2011 תירשם בהיסטוריה כאחת השנים החשובות של המאה הנוכחית. האירועים שהתחוללו בה יעצבו את המאה כולה - התנערות עצומה של עמים משלטונות מדכאים ברחבי העולם, הדחתם של שליטים, משבר כלכלי אדיר במדינות העשירות, משבר קיומי ראשון של האיחוד האירופי, שמאיים לעצב מחדש את אירופה בעוצמה לא פחות דרמטית מזו של נפילת הגוש הקומוניסטי. ובעיקר - התעוררותו של המעמד הבינוני לאחר עשורים של נסיגה במעמדו וכרסום בכוחו, השפעתו והחופש שלו.

בין כל האירועים הללו מקשר מכנה משותף אחד, שניצניו נזרעו בעשור האחרון בהזדמנויות שונות, והדחיפה הגדולה להתפתחותו ניתנה ב-2008, במשבר הפיננסי. והמכנה המשותף הזה הוא התפכחות.

במשך עשרות שנים חיו מרבית האנשים בחברות - בין אם הן עשירות ומפותחות בטכנולוגיה, בתשתיות ובשיח הפוליטי והחברתי, ובין אם הן מדוכאות ונחשלות - תחת סוג של אשליה. במערב, האשליה הזו התרכזה באמונה שלכל אדם באשר הוא יש יכולת לשנות את גורלו במו ידיו באופן שווה, שלכל אדם הזדמנויות שוות, שהמערכת הפוליטית, שנבחרת על פי חוק לפי רצון העם, דואגת לשרת את צרכיו בראש ובראשונה. בחזית הכלכלית, מערכת של פרדיגמות שקבעו כי צריכה מבוססת אשראי, תמשיך להניע את הצמיחה לנצח, וכי התעשרותם של מעטים טובה לכל - בגלל שהעושר מחלחל למטה - שלטה יותר משלושים שנים בכיפה.

האשליה הזו נופצה. המשבר הפיננסי של 2008 חשף הרבה מההטיות של המערכת הפוליטית והכלכלית. מדהים לגלות כיצד אירועים כלכליים - מעבר אלקטרוני של כסף בין מחשבים - הניעו תהליכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים כה גדולים, וכיצד התבטאו מגמות עמוקות בחברה האנושית בפנים הכלכליים שלה. הנפילה הכלכלית הגדולה היא זו שחשפה את היסודות הרקובים של השיטה. אם להשתמש באמרתו העממית של קפיטליסט עשיר מאוד אולם מפוכח מאוד: "כשהשפל מגיע, רואים מי שוחה בעירום.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הפרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

כשההטיות של המערכת נחשפו ב-2008, אך לא תוקנו, הכלכלות במערב חזרו לקרטע ולסגת, ויתר על כן - תחושה של אכזבה וזעם התעוררה. הביטוי לה היה גל אדיר של מחאה בבירות אירופה, בערים הגדולות בארה"ב וכאן אצלנו, באוהלים בגנים ציבוריים, בשולחנות עגולים במתנ"סים, בליבם של רבים.

במשטרים הלא דמוקרטיים בצפון אפריקה, במזרח התיכון ואפילו בסין הרחוקה, האשליה שהתנפצה היא שמשטר בדמות אב גדול וחזק הוא משטר יציב שדואג ל"ילדיו" האזרחים ושומר עליהם מפני עצמם. מה שהתגלה במצרים, תימן, לוב ומדינות אחרות היה שהאב הגדול, הראיס, הוא בעצם גנב גדול שמוצץ את לשד עצמותיהם של ילדיו. התוצאה היתה התקוממות עממית אלימה שהביאה לסופם משטרים שנמשכו עשרות שנים ונחשבו לחסיני כל. בסוריה, יוצאים לחרף את נפשם עשרות אלפים בשירה וריקודים לנוכח כדורים, בהפגנת אומץ מעוררת השתאות.

כמו לרוב בני האדם בעולם, ההתפכחות עבורנו, הישראלים, רחוקה מלהיות שלמה. התהליכים שמניעים את ההתפכחות אינם נאורים או חיוביים בהכרח. במקביל ליציאת מאות אלפים לרחובות לדרוש צדק חברתי, יצאו ממחשכים כוחות אחרים לאור, והם פועלים לקעקע רבים מהערכים שקיווינו שהחברה הישראלית חותרת ושואפת אליהם, גם אם לא השיגה אותם: נאורות, שוויון, דמוקרטיה מלאה, קידמה וחופש.

הסכנות האורבות לנו כיום הן רבות. הריכוזיות עליה נכתב ב-TheMarker בשנים האחרונות השכם והערב איננה רק תופעה כלכלית, היא תופעה פוליטית שכל מי שניסה לצאת ליוזמה, להשיג אישור מהעירייה, לקבל אשראי עסקי מהבנק, ולא היה מחובר לאנשים הנכונים, מכיר היטב. כל הרעות החולות הללו היו מוכרות לרבים מאיתנו, אולם רק השנה הצטרפו חלקי הפאזל כדי להראות לנו שמשהו לא עובד נכון, ושהתרוצים הם שקר שנועד להנציח את כוחם של המעטים.

לצידה של הריכוזיות ותחת חסותה מתקיימת הסקטוריאליות - יכולתן של קבוצות לחץ שבמיעוט לסחוט את הרבים - הרכיב המשלים את הריכוזיות וההדרה של הרבים. בסוף 2011 אנחנו עדים לכך שהסקטוריאליות הזו חותרת תחת היסודות של קיומנו, מאולמות הקונצרטים דרך קתדרות האוניברסיטאות ועד האוטובוסים הציבוריים, מגדרות הפרדה, דרך כיתות בתי ספר ועד חזית המלחמה הדיפלומטית הנוראית בעולם. אם נוסיף לה את אשליית הסיכון הביטחוני, שגרמה לנו להסכים לחיות בוויתור על דברים חשובים רבים בגלל הסיכון הקיומי לביטחוננו, נקבל שנים של חיים של השתקה וסימום.

אנחנו רוצים שההשתקה הזו תגיע לסופה, ובשנת 2011 יצאנו בפעם הראשונה להגיד את זה. ההתפכחות מתחילה.