הדבר לא הרתיע את גרוניס מלהישען שוב על אותו עיקרון ולהתנגד לביטול חוק טל - המעניק זכויות יתר למיעוט החרדי. באופן כללי, גרוניס טוען כי השופטים, ביומרתם, העניקו לעצמם סמכויות מפליגות, שמתפקיד הכנסת להעניק להם.
גרוניס היה גם בין שופטי הרוב שדחו את העתירות נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל. "זכויות אדם אינן מתכון להתאבדות לאומית", השיב לעותרים, שביקשו שכמו בני כל הלאומים, גם פלסטינים המתחתנים עם ישראלים יקבלו אזרחות ישראלית.
גישתו המרוסנת של גרוניס נשאה חן בעיני שר המשפטים יעקב נאמן וגורמים בימין הפוליטי, שתפשו את בג"ץ של ברק וביניש כליברלי מדי (ואולי קסמה להם ההיסטוריה של גרוניס, כבן למשפחה דתית, שגדל בבניין שבו גר מנחם בגין בתל אביב). אולם בדרך לכס הנשיא עמד מכשול: ביום המיועד לפרישת ביניש, היה גרוניס מבוגר ב-41 ימים מגיל 67, שהיה הגיל המקסימלי שהתיר החוק למינוי נשיא לעליון. לכן, אותם גורמים פוליטיים יזמו את "חוק גרוניס", שהסיר את מגבלת הגיל. ביקורת רבה נמתחה על כך שפוליטיקאים שינו את החוק כדי להתאימו לשופט ספציפי, וכי הדבר גם "סימן" את גרוניס שלא ברצונו ושלא בטובתו. אולם רבים סבורים שעצמאותו השיפוטית של גרוניס – שאינו מקורב לאותם פוליטיקאים – עשויה לאכזב את יוזמי החוק על שמו.
