הנרייטה סאלד, שהקימה את ארגון הדסה והובילה את עליית הנוער, היתה מנהיגה ציונית בולטת שנולדה מוקדם מדי. בביוגרפיה החשובה שכתבה עליה מיטיבה דבורה הכהן לקשור בין חייה ובין הגבולות שהציבה לה סביבתה הגברית, אך משמיטה פרטים והקשרים לא מעטים
דוד ויצטום מנתח בספרו את יחסם של העיתונים בישראל בשנות ה–50 לתהליך הפיוס עם גרמניה וטוען כי "גרמניה האחרת" היתה למעשה "סיפור" שרקמו היקים ובן־גוריון. אך הוא מתעלם מהדרמה של השיקום המוסרי והדמוקרטי של גרמניה
ההיסטוריון אדם רז משחזר בפרטנות מקפיאת דם את טבח כפר קאסם. אך הוא נסחף לשורה של אי־דיוקים בניסיונו לקשור בין הטרגדיה ובין תוכנית סודית להברחת תושבי המשולש לירדן
מאיר מרגלית חקר את הירידה מהארץ בתקופת המנדט, שנבעה ממגוון סיבות: מצוקה כלכלית, חשש מהמצב הביטחוני ואף התאכזרות של התנועה הציונית לזקנים ולחולים. אך הירידה באותה תקופה כמעט לא הזיקה למפעל הציוני
כשאורי אבנרי לא מצא מלה מתאימה שתבטא את מה שרצה להגיד — המציא מלה חדשה. כך עשה גם עם סיפורים. אך הסקופים שפרסם "העולם הזה" נטעו בנו חשיבה ביקורתית מול גלים של אינדוקטרינציה ציונית ותעמולה ממשלתית
ספק אם היה עוד ספר שזכה מיד עם פרסומו לחיבוק כה עז של הממסד כמו "שיח לוחמים". המהדורה החדשה שלו חילונית יותר וכוללת תוספות חשובות שהושמטו בעבר, לרבות התייחסות הדוברים לריח הגופות של חיילי מצרים והתנשאותם על החיילים המזרחים
סיפורו האישי של יוסי ביילין משמש את אבי שילון כדי לטעון שהשמאל קרס בשל ניסיונו לקשור את קידום השלום בהחדרת ערכים ליברליים בחברה הישראלית. ספרו של שילון כתוב היטב, אבל אפשר לחלוק על כמה מטענותיו
כיבוש הגדה המערבית והפצצת הכור העיראקי היו מוצדקים, אבל מלחמת לבנון הראשונה היתה כישלון חרוץ. דן קורן ויחיאל גוטמן מחלקים ציונים ל–30 החלטות ממשלה מתולדות המדינה בספר פסקני מדי, הכתוב כמו שמדברים בפרלמנט של יום שישי
איל חלפון ויגאל סרנה מניחים, כל אחד בספרו, כי מלחמת ששת הימים מסמלת את סופה של הציונות ההגונה. הם מתעדים שני פלחים של החברה הישראלית, אך אצל שניהם המסרים הפוליטיים השמאלניים חשובים יותר מהסיפורים עצמם
בביוגרפיה על יצחק רבין חוזר איתמר רבינוביץ לימי אוסלו הסוערים, אז כיהן כשגריר בארצות הברית. הוא משתדל שלא להיתפס בקסמו של נער הפוסטר הציוני והמיתוס הגדול שנבנה אחרי הירצחו, אך אינו מצליח להתאפק
הספר של גיא לרון על מלחמת ששת הימים, שטרם תורגם לעברית, מתמקד בגנרלים ובפוליטיקאים, אך מתעלם לחלוטין מחולשתו החברתית והפסיכולוגית של הציבור הישראלי באותם ימים
בעזרת הרבה צבע ופיקנטריה מתאר מייקל דובס את ההתפתחויות הדרמטיות ב–1945, שעיצבו את העולם. כל זה מספק קריאה טובה, אבל משאיר יותר מדי נושאים ללא תשובה
40 שנה לאחר שראה אור לראשונה, יוצא הספר של חבורת זוארץ במהדורה מחודשת. הוא לא היה נועז כל כך ולא פרוע עד הסוף, אך הוא לימד אותנו להטיל ספק
במרכז הביוגרפיה הפוליטית של משה שרת ניצבים יחסיו הקשים עם דוד בן־גוריון, שעמד בדרכו אף על פי שהשקפותיהם לא היו שונות כל כך
בספרו, אדם רז עוסק בוויכוח הפוליטי שליווה את פרויקט הגרעין בשנות ה-50 וה-60 וטוען שהכור נבנה והופעל מאחורי גבה של הדמוקרטיה הישראלית
"מלחמות חיי", הביוגרפיה האחרונה של אהוד ברק, כמו נכתבה לפני 50 שנה, כשישראל אהבה לאהוב את צבאה, ושני זמרי תהילה משוררים את קורותיו של גנרל
כשכותבים שיר הלל לפוליטיקאי, כמו בביוגרפיה "מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל", אי אפשר כנראה להימנע משיבושים וסילופים
הנשיא החמישי, בן 94, מנווט בספרו בין האירועים ההיסטוריים הגדולים שהיה שותף להם ובין הסיפורים הקטנים והעסיסיים שנקרו בדרכו
בביוגרפיה "אלן טיורינג: האניגמה" מנסה אנדרו הודג'ס למצוא זיקה בין גאוניותו של טיורינג כמדען וכאחד מאבות המחשב למשיכתו לגברים
הספרייה מחזיקה בספרים ששדדו הנאצים ובספרים ששייכים לפלסטינים וליהודי תימן. גיש עמית טוען שיש כאן פרשות-רשע המעוגנות בציונות
