הפזמונאי חיים חפר מת בגיל 86

חפר היה מייסד הצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח. הוא חתן פרס ישראל וחיבר כמה מהפזמונים הזכורים בזמר העברי

חתן פרס ישראל, הפזמונאי חיים חפר, מת היום בבית החולים איכילוב בתל אביב, והוא בן 86. חפר חיבר כמה מהפזמונים הבולטים בזמר העברי ובהם: "הן אפשר", "הסלע האדום", "הוא לא ידע את שמה" ו"היו זמנים", "שיר השכונה", "הכל זהב", "שיר הקטר", "דינה ברזילי" ו"לא נפסיק לשיר". בעברית וירטואוזית וקולחת, בהומור ובשנינות, ותמיד בחרוזים, שיריו של חפר לכדו את הלך הרוח של ימי קום המדינה ושל העשורים הראשונים לקיומה. הלוויתו של חפר תיערך מחר בעין הוד בשעה 16:00. ארונו יוצב בתיאטרון הקאמרי בתל אביב בין 11:00 ל-.14:00

חפר נולד בפולין ב-1925 בשם חיים פיינר ועלה לארץ ישראל בגיל 11. אחרי שעלה לארץ התגורר עם משפחתו ברעננה. עברית למד עם מורה פרטי עוד בפולין. ילדי רעננה לעגו לעברית שלו, שכללה ביטויים כמו "אני חפץ" ו-"חי נפשי". את פזמוניו הראשונים החל לפרסם במחנות העולים. את התיכון לא גמר וגם לבחינות הבגרות לא ניגש. כשהיה בן 17 וחצי, ב-1943, התגייס לפלמ"ח. "אני קודם כל הייתי לוחם. הייתי סייר והייתי שותף בהעלאת 3,206 עולים מסוריה ולבנון", סיפר לימים.

עם זאת, הוא נודע בעיקר כמי ששיריו שיקפו את ההווי של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות ייסד את להקת הצ'יזבטרון - הלהקה הצבאית הראשונה שהצמיחה כוכבים כמו נעמי פולני ושייקה אופיר. "כתבתי איזה אלף שירים", אמר בראיון ל"הארץ" לפני כמה שנים. בפלמ"ח הוא פגש את דן בן אמוץ ויחד איתו כתב את אוסף הסיפורים המיתולוגי "ילקוט הכזבים" ב-1956 - סיפורים קצרים מהווי הפלמ"ח. הספר מכר למעלה מ-35 אלף עותקים עם צאתו לאור. מאוחר יותר הוא היה ממייסדי העיתון הסאטירי "ציפור הנפש" שהפך לחלק מידיעות אחרונות. הוא כתב את המהדורה במשך 35 שנה.

חיים חפרדודו בכר

חפר גם כתב שירים פוליטיים רבים, אחד המפורסמים שבהם היה "נאצר מחכה לרבין", שנכתב בימי ההמתנה של 1967, אז נחשב נשיא מצרים ל"שטן התורן של ישראל".

חפר כתב ללהקות המצליחות ביותר של שנות החמישים והשישים כמו "התרנגולים", "בצל ירוק", רביעיית מועדון התיאטרון, שלישיית גשר הירקון והלהקות הצבאיות, וכן כתב להיטים גדולים לשושנה דמארי, יפה ירקוני, יהורם גאון ו"החלונות הגבוהים". ב-1983 זכה בפרס ישראל לפזמונאות עברית.

בראיון ל"הארץ" אמר כי האהוב עליו מבין שיריו הוא "הן אפשר". בשנת 2005 כתב בית נוסף לשיר בעקבות המצב הקשה במדינה, "הן אפשר, הן אפשר, הן אפשר, אבל ים השנאה האכזר, סביב חיינו רוגש וגועש, באימה, בחימה ובאש. אבל, ערב ודאי עוד יבוא, וכוכב בעינייך יזרח, ואת חג הבשורות הטובות, הוא אלי ואלייך ישלח".

חיים חפר (במרכז למטה) וחברי להקת הצ'יזבטרון ב-1949
חיים חפר (במרכז למטה) וחברי להקת הצ'יזבטרון ב-1949ארכיון התצלומים הלאומי

לפני עשר שנים עורר סערה תקשורתית, כשאמר בראיון שעולי מרוקו "הביאו לנו תרבות של מופלטות וכמה קברים", והוסיף: "אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט". בהתייחסו לזמרים המזרחיים אמר: "החבר'ה האלה לא מדברים עברית נכונה, זה לא רק עוני של השפה זה עוני של רגשות". לאחר מכן התנצל ואמר שדבריו הוצאו מהקשרם.

חפר היה בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", בו כתב מדי שבוע מקאמה בענייני היום. "אין לי עיתון, כי פיטרו אותי...הסיבה היתה, כפי שאמר לי העורך, כי מחיר הנייר עלה ב-40% וצריך להצטמצם, וקיבלתי את זה", סיפר בראיון ל"הארץ". "בכל זאת", הוא אמר, "אני מרגיש שאני מת לכתוב". באחד מביקוריו בחו"ל, כשישב מדוכדך בחדר המלון, הבין כמה הכתיבה חסרה לו. "פתאום נזכרתי, שבכל יום רביעי אני כותב לעיתון וזה היה בשבילי כמו זריקת הרואין. סם. ופתאום כשהסם הזה איננו, מה אני עושה? התיישבתי והתחלתי לכתוב סתם משהו וזה עבר לי", אמר.

חפר חי בגפו בתל אביב, לאחר שהתגרש בסוף שנות ה-70. הוא היה אב לבת וסב לנכדים. ב-2004, לאחר מותם של נעמי שמר ואריק לביא, החל שוב לחשוב על המוות. "אני מסתכל מסביב, פתאום הרבה ח'ברה מריחים את הפרחים מלמטה. אז רציתי להוציא פטיציה למלאך המוות ולהגיד לו: בסדר, ביוני עשית עבודה יפה, תנוח קצת, תן לנשום קצת. אנחנו פה... יש לנו עבודות לעשות".

באירוע מיוחד שהתקיים בשנה שעברה במלאת 70 שנה לפלמ"ח, הוא קרא קטע חדש פרי עטו, בו התייחס גם למחאה החברתית, שהיתה אז בשיאה. "מתוך האוהלים יצאנו אל מלחמת העצמאות, וניצחנו. וכל זה למה? בגלל הרעות, בגלל הסולידריות, בגלל האמונה בצדקת דרכנו. חברים באוהלים של היום, אני בטוח שאתם יודעים מה זה צדקת הדרך ואני מקווה שגם אתם תנצחו".

לפני כמה שנים רכש עם חברו, נתן זך, חלקת קבר בקיבוץ עינת. "כדי שהידיים של חברה קדישא לא יגעו בנו", כפי שאמר ל"הארץ". "אנחנו מקבלים כל אחד ארון מעץ, לא ארון פיני, ולמטה יד לנו דיקט עם חורים", אמר בציניות. אלא שהרעיון להיקבר יחד לא יתממש בסוף, כי חפר החליט להיטמן בעין הוד, לבדו. את החלקה שרכש לצדו של זך העניק לו במתנה. "אני נותן לו במתנה, שיתרווח. שיהיה לו שני קברים, מה אכפת לו", אמר בשנה שעברה לערוץ 2.

על קברו ביקש שיוצב סמל הפלמ"ח, בו שירת, אשר "איתו אני אלך אל מעבר לתכלת", כדבריו. בנוסף, רצה לכתוב: "הלך בדרך כל הארץ". כפי שהסביר לערוץ 2: "הייתי סייר, הסתובבתי בנגב, בגליל, בכל המקומות האלה ואני אוהב את ארץ ישראל, מה לעשות". בהלוייתו ביקש שישירו את שירו "הן אפשר". בערך שייכתב עליו באנציקלופדיה ביקש שיכונה: "פייטן עברי ישראלי". בתחילת העשור הקודם הבטיח שיתאבד כשיהיה בן 75, אך בסוף דחה את המהלך. "למי יש זמן", אמר. בראיון ל"הארץ", לפני שמונה שנים, נשאל אם הגיע הזמן לסיכומים. "מה פתאום. לא הגיעה שעת הסיכומים. אני כותב", אמר.

 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5