סיפורו של תת אלוף יצחק פונדק

יצחק פונדק, בן 98, רוצה למות אלוף. ויש לו אין-ספור סיפורים מרתקים כדי להסביר למה

ניר מן
עודכן ב-
5

גם בפרוס שנתו ה-99, שש יצחק פונדק בחדוות נעורים אלי כל התנצחות ראויה. בגילו ובמעמדו, תא"ל ושגריר בדימוס, הוא כבר לא עושה חשבון לאיש, וגם לעצמו אין הוא עושה הנחות. ב-48' פיקד פונדק על חטיבה תשע. "לי נהרגו במלחמת העצמאות 145 חיילים ואסון המשפחות רובץ על לבי עד היום הזה", הוא אומר. "כשאני שומע שכל המדינה עומדת על הראש בגלל חייל אחד שבשבי חמאס, אינני מבין את זה. אני מבין את משפחת שליט וברור שהיא רוצה את הבן גלעד בחזרה. אבל יש גם אפשרות שאם ישחררו את הרוצחים הפלסטינים מבית הסוהר, הם ירצחו עוד עשרות ישראלים, ומה יהיה על המשפחות שלהם?"

לאחרונה דורש פונדק לתקן מה שנראה בעיניו קיפוח רב שנים. "לפני שנה פניתי לרמטכ"ל גבי אשכנזי ודרשתי שיחזירו לי את דרגת האלוף ששדדו ממני. כתבתי לו שבמכתב המינוי למפקד גייסות השריון, שקיבלתי בינואר 54' מהרמטכ"ל משה דיין, נכתב שבשנה הבאה תוענק לי דרגת אלוף. אלא שאז התפוצצה פרשת 'עסק הביש'. שר הביטחון, פנחס לבון, הואשם שהוא נתן את ההוראה להפעיל את חוליות החבלה במצרים. אני הייתי בן בית אצל לבון וצרחתי שלא יכול להיות שלבון נתן את ההוראה".

למה?

"כי לבון לא היה מעז לתת את ההוראה מבלי לדווח על כך לראש הממשלה דאז, משה שרת, ולקבל את אישורו; ולא היה שום סיכוי שבעולם ששרת היה מאשר לו לבצע את הפעולה ההרפתקנית והאומללה הזאת במצרים".

אם כך, לבון היה בעדך?

"מה היה בין דיין, פרס ולבון אינני יודע. ידוע לי רק שפתאום קיבלתי מכתב מדיין, שבו הוא כתב שהוחלט לא להעניק דרגות אלוף באותה השנה. מכיוון שמאוחר יותר יצחק רבין קיבל דרגת אלוף, אני משער שההחלטה נועדה למנוע מבנימין גבלי, ראש אמ"ן, את הדרגה בגלל מעורבותו בפרשת 'עסק הביש'. כדי שגבלי לא יישאר לבד הוחלט שגם אני לא אקבל דרגת אלוף".

מה היתה תגובת אשכנזי?

"הוא לא ענה לי ולא דיבר איתי. הפנייה שלי הועברה אל ראש אכ"א אבי זמיר. זמיר הזמין אותי ללשכתו בקריה ושוחח איתי 40 דקות. הצגתי לו את המסמכים, אבל הוא אמר שאי-אפשר ליצור תקדים. אמרתי לו שהתקדים נוצר כבר ב-61', כאשר לחיים הרצוג הוענקה דרגת אלוף רק לקראת פרישתו מצה"ל. את שתי הקדנציות שלו כראש אמ"ן הוא מילא בדרגת אלוף-משנה. שאלתי את זמיר כמה קצינים מחכים בתור לקבל דרגת אלוף לאחר שמילאו שלוש שנים תפקיד בתקן אלוף, ומקבלים כבר 50 שנים גמלה של אלוף? הוא לא ענה, אבל קיבלתי ממנו מגן דקורטיבי עם ההקדשה: 'לתא"ל (במיל') יצחק פונדק - מראשוני המפקדים בצה"ל, מופת וסמל למנהיגות ולתרומה רבת-שנים להגנת המדינה, בהוקרה ובהערכה מעומק הלב'. אינני מבין מה אכפת להם שאמות אלוף".

שני פצעי עצמאות

פונדק מעורה במציאות האקטואלית אבל רוחו נודדת לשדות הקרב של 48'. שנים רבות פעיל פונדק בהקמת אתרי הנצחה ללוחמי גבעתי שנהרגו במלחמת העצמאות. "נרתמתי גם למיזם 'יד לאשה העברית הלוחמת' בניצנים", הוא אומר, "כדי להנציח את גבורתן של נירה בן-ארי וחברותיה שנפלו בקרב בניצנים, וכדי להדגיש את תרומתם העצומה של חברי ניצנים לבלימת הצבא המצרי.

"מאז מלחמת העצמאות מדממים בי שני פצעים שטרם הגלידו", אומר פונדק. "הם כואבים לי עד כדי כך שבצוואתי קבעתי שחלקת הקבר שלי תהיה צמודה לקבר האחים של 30 חללי מלחמת העצמאות בבית העלמין בקיבוץ ניצנים". אשתו, מאשה, נטמנה שם לפני תשע שנים.

על הפצע הזה, היחס למגיני קיבוץ ניצנים שנכנעו, כבר ניסה פונדק לכפר לפני שנים, כשביקש את סליחתם ויצא למערכה ציבורית לטיהור שמם. "היישוב הושמץ ללא הצדקה", הוא חוזר ואומר. "לא היתה שום סיבה שקיבוץ ניצנים ייפול בקרב, אבל גם אני אשם בכך".

מדוע?

"מפני שכמג"ד צעיר חסר ניסיון לא פעלתי מספיק בתוקף מול מפקד החטיבה, כדי שיתגבר ויחזק את ניצנים".

למה הוא לא עשה זאת מלכתחילה?

"מפני שניצנים היה מתנועת הנוער הציוני ולא מהשומר הצעיר. המח"ט, סגנו, שני מג"דים בגבעתי, קצין האפסנאות, הפוליטרוק קובנר - כולם היו מהשומר הצעיר".

ומהו הפצע השני?

"הפצע השני הוא פרשת ירי על כוחותינו, שבו גדוד 53 בפיקודי הרג בשוגג שבעה מחיילינו ופצע 12 לוחמים נוספים. שלושה מהנופלים היו בנים יחידים למשפחותיהם".

זה קרה ב-13 במארס 48', חודשיים לפני הקמת המדינה. "יצאנו בשיירה לקיבוצים הנצורים גת וגלאון בנגב. הכוח הותקף בלילה על ידי ערביי העיירה פלוג'ה (ליד קרית גת של היום). מחלקה מהגדוד שלי, שהיתה בקיבוץ גת, יצאה לעזרתנו. המשוריין הקדמי הבחין בכוח שמתקדם אליו, ומכיוון שלא היו אמצעי קשר החיילים היו בטוחים שאלה ערבים ופתחו עליהם באש. מפקד מחלקת גת הבין את המתרחש, ורץ אל המשוריין היורה כשהוא מנופף בגופייתו הלבנה וצועק בעברית 'אל תירו!' המ"מ נפצע, אבל בזכותו הופסק הירי. למרות האסון פוצצנו למחרת בתים בפלוג'ה והרגנו 50 ערבים בקרב. זה היה הקרב הראשון שלי כמג"ד".

בהפוגה הראשונה, ביוני 48', הזמין פונדק לקיבוץ גת את שבע המשפחות השכולות של חללי הירי השגוי, כדי להסביר להן מה קרה. "כל המשפחות היו מפרברי תל אביב", הוא אומר. "במשך ארבע שעות סיפרתי להן איך הרגנו את הבנים שלהן. סיפרתי את האמת כהווייתה. חשבתי לעצמי שאם המשפחות יגידו שאינני יכול להיות מג"ד יותר, כי הרגתי את הבנים שלהן, הייתי מתפטר במקום. התוצאה משיחה זו היתה ששערותי התחילו להלבין".

המפלצת

במשך עשרות שנים סוחב פונדק התחשבנות עם יצחק דובנו, המוכר בשמו המחתרתי "יואב". דובנו היה מהדמויות האגדיות של דור תש"ח ונהרג בהגנה על נגבה קיבוצו. הוא היה קצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח והעמיד דורות של מפקדים עתירי שם ותהילה.

"מי שמסתובב היום בדרום רואה שהשם יואב מתנוסס מכל עבר", אומר פונדק. "המועצה האזורית יואב, קיבוץ שדה יואב, מצודת יואב, מרחצאות יואב. מבצע יואב בחזית הדרום נקרא על שמו. דובנו החליט שמג"ד מתל אביב לא יכול להיות מפקדו, למרות שכמא"ז (מפקד אזור) נגבה הוא היה כפוף לפיקודי. הוא הלך ישירות למח"ט גבעתי, שלדאבוני שיתף איתו פעולה".

פונדק הגיע לחזית הדרום ב-1 במארס 48'. "החלטתי אז להשתלט על שתי משטרות טגארט בריטיות שהיו במרחב - משטרת קטרה ליד גדרה ומשטרת עיראק סוידאן ליד נגבה (כיום מצודת יואב, מוזיאון גבעתי). על משטרת קטרה השתלטתי בקלות באמצעות לנגר, קצין משטרה יהודי מרחובות. הוא מסר למפקד הבריטי של תחנת המשטרה שהיהודים מתכוונים לתקוף אותה, וכשזה נוכח בגדוד שלי ערוך מול התחנה הוא נבהל ונטש אותה עם קציניו ושוטריו.

"גם על משטרת עיראק סוידאן התכוונתי להשתלט בתחבולה, אבל דובנו אמר לי: 'כאן אני המפקד, וכבר סידרתי את העניין. שילמתי לקצין הבריטי והמשטרה תהיה שלנו'. אלא שהערבים שילמו, כנראה, יותר, ומפקד המשטרה הבריטי מסר את המצודה לערבים. לאחר שבע התקפות כושלות על משטרת עיראק סוידאן שבהן הוקז דם רב, מהן שלוש התקפות כושלות של הגדוד שלי, קיבלה המשטרה את השם 'המפלצת', ולמרבה האירוניה, היא נקראת כיום 'מצודת יואב'".

רוב ערבי בגליל

"בחזית הדרום הרסנו כמאתיים כפרים ערביים לאחר שתושביהם נטשו אותם וברחו", אומר פונדק.

ברחו או גורשו?

"אנחנו לא גירשנו ערבים, אבל הרסנו כפרים נטושים. היו כפרים, כמו מסמייה למשל, שקראתי להם לא להילחם בנו ולהישאר במקומם, אבל הם דחו את הצעתי. לו הערבים היו שומעים לדברי ונשארים בכפרים שלהם, מדינת ישראל היתה נתונה כיום במצב גרוע עם עוד מיליון וחצי ערבים בדרום הארץ. במצב ששרר אז היה הכרח להרוס את הכפרים הנטושים".

באוגוסט 48' מונה פונדק למפקד חטיבה תשע (חטיבת עודד), שפעלה בצפון הארץ. באופן טבעי, החל לנהוג בכפרים הכבושים כפי שנהג בדרום. "במבצע חירם לכיבוש הגליל העליון, שנערך באוקטובר 48', נעה חטיבה תשע מכיוון נהריה לעבר תרשיחא, ינוח וחורפיש", הוא מספר. "בתום המבצע התחלתי להרוס את הכפרים הנטושים שתושביהם ברחו ללבנון. הספקתי להרוס שני כפרים ואז משה כרמל, מפקד חזית הצפון, הזעיק אותי למפקדתו בנהריה ואמר לי - אם תהרוס עוד כפר אחד, אתה עף מהצבא".

למה?

"אינני יודע. היום מספר הערבים בגליל עולה על מספר היהודים. כל היהודים נדחפים לערים הגדולות".

צבא מפלגתי

"נגע הפוליטיזציה המפלגתית הוא רעה חולה. מבחינתי, זה התחיל עם יגאל אלון", מתרעם פונדק תוך דילוג קליל על חלקו של בן גוריון בסאגה. "עם כל גדולתו של אלון כמפקד הפלמ"ח וכמצביא מלחמת העצמאות, הוא היה בראש ובראשונה חבר באחדות העבודה. כל מי שלא סר למרות המפלגה היה פסול בעיניו. כשנגמרה מלחמת העצמאות הייתי מפקד חטיבה תשע בצפון. יום אחד אלוף פיקוד הצפון, כרמל, זימן אותי לראיון בלשכתו בנצרת. בחדר ישב יגאל אלון בבגדים אזרחיים. הבנתי מיד שהראיון מיועד לפגישה עם אלון.

"ואכן, לאחר דברי פתיחה שגרתיים נכנסה לחדר מזכירתו של כרמל וקראה לו החוצה. נשארתי לבד עם אלון והוא שאל אותי ישירות: 'כבר כתבת מכתב לבן גוריון נגד פירוק הפלמ"ח?' עניתי: לא. אני ממשיך לשרת בצה"ל ולא מקובל עלי שקצין כותב מכתבים כאלה לשר הביטחון. - 'אז תוריד את המדים, אני כבר הורדתי'. מצטער, אבל אני החלטתי להמשיך לשרת. - 'אז אתה לא משלנו?' אני איש תנועת העבודה, אבל לא אחדות העבודה. - 'לא תכתוב לבן גוריון?' לא. - 'אז זה יעלה לך ביוקר'. בסופו של דבר זה אכן עלה לי ביוקר".

באיזה מובן?

"ברבות השנים הוא בא איתי חשבון. ב-62', כשאלון מונה לשר העבודה, הייתי משנה למנכ"ל המשרד (מתקופת השר גיורא יוספטל). זומנתי אל המנכ"ל החדש שהבהיר לי שתפקידי מופקעים, ובו במקום הודעתי על התפטרותי. אלון חש אי-נוחות מהתפטרותי והציע לי להחליף את לובה אליאב, שהודיע על התפטרותו מתפקיד יו"ר המועצה המקומית ערד. בימים ההם ערד היתה במרכז ההתעניינות העולמית. הגיעו משלחות מצרפת, שוודיה, הולנד ואפריקה ללמוד איך מקימים עיר במדבר. יום אחד קיבלתי מכתב מאלון שבו הוא כתב: 'בהרצאתך אתמול על ערד השמצת את משרד העבודה'. זאת היתה האשמה שקרית. בשיחה נוספת בינינו שהתקיימה כעבור זמן הוא אמר לי: 'כל זמן שאתה תהיה יו"ר המועצה, ערד לא כל כך תתקדם'. הגשתי מיד את התפטרותי".

עימות נוסף עם אלון היה לפונדק לאחר מלחמת יום כיפור. אלון מונה אז לשר החוץ ופונדק היה שגריר בגוואטמלה.

מה לך ולשירות הדיפלומטי?

"באמצע שנות ה-60 הייתי שגריר ישראל בטנזניה וזנזיבר, ולאחר שפרשתי בינואר 73' מתפקיד מושל עזה היתה הידרדרות קשה בגוואטמלה. שגרירי ארצות הברית וגרמניה שם נרצחו והשגריר הישראלי עזב את המדינה. נשלחתי למלא את מקומו. כשאלון התמנה לשר החוץ ידעתי שסופי מתקרב. כשישראל נקלעה לבידוד בינלאומי בעיצומו של משבר הנפט, הציונות הוקעה באו"ם כגזענות וכל העולם נטש אותנו, גוואטמלה העבירה את שגרירותה לירושלים. לא קיבלתי מאלון אף לא מכתב על הישג זה.

"בתום שנתיים נקראתי לסיים את תפקידי ונשיא גוואטמלה ערך לכבודי סעודה פרטית במעונו. ארוחה כזאת היא מחוץ לכללי הפרוטוקול ומהווה מחווה אישית יוצאת דופן. בתום הסעודה שאל אותי הנשיא 'למה לא אוהבים אותך בירושלים?' והוסיף שגוואטמלה ביקשה להאריך את כהונתי בשנה נוספת ונענתה בשלילה. אלון רדף אותי ממלחמת העצמאות מפני שלא נכנעתי לדרישתו המפלגתית".

שלוש גופות מוטלות

"הפרשייה הכאובה ביותר במסכת יחסי עם ראשי מערכת הביטחון היתה עם חיים לסקוב", מצר פונדק. "חשבונו של לסקוב איתי נפתח בקרב של חטיבה שבע על לטרון. גדוד 52 מגבעתי היה צריך להשתתף בהתקפה ובאתי למטה המבצע בחולדה. מחוץ לדלת המפקדה היו מוטלות שלוש גוויות של חיילינו, מכוסות בשמיכות. הייתי מזועזע מחילול כבודם. נכנסתי למפקדה ושאלתי את לסקוב, שהיה אז מג"ד בחטיבה שבע, למה גופות החללים מושלכות בחוץ. לסקוב ענה לי: 'שהחיילים יתרגלו לראות גופות של מתים'.

"בהתקפה על משטרת לטרון הגיעו משורייני הגדוד של לסקוב לשערי המשטרה ונסוגו משם. לאחר המבצע אמרתי לו שאם גדוד 53 היה מגיע ללטרון עם המשוריינים, הלגיון הירדני לא היה נשאר במקום. פלא שהוא לא אהב אותי?"

זאת היתה רק ההתחלה, אומר פונדק. "לאחר שבהוראת בן גוריון הקמתי את הנח"ל, מוניתי בינואר 54' למפקד גייסות השריון. קבלת המינוי באותן השנים לא היתה צמודה לקבלת דרגת התקן. כלומר, היה מקובל שהדרגה מוענקת רק לאחר פרק זמן בתפקיד. כמפקד גייסות השריון הכשרתי צוותי טנקים לשתי חטיבות וחצי, וכשהגיעו טנקי ה-AMX הצרפתיים לפני מבצע קדש היו צוותים מאומנים לאיושם.

"לסקוב היה אז סגן הרמטכ"ל והוא בא לביקור בחיל השריון. הוא שאל אותי: 'כמה זוגות נעליים יש בגדוד שריון?' הייתי המום. מה הוא רוצה ממני? אין לי מנועים רזרביים לטנקים, יש לי בעיות חימוש בלי סוף, אני נאלץ לכבות שריפה אחר שריפה, והוא שואל אותי על נעליים בגדוד? אמרתי לו, המפקד, אני מצטער מאוד, אבל אינני יודע כמה נעליים יש באפסנאות הגדוד. הוא נעץ בי מבט חודר ואמר: 'ואתה עדיין רואה את עצמך מפקד גייסות השריון כשעל שאלה פשוטה כזאת אתה לא יכול לענות?'"

מה עשית?

"מה יכולתי לעשות? בן גוריון אהב את לסקוב. הוא היה דוגמה לחייל טוב, בעיניו. תמיד לבוש יפה, תמיד מבריק ותמיד אומר 'כן המפקד'. חודשיים לפני מבצע קדש מונה לסקוב במקומי למפקד גייסות השריון ואני יצאתי לשלוש שנות לימוד באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. הנוהג היה אז שקצינים בכירים יוצאים לשנה וחצי של לימודי מנהל וארגון על חשבון הצבא. אני יצאתי ללימודים מלאים של שלוש שנים על חשבוני. עבדתי לפרנסתי בקונסוליה בניו יורק, ובתום לימודי קיבלתי תואר שני, M.B.A.

"כשחזרתי ארצה ב-59' לסקוב היה רמטכ"ל. התייצבתי לפניו לקבל תפקיד פיקודי בדרגת אלוף, שהרי מילאתי שלוש שנים תפקיד בדרגת תקן של אלוף במטה הכללי של צה"ל (לא היתה אז דרגת תת אלוף). לסקוב אמר לי - 'אלוף בשום מקרה לא! כל תפקיד בדרגת אלוף משנה שתרצה, אפילו אם תרצה להיות מפקד חטיבת הצנחנים'. עניתי לו שאני מעוניין בתפקיד אלוף, כמובטח. הוא סירב ושאל אם ארצה שיחה עם בן גוריון. השבתי לו שקצין בצבא אינו מתלונן על הרמטכ"ל בפני שר הביטחון, והוא אמר, 'אם כך, לך הביתה'. אפילו מינוי של מפקד חטיבת מילואים הוא לא נתן לי".

בכך תמה מסכת יחסיך עם לסקוב?

"לא. ב-72' אולץ לסקוב להתפטר מתפקידו כיו"ר רשות הנמלים בלחץ פועלי נמל אשדוד וההסתדרות. הייתי אז מושל רצועת עזה וצפון סיני, לאחר ששר הביטחון משה דיין החזיר אותי ב-71' לשירות צבאי פעיל והעניק לי דרגת תת-אלוף. שמעתי שלאחר התפטרותו לסקוב נמצא במצב קשה מאוד. טילפנתי אליו בלילה והזמנתי אותו לסיור של יום שלם ברצועה. השתרר שקט מתוח. הוא שאל אותי, 'אתה מזמין אותי?' עניתי בחיוב, והוא הסכים לבוא. הכנתי את כל מה שלסקוב אהב - קבלת פנים רשמית, פמליה של כל קציני המטה, משמר כבוד, אופנועים מלפנים ומאחור.

"לאחר חצי יום שהסתובבנו ברצועה התכנסנו לארוחת צהריים חגיגית. הייתי צריך לנאום והקרביים שלי התהפכו. אמרתי לנוכחים שלסקוב הוא אחד האלופים החשובים ביותר בתולדות צה"ל וחלקתי לו שבחים רבים בפניו. לסקוב היה צריך לקום ולדבר, אבל הוא נחנק מדמעות. לאחר מכן נפרדתי ממנו בכל גינוני הכבוד. בלילה הוא טילפן אלי ואמר: 'היום הכרתי מי זה יצחק פונדק'. השבתי לו רק שתי מילים: תודה המפקד".

ניצחון במיטה

בתפקידו כמושל רצועת עזה פעל פונדק לקידום התשתיות ולהטבת מצבם הכלכלי של הפלסטינים. "בכל מקום שאפשר היה להתנהג כמו בן-אדם עם האוכלוסייה האזרחית הם קיבלו יחס נאות. הקמתי מרכזי הכשרה מקצועית ומגרשי משחקים לילדים ברצועה. רכבת ישראל הסיעה 60 אלף פועלים מדי יום מעזה לתל אביב, רמת החיים עלתה. הגגות פרחו מאנטנות טלוויזיה. למרות השגשוג, אוכלוסיית הרצועה קטנה בחמישה אחוזים מפני שבעלי המקצוע המשכילים היגרו לחו"ל".

איך קיבלה אותך ההנהגה הפלסטינית?

"כשנכנסתי לתפקיד ניסיתי ליצור קשר עם ד"ר חיידר עבד אל-שאפי. נפגשתי איתו שבע פעמים. בפגישות הראשונות, שאליהן הגיע בפקודה, הוא סירב לשתות מהקפה שהוגש לו. לאחר מכן נוצרה בינינו ידידות. ידעתי שהוא מהמנהיגים החשובים ברצועה והוא מתנגד לדרך הטרור. עם סיום תפקידי הוא ערך לכבודי מסיבת פרידה בהשתתפות נכבדי הרצועה. השולחן כרע מעומס אוכל ותקרובת. לאחר הברכות והסעודה כיד המלך הוא ביקש לדבר איתי ביחידות ואמר לי: תגיד לראש הממשלה שלך שיש לכם שתי אפשרויות - אחת, לצאת מהרצועה, לתת לנו להתארגן ולהגיע להסכם שלום; והשנייה, לתת לנו דרכון ישראלי".

כלומר אזרחות?

"זה מה ששאלתי אותו, אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? אז הוא אמר, תגיד לראש הממשלה שאם לא נגיע להסכם, ננצח אתכם במיטה. כלומר במאזן הדמוגרפי. ואכן, בזמני היו ברצועה 320 אלף ערבים וכעת יש שם מיליון וחצי נפש. עבד אל-שאפי ידע היטב על מה הוא מדבר. עניתי לו שאמרתי את הדברים לגולדה (מאיר) כמה פעמים, אבל זה לא עוזר".

מה היתה מדיניות ישראל?

"דיין דחף לכיוון של הסדר עם המלך חוסיין והנהיג את מדיניות הגשרים הפתוחים על הירדן, אבל גולדה והאלופים חשבו שהערבים יבואו אלינו על הברכיים. אז היום יש לנו את חמאס ואת אבו-מאזן. לפעמים אני חושב לעצמי, איך זה שהעם שלנו, שנחשב לעם כל כך משכיל ופורץ דרך, מגלה טיפשות כזאת ביחסיו עם הערבים. בכל פעם כשמגיע הרגע להכריע, אנחנו מחליטים בדיוק את ההחלטה ההפוכה לשכל הישר".

עם אריאל שרון, מפקד פיקוד הדרום באותן השנים, ניהל פונדק מאבקים מרים. "אני לא רוצה לתקוף אותו במצבו הנוכחי", הוא אומר. "כשהייתי מושל הרצועה ושרון היה אלוף הפיקוד הגשתי נגדו 34 תביעות לרמטכ"ל בנושאי חריגה גסה מסמכות, התעמרות באוכלוסייה הערבית ומידותיו האישיות. היו דברים נוראים, אבל דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) חשש ממנו ונרתע מהעמדתו במקומו. בסופו של דבר דיין העביר את הפיקוד על הרצועה משרון לגנדי (אלוף רחבעם זאבי, מפקד פיקוד המרכז). זה היה מקרה יחיד בתולדות צה"ל. האמירה כאילו אריק שרון 'הרגיע' את הרצועה בפעולותיו האלימות נגד האוכלוסייה היא שקר וכזב, אבל בנסיבות כעת אינני רוצה, כאמור, לתקוף אותו. בסופו של דבר הוא זה שהוביל כראש ממשלה את הנסיגה הישראלית מגוש קטיף".

מה צריך לעשות היום?

"אין מנוס ממדינה יהודית ומדינה פלסטינית. למה גוררים את זה כל כך הרבה שנים? כל שנה שעוברת מחמירה את המצב. אנחנו צריכים להכריז על מדינה פלסטינית, להשאיר את גושי ההתיישבות במקומם ולומר לאבו-מאזן - תנהלו את החיים שלכם בכל שטחי החיים פרט לביטחון. הביטחון יועבר לרשותכם כשנגיע להסכם הקבע. הרי כולם יודעים שתוקם מדינה פלסטינית, אז למה מחכים? עד שבאו"ם יחליטו נגדנו?"

לצאת כמו היציאה מגוש קטיף?

"בשום פנים ואופן לא! השליטה הביטחונית צריכה להישאר בידינו. איפה ההיגיון ביציאה מהרצועה ללא שליטה ביטחונית? מלבנון ומהרצועה יצא צה"ל כשהערבים מזנבים בכוחותינו. ככה ישראל מאבדת את כושר ההרתעה שלה. מערכת כיפת ברזל היא הישג עצום וכל העולם יקנה מאיתנו ונרוויח הרבה כסף, אבל כשיתחילו הקרבות אנחנו נשב במקלטים. מלחמה לא מנצחים בהגנה. כדי לנצח צריך לתקוף. מי שיושב במקלט לא מנצח".*

עדיין פעיל

יצחק פונדק מעביר לחיילים את מורשת הקרב של תש"ח

"אני עדיין פעיל בצבא בתחום הנחלת מורשת הקרב של מלחמת העצמאות", אומר יצחק פונדק בגאווה לא מוסתרת. "חטיבת כפיר אימצה אותי ולפני כל קורס מ"כים או קורס קצינים אני נקרא להעביר יום של מורשת קרב למועמדי החטיבה לקורסי הפיקוד. בלי זה הם לא יוצאים לקורס. גם גדוד קרקל הדרומי מזמין אותי מדי שנה להעביר פרקי מורשת.

"למורשת הקרב נודע ערך רב מבחינת המוטיבציה לשרת בצה"ל. הדברים שלי ממוקדים בקרבות של גדוד 53 בתש"ח ובמרכזם הקרב על קיבוץ ניצנים. זה עתה קיבלתי מכתב מתא"ל נעם תיבון, מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, שבו כתב: 'תודה על תרומתך לעיצוב דור המפקדים העתידי של צה"ל'".

בתמרון השריון, 1955. יצחק פונדק, יושב משמאל, עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שלישי מימין, ומנהל לשכתו יצחק נבון, שני מימיןיצחק דובנו, יואב