אבי גבאי אינו מתווה בספרו מדיניות פורצת דרך או חזון רב מעוף. בחיבור חסר סדר ועריכה הוא מנסה למרוח איפור כבד כדי להעלים מיני קמטים ומבוכות שגרם מאז היבחרו לראשות העבודה ולמעשה מסביר בעצמו את מהות כישלונו הפוליטי
ספרו של איל ויצמן מתרחק מקלישאות ומהדיון השגור על פתרון מדיני של הסכסוך ומתאר את כיבוש השטחים באופן מעמיק, רב ממדי ומקורי
ספרו של בני מוריס, המלקט מבחר ממחשבותיו, הוא מסע פנימי אל מחוזות האגו. זהו ספר לא טוב, פרי עטו של אחד ההיסטוריונים המוכשרים ביותר בקרבנו, שלא היה צריך להתפרסם
נעימה ברזל מתארת בספרה את תנועת ההתנחלות בעיניים כלות של בת האליטה שנותרה מאחור, ואבי שגיא ודב שוורץ מספקים בספרם מבט מבפנים על הציונות הדתית. הראשון משופע בטעויות עובדתיות וסובל מגישה סטריאוטיפית, השני עמוק וחדשני יותר
לא סתם התעקש אליאס ח'ורי שספרו "ילדי הגטו" יתורגם קודם כל לעברית: באחת היצירות החשובות של השנים האחרונות מציג הסופר הלבנוני את הסיפור הפלסטיני של 1948 כפי שמעולם לא סופר לישראלים
בספרו "מסע אל העתיד" מריץ עצמו יאיר לפיד לראשות הממשלה, וקובע: רק המרכז, שאינו כבול לכוחות קיצוניים, יכול לחולל שינוי. בדרך הוא שוכח את החנופה שלו למתנחלים ולחרדים, ולא באמת מציע תוכנית מעשית
בנימין בראון ממפה את שדה הרעיונות והערכים של הציבור החרדי בישראל אך אי אפשר למצוא בספרו ניסוח שלם של האידיאולוגיה החרדית — פשוט מפני שאין אחת כזאת. התוצאה מקיפה ומעמיקה, גם אם היא סובלת מעודף מידע ופירוט יתר
בספרו, "אורשלים", ניר חסון מיטיב לגולל את סיפורה של העיר המאוחדת־שסועה, שנפלה קורבן ב–50 השנים האחרונות לתהום שבין הרטוריקה הנבובה עליה למציאות העצובה ברחובותיה
ב"שלום לקנאים" שפתו של עוז מופלאה כרגיל, אולם מאחוריה הוא מחביא את כל הבעיות המהותיות של השמאל הציוני: החל בהתנשאות וקידוש החילוניות ועד להתחמקות מהשאלות הקשות באמת