המחאה החברתית שהתפרצה ביולי 2011 במאהלים והפגנות בכל הארץ, יצאה נגד בעיית יוקר המחייה בישראל: מצד אחד שוק התעסוקה אינו מציע ביטחון כלכלי, ומצד שני עלות הדיור זינקה בעשרות אחוזים בתוך שנים ספורות, מוצרי צריכה בסיסיים יקרים משמעותית מאשר בחו"ל, ושירותים שבעבר סופקו בזול על ידי הממשלה, עוברים לידיים פרטיות.
המחאה השמיעה את קולם של אנשי המעמד הבינוני הצעיר, "עמוד השדרה" של החברה הישראלית. היא סימנה שני אחראים עיקריים למצב: ממשלות ישראל שהובילו מדיניות של הפרטה וקיצוצים בלי לדאוג לרווחת האזרח; וכן הריכוזיות במשק, שנשלט על ידי מונופולים המונעים תחרות ומרכזים עוצמה כלכלית ופוליטית.
ההשפעה המרכזית של המחאה היא שינוי תודעתי עמוק לגבי מערכת הכוחות במדינה. היא הראתה שהאזרחים שהכי מזדהים עם המדינה אינם שבעי רצון מהשיטה הכלכלית-פוליטית שלה, והם מסוגלים להתארגן נגדה גם במחיר של פגיעה ביציבות השלטונית. לפי סקר מיוני 2012, כ-70 אחוזים מהציבור היהודי עדיין תומכים במחאה.
למחאה היו גם השפעות מעשיות: צינון שוק הדיור, היחלשותם של כמה תאגידים, הקמת ועדת הריכוזיות, הקמת ועדת טרכטנברג והגדלת הגירעון על ידי נתניהו. התקשורת ספגה מכת בומרנג: היא עודדה את המחאה, ולאחריה נפגעה מעצירת שוק הפרסום.
המחאה החלה בהתארגנויות ספונטניות שהלכו וגדלו מסוף 2010, כשהבולטת שבהן היא מחאת הקוטג'. ביולי 2011 הקימה דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב במחאה על גובה שכר הדירה (בשל כך נקראה המחאה בתחילה "מחאת הדיור"). במהרה המאהל גדל והפך למרכז של פעילות מחאה, שאליו הצטרפו גופים שונים ובהם התאחדות הסטודנטים הארצית בראשות איציק שמולי. מהמאהל החלו לצאת הפגנות חסרות תקדים – בהיקף ובנושא – תחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי". ההפגנה הגדולה ביותר סימנה את סוף תקופת ההפגנות, כאשר 400 אלף איש הפגינו בכל הארץ בספטמבר 2011.
המחאה אינה תנועה מונהגת, ונשמעים בה קולות רבים. הצלחתה אף נזקפת לכך שלא הזדהתה עם מגזר או מפלגה. עם זאת, הפעילות במחאה באה בעיקר מהמרכז ומהשמאל הפוליטי, בעוד הימין המאורגן נזהר מלהצטרף משום שזיהה אותה כניסיון לפוטש נגד ממשלת נתניהו. לאחר תקופת ההפגנות החלו פיצולים בקרב מארגני המחאה.
במהלך 2012 היה קונצנזוס שההפגנות ישובו בקיץ, והן יהיו פוליטיות יותר, אלימות יותר, המוניות פחות, ופחות מסוקרות בתקשורת. זה בדיוק מה שקרה. לאחר כמה ניסיונות התנעה חיוורים, ניסתה ליף ביוני 2012 לחדש בלי אישור את מאהל רוטשילד – ונעצרה. המעצר האלים הצליח למשוך תשומת לב, ולמחרת נרשמה ההפגנה האלימה ביותר, שבה נופצו כמה חלונות ראווה ונעצרו 85 מפגינים.
