המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

בחזרה למקום שבו הכל התחיל

במקום שבו הצית עצמו מוחמד בועזיזי, הרוכל התוניסאי שבישר את האביב הערבי, נשאר רק כתם כהה על המדרכה. אבל תוניסיה, שגם בה זכו האיסלאמים לרוב בבחירות, ממשיכה להיות מקרה המבחן לצעדיהן הראשונים של מדינות ערב אחרי המהפכה

כאן הכל התחיל - וכאן כמעט כלום לא השתנה. רוחות של טרם חורף נושבות בסידי בוזיד. על הקירות שיירי הכרזות שנשקפת מהן דמותו של מוחמד בועזיזי, רוכל הפירות בן ה-26 שהצית את עצמו לפני שנה בדיוק בעיירה שכוחת אל זו, מאות קילומטרים מדרום לתוניס הבירה. הצית את עצמו, ויחד אתו ניצת המזרח התיכון כולו.

"כולם מדברים על האביב הערבי, אבל בועזיזי לא הצית את עצמו כדי להביא דמוקרטיה", אומר ג'מאל חאג'לאווי, המתגורר באוהל מחאה בסמוך למקום שבו התחיל בועזיזי את השיטפון. "הוא בסך הכל רצה עבודה, על זה עשינו את המהפכה, אבל שום דבר לא השתנה. נשארנו עם אותה מערכת". חאג'לאווי לא הכיר את בועזיזי, ששפך על עצמו דלק ב-17 בדצמבר 2010 והצית עצמו במחאה על כך שפקחית עירייה החרימה את הדוכן הנייד שלו וסטרה לו. 18 ימים מאוחר יותר מת בועזיזי מפצעיו, אבל כבר לפני מותו התעוררו הפגנות אלימות נגד השלטון בתוניסיה, שהתפשטו צפונה מהאזור הכפרי אל הבירה תוניס והביאו להדחתו של הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי ב-14 בינואר, לאחר שהצבא סירב לפקודתו לפתוח באש על המפגינים.

בועזיזי והמהפכה שהצית בתוניסיה נתנו את האות למהפכות ששוטפות בשנה האחרונה את מדינות ערב, אבל במקום שבו התעמת עם פקידים ושוטרים אטומי לב, עיירה ענייה בת 40 אלף תושבים בלב תוניסיה, אפשר עדיין להרגיש היטב את היאוש וחוסר האונים.

בשבועות האחרונים, מתגוררים חאג'לאווי ושבעה גברים בשנות ה-20 המאוחרות לחייהם בשני אוהלים שהקימו בצמוד לשער הנעול של משרד מושל המחוז. מולו הצית עצמו בועזיזי. הבניין, שמולו התקיימו ההפגנות הראשונות לפני שנה, סגור עדיין לציבור ונשמר על ידי חיילים. מדי כמה ימים הם מפנים את יושבי האוהלים, אבל הקבוצה חוזרת למקומה.

"כולם מתעסקים בבחירות, בהקמת הממשלה החדשה ובניסוח החוקה", אומר חאלד חותמי, אחד מיושבי האוהל, מהנדס המובטל כבר שש שנים. "הם מתעלמים מזה שמחוץ לערים הגדולות, אנשים מתמודדים עם אבטלה ועוני, וזה מה שהתחיל את המהפכה. לא הפוליטיקה".

המורה האדי מוחמד, מובטל אף הוא, מאשים את ראשיד אל-ראנושי, מנהיג מפלגת א-נהדה האיסלאמית, שזכתה במספר

אדם יושב בצד הכביש המוביל לסידי בוזיד
אדם יושב בצד הכביש המוביל לסידי בוזיד. צילום: מויזס סאמאן / ניו יורק טיימס

הקולות הגדול ביותר בבחירות שהתקיימו באוקטובר, בכך ש"חטף את המהפכה כדי שיוכל לשלוט במדינה". מוחמד מזדהה עם מפלגת הפועלים הקומוניסטית (PCOT) שזכתה רק בשלושה מושבי פרלמנט מבין 217. "האמריקאים והבריטים מרוצים מראנושי", הוא אומר, "הוא דואג שיהיה כאן סדר. גם הצבא מרוצה ממנו".

בלי אנדרטה

איש לא הקים אנדרטה לזכר בועזיזי. חלק מהעוברים ושבים טוענים שכתם כהה על המדרכה הסדוקה הוא הנקודה המדויקת שבה הצית את עצמו. "הוא בכלל לא התכוון להתאבד", אומר אחד מהם, "רק למשוך תשומת לב". בעל דוכן העיתונים שמול בניין המושל, יאסין בילחאג'י, אומר כי "אחד הילדים שלי היה הראשון ששם לב שאדם בוער. הוא חצה את הכביש, ניסה להיכנס לבניין, אבל התמוטט מול השער. מישהו שפך עליו מים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".

קשה למצוא בסידי בוזיד סימפתיה לבועזיזי. במקום זאת, התושבים מקנאים באמו האלמנה ובאחיו ואחיותיו, שעזבו על כנפי התהילה כדי לחיות ברווחה בצרפת. איש לא טרח לנקות את כתובות הגרפיטי ואת שאריות ההרס מהמהומות. בניין הדואר עדיין נעול ומכשיר הכספומט היחיד, ברחוב הראשי, נותר הרוס. מול בניין המושל עומד שלד מפויח, לשעבר תחנת המשטרה העירונית.

סלאח חאליפי, שוטר שהיה אחראי על מחסן הנשק, מדריך אותנו בלבוש אזרחי בבניין שנבזז לגמרי, בין שרידים של ריהוט וערימות מסמכים שרופים. אפילו האסלות נעקרו ממקומן. "אף שוטר לא מעז ללבוש מדים בעיר", אומר חאליפי. על הקירות ניתן להבחין עדיין בכמה כרוזים מתקלפים עם תמונתו של בועזיזי. בגרפיטי חוזרות ארבע ספרות: 17.12.

שבע שעות נסיעה צפונה משם, בבירה תוניס, זכה בועזיזי להנצחה מכובדת יותר. שדרת השביעי בנובמבר, תאריך עלייתו לשלטון של בן עלי ב-1987, הפכה לשדרת מוחמד בועזיזי. בלב העיר, כיכר השעון שבנה בן עלי הנקראת אף היא על שם אותו תאריך, הוסבה לכיכר ה-14 בינואר - תאריך הימלטותו של הנשיא המודח לסעודיה.

אבל מעבר לשלטים שהתחלפו קשה להבחין בעיר בסימני המהפכה או בהישג המזהיר של א-נהדה, שזכתה בבחירות ב-41% מהמושבים באסיפה המכוננת.

בתי הקפה בשדרה הרחבה, הקרויה על שם מי שנחשב אבי המדינה התוניסאית, חביב בורגיבה, הומים צעירים כמעט כל שעות היממה. מספירה אקראית, פחות מ-10% מהנשים עוטות כיסוי ראש, ומרביתן לבושות מכנסי ג'ינס הדוקים. על מסך הטלוויזיה באחת המסעדות משודרת תוכנית אירוח פופולרית. "תראה איך הן לבושות", מצביע אחד הסועדים בחיוך על בגדיהן החושפניים של המרואיינות, "הן עושות דווקא לא-נהדה: לפני המהפכה הן היו צנועות יותר".

גם האלכוהול ממשיך להימכר בחופשיות בחנויות. אבל התזכורות למצב הלא יציב בעיר גלויות לעין: נגמ"שים נושאי מקלעים וגדר תיל, שמקיפה עדיין את משרד הפנים - מוקד פופולרי להפגנות. מלבד זאת, ניכר בתוניסאים בני מעמד הביניים שהם נאחזים בכוח ברוח החילונית-ערבית, עם ניחוחות צרפתיים ואיטלקיים. זו הרוח שאיפיינה את המדינה ב-55 שנות עצמאותה.

גם כשיוצאים ממרכז העיר לשכונות כמו לה-גולט הבוהמיינית לחוף הים, או למואטל ויל, שם הפכו חלק מהווילות של הקולוניאליסטים הצרפתיים למשרדי חברות היי-טק, נשמרת האווירה הקוסמופוליטית.

אבל ככל שמרחיקים יותר, אל שכונות העוני, עולה מספר הנשים המכוסות מכף רגל ועד ראש ברחוב, והמסגדים ושלטי הבחירות של א-נהדה בולטים לעין. אפשר להבין איך גם בתוניס, החילונית לכאורה, קיבלו האיסלאמים מושבים לא מעטים בפרלמנט.

בקצה המערבי של קו הרכבת התחתית, באחד הפרברים של תוניס, מתקיים העימות המשמעותי הראשון בתוניסיה הדמוקרטית. הלימודים באוניברסיטת מנובה מושבתים זה שבועיים, מאז חסמה קבוצה סטודנטים סלפים את שער הפקולטה למדעי הרוח בתביעה לאפשר לתלמידות החובשות ניקאב - כיסוי הראש המחמיר שמותיר רק פתח צר לעיניים - ללמוד באוניברסיטה.

העיתוי לתחילת ההפגנות מחוץ לאוניברסיטה לא היה מקרי - היום הראשון לבחינות סוף הסמסטר, שבועות ספורים לאחר הבחירות. בעוד א-נהדה, שמגדירה את עצמה "איסלאמית פרגמטית" ניצחה בבחירות, מפלגת הסלפים, חיזב א-תחריר הקיצונית, לא הורשתה להתמודד. כעת קוראים אנשיה תיגר על השלטון החדש.

סגל האוניברסיטה, מצדו, מתעקש שסטודנטיות אינן יכולות לבוא ללימודים בפנים מכוסות, כי הדבר מקשה על זיהוין בהרצאות ובבחינות. שני הצדדים טוענים שהם מייצגים את הדמוקרטיה.

מאות סטודנטים מתקהלים סביב שער הפקולטה ומתווכחים. בדרך כלל חילופי הדברים רגועים ואפילו ידידותיים, אך לעתים מתלהט הדיון וגולש לאלימות פיזית. פאטים נאג'ארה, סטודנטית לעיתונות, מתעקשת שמדובר במיעוט קיצוני. "לפחות 70% מהסטודנטים לא מסכימים אתם, בנות תוניסאיות בכלל לא רוצות ללבוש ניקאב. זה רק כמה קיצונים סלפים שלוחצים עליהן. אני בכלל לא חושבת שהבחורות האלה לומדות כאן", היא אומרת.

על יד השער עומדות הצעירות המכוסות, שבע במספר. בניגוד לנשים חובשות ניקאב במדינות אחרות, הנמנעות מכל שיחה עם גבר שאינו מוכר להן, הן דווקא שמחות להתראיין, וברהיטות. סוהייר, סטודנטית לאנגלית שמעדיפה לא למסור את שם משפחתה, צעירה נמוכת קומה ונמרצת שעיניה נוצצות בחרך ניקאב סגול כהה, אומרת ש"כולנו סטודנטיות, ואלה המורים שלנו. אמרתי שאני מוכנה להראות את הפרצוף שלי למרצה אשה, ואם מדובר במרצה גבר, אני יכולה להזדהות לפני ההרצאה או המבחן לפני מזכירה של האוניברסיטה. אני לא מבינה בשביל מה עשינו את המהפכה, אם לא למען הזכויות שלנו, גם הזכויות הדתיות. אני מצפה מהמפלגה שזכתה בבחירות לחוקק חוק שיגן על הזכויות האלה". היא וחברותיה מתמסרות בשמחה לצילום, עומדות בשורה שחורה-סגולה עם תיקים וכפפות.

נשים תוניסאיות מביטות בכרזות תעמולת בחירות, בסוף אוקטובר האחרון. 80 מפלגות התמודדו על מושבים בפרלמנט
נשים תוניסאיות מביטות בכרזות תעמולת בחירות, בסוף אוקטובר האחרון. 80 מפלגות התמודדו על מושבים בפרלמנט . צילום: תצלום: אי-אף-פי

סביבן חבורה של סטודנטים תומכים, מיעוטם בעלי זקנים המאפיינים את הסלפים. יש רבים אחרים שתומכים בהם. מוחמד עטא-אללה, סטודנט למדעי המחשב, מציג את עצמו כמזכיר הכללי של אחת מהתאחדויות הסטודנטים באוניברסיטה (ההתאחדות המתחרה מזוהה עם הקומוניסטים). "אני לא סלפי בעצמי", הוא אומר, "אבל אין שום חוק נגד לבישת ניקאב ואני לא מבין איך הפרופסורים חושבים שהם יכולים לכפות את דעתם על סטודנטיות. זה נגמר כאן בתוניסיה. זאת בכלל לא מחאה פוליטית, מדובר כאן בזכויות בסיסיות. במדינות המערב, סטודנטיות איסלאמיות יכולות ללבוש ניקאב באוניברסיטה. הניקאב הוא חלק מהחופש לבחור".

כל צד טוען שהוא הרוב בקרב הסטודנטים, ומאשים את הצד השני בשרבוב מניעים פוליטיים. "רוב התומכים בניקאב הגיעו מהשכונות מסביב, הם לא סטודנטים כאן", טוען אוסאמה חמראווי, סטודנט לעיתונות. "ברור שיש כאן ניסיון של המפלגות האיסלאמיסטיות לנצל את התנופה של הניצחון בבחירות כדי להגיע לעוד הישגים".

בשבועיים האחרונים השביתו העימותים בשער אוניברסיטת מנובה את הלימודים וגרמו לדחיית המבחנים בפקולטה למדעי הרוח, והפכו סמל המאבק בין תוניסיה החילונית לארגונים האיסלאמיסטים. אין זה מקרה יחיד. באוניברסיטה בעיר סוס התעוררו מהומות בעקבות ניסיון של סטודנטים דתיים להפריד בין נשים לגברים באחת הקפיטריות בקמפוס. הסגל במנובה, בכל מקרה, ממשיך לעמוד בסירובו לאפשר את כניסת לובשות הניקאב והמשרד לההשכלה גבוהה גינה את המפגינים הסלפים. נציגים של מפלגת א-נהדה באו לאוניברסיטה בניסיון לפשר בין הצדדים, ללא הצלחה בינתיים. באחת ההפגנות כלאו הסלפים את דיקאן הפקולטה ועוד כמה פרופסורים במשרדם, במשך שעות.

"לפני שנה, אף סטודנטית לא באה לכאן עם ניקאב, כיסוי ראש או מעיל ארוך", אומרת אמירה בוקיירי, סטודנטית לאנגלית. "כל הדבר הזה בכלל לא היה עניין לוויכוח. אני חוששת שמה שאנחנו רואים כאן עכשיו הוא התחלה של גל דיכוי נשים. הסלפים בכלל מתנגדים לפתיחות שהאוניברסיטה משקפת. מבחינתם, טוב שהלימודים והבחינות התבטלו. הם ימשיכו עם זה. זה גורם לי לרצות להגר למדינה אחרת".

בלי חרטות

ההפגנות ההמוניות שהחלו בתוניסיה והתפשטו למדינות ערב סיפקו בשנה האחרונה השראה גם לרבבות שגדשו את מרכזי הערים באירופה, בארצות הברית וגם בשדרות רוטשילד בתל אביב. בבירות ערב לבשה המחאה צורה של תהלוכות סוערות, ובמערב כבשו המפגינים כיכרות ורחובות מרכזיים ולנו שם באוהלים שבועות ארוכים.

בתחילת החודש נסגר המעגל כשהתחדשו ההפגנות בתוניס, הפעם בסגנון ניו יורק. בעוד המוחים נגד השיטה הכלכלית בארצות הברית כינו את תנועתם Occupy Wall Street (לכבוש את וול סטריט), קראו הדמוקרטים בתוניסיה לתנועה החדשה - Occupy Bardo על שם רובע בארדו בתוניס, שבו שוכן בניין הפרלמנט. 200 המפגינים המתגוררים באוהלים מחוץ לשערי הבניין הפכו אמנם מוקד לוויכוחים וסיקור תקשורתי, אבל לא משכו המונים כמו בהפגנות לפני שנה.

לא ברור מה מבקשים המפגינים. יש בהם מובטלים שבאו מהדרום למחות על המצב התעסוקתי; פעילות פמיניסטיות נזעקות למחות על כרסום בזכויותיהן; ופעילים פוליטיים מנסים להסב את תשומת לב הציבור לניסוח החוקה החדשה שאמור להתחיל בשבועות הקרובים בפרלמנט החדש, ולמנוע מחטפים שיפגעו בזכויות המיעוט. נסרין טריקי, מרצה לשפות ובוגרת אוניברסיטת מנובה, אומרת שיש קשר ישיר בין מה שקורה שם עם הסטודנטיות והניקאב להפגנות מחוץ לפרלמנט. "מחאת הניקאב היא לגמרי פוליטית", היא אומרת. "הם פתחו בה במקביל לתחילת הדיונים בחוקה, וזה לגמרי לא מקרי. הם יוצרים הסחת דעת ממה שקורה כאן, בשירות א-נהדה".

ממה חוששים המפגינים בבארדו? "המפלגות שירכיבו את הקואליציה עם א-נהדה מתמקדות בהליכי בחירות ושלטון בניסוח החוקה, אבל מה שחשוב הוא שיגנו שם גם על זכויות הפרט", אומר יונס ערבאים. "אנחנו קוראים להן לזכור שצריך גם לעגן את זכותם של מפלגות אופוזיציה וארגונים חברתיים לומר את דברם".

האם המפגינים מצטערים היום על המהפכה? הרי בתקופתו של הנשיא בן עלי היתה תוניסיה המובילה בין מדינות ערב בקידום חינוך וזכויות נשים, והיה להן ייצוג נרחב בפוליטיקה ובאקדמיה. בן עלי דיכא את הארגונים האיסלאמיסטים ביד ברזל. "אנחנו לא מתחרטים על המהפכה בשום צורה", מתעקשת טריקי, "אבל ראינו איך הצבא והאיסלאמיסטים במצרים הצליחו לחטוף את המהפכה ולהרוס אותה, ואנחנו נמצאים כאן היום כדי לדאוג שזה לא יקרה בתוניסיה. אנחנו פועלים כדי שלא נתעורר מאוחר מדי".

תוניסיה הקטנה, בת כ-10 מיליון תושבים, לא מסתפקת בהיותה המדינה הערבית הראשונה שהדיחה את השליט הוותיק שלה בהתקוממות עממית. שנה לאחר מכן, היא ממשיכה להיות מעבדה למהפכה הערבית. בהשוואה למצרים ותימן, ובוודאי ללוב השכנה וסוריה, המהפכה התוניסאית התחוללה כמעט ללא שפיכות דמים. לאחר כמה שבועות של ואקום פוליטי, הוקמה ממשלה זמנית יציבה שהצליחה לנהל את המדינה במשך תשעה חודשים עד לקיום הבחירות, שעברו כמעט ללא טענות לזיופים.

אבל סימני השאלה העיקריים זהים בכל המדינות הערביות, המגששות כעת את דרכן לדמוקרטיה. האם יצליחו לנסח חוקה שתעגן את זכויות המיעוט והנשים? מה כוחם האמיתי של האיסלאמיסטים, והאם ההישגים שלהם בבחירות נובעים רק מכושר ארגון רב יותר, או שהם משקפים את תמיכת הרוב הדומם? האם הדימוי הליברלי שיצרו כלי התקשורת המערביים לתנועות המהפכה נובע מהעובדה שמי שמתראיין הוא בדרך כלל דובר אנגלית, חילוני, משכיל, בן המעמד הביניים? ומה באמת רוצים האיסלאמיסטים להשיג? האם הם ימשיכו לשחק את המשחק הדמוקרטי?

אל מול הפעילים הנחושים של Occupy Bardo מתייצבים מדי יום תומכי א-נהדה ופעילים סלפים, בדרך כלל במספרים גדולים הרבה יותר. "תנו להם לעבוד", צועקים האיסלאמיסטים, ו"לא לאמריקה, לא לקטאר, (מקום מושבה של רשת אל-ג'זירה, א"פ) תוניסיה חופשית ואיסלאמית". "הם קוראים לעצמם דמוקרטים", אמר אחד המפגינים שמנגד, ראשיד שוקיירי, טכנאי מחשבים המתגורר בבארדו. "אבל עכשיו היו בחירות וא-נהדה ניצחה, ופתאום זה לא מוצא חן בעיניהם. אנחנו מייצגים את רצון העם הדמוקרטי, לא הם".

במרבית שעות היום ניצבים הצדדים זה מול זה, משני עברי הרחוב הראשי ליד הפרלמנט, והסדר נשמר. אבל לדברי פעילי האופוזיציה, עם רדת החשיכה מנסים האיסלאמיסטים לחדור למאהל, להפיל אוהלים ולזרוק עליהם בקבוקים. המשטרה עומדת מנגד.

אופורטוניזם

80 מפלגות התמודדו בבחירות בתוניסיה בסוף אוקטובר. כמעט כל תומכי האיסלאמיסטים נתנו קולם למפלגת א-נהדה, אבל הליברלים והדמוקרטים התפצלו לעשרות רסיסי רשימות. 32% מהמצביעים בחרו במפלגות שלא עברו את אחוז החסימה ולא השתתפו בחלוקת המושבים בפרלמנט.

ג'קוב ללוש, מסעדן, אמן ובוהמיין יהודי, רץ בבחירות מטעם האיחוד העממי-רפובליקאי (UPR), מפלגה סוציאל-ליברלית שלא הצליחה להכניס אפילו חבר אחד לאסיפה המכוננת. אבל הוא מרוצה, כי "הוכחתי שלתוניסאים אין בעיה עם זה שיהודי יתמודד כאן בבחירות". הוא לא חושש מאיסלאמיזציה של מדינתו. "ראנושי הוא בעיקר אופורטוניסט. בעצם הוא בן עלי חדש, וגם השחקנים החדשים בזירה הפוליטית מעוניינים בעיקר בכוח. אין כאן יותר מדי אידיאולוגיה. אבל בעוד בן עלי שרד 23 שנה בשלטון, היום הכל הרבה יותר מהיר, בגלל האינטרנט והרשתות החברתיות. אפשר להעביר מידע, לארגן מחאה ולהפיל שלטון בקלות. אני צופה שראנושי ישרוד 23 חודשים".

ומה יקרה בבחירות הבאות? האם ההמונים לא יצביעו אז בעד המפלגה האיסלאמיסטית? "מרבית התוניסאים נמצאים במשבר זהות", מאבחן ללוש. "יש כאן זהות מוסלמית ואפריקאית וערבית, וגם שורשים נוצרים ויהודים, יחד עם השפעות של צרפת ואיטליה. חביב בורגיבה ניסה לבודד את תוניסיה מהעולם הערבי, ובן עלי דיכא את האינטליגנציה ואת החברה האזרחית. א-נהדה הציעה לאזרחים את הנרטיב היחיד שהם הכירו, האיסלאם. אבל עכשיו, לאחר שזכו בשלטון, אנשים יבחנו אותם ויראו שאין להם פתרונות לבעיות שלנו. אנחנו דמוקרטיה צעירה מאוד. במשך 60 שנה תוניסאים לא העסיקו את עצמם בפוליטיקה וכל החברה האזרחית נשלטה בידי הממשלה. אבל אני אופטימי לגבי העתיד. יש לתוניסאים חוש הומור מצוין, וכבר הוכחנו שאפשר לעשות מהפכה בלי אלימות".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 איפה זרבא בכל הסיפור הזה????? מרדכי מדאר
  • 15:13
  • 16.12.11

מה בענין היהודים בזרבא, אין כלום???

02 בבוא העת ילמדו באוניברסיטאות כיצד אווילי המערב - ונשיא ארה"ב בראשם, למרבה האסון - ראו את הלאומיות הערבית המודרנית מתמוטטת נוכח עיניהם ומוחלפת בברבריות שבטית נוסח ימי הביניים - ועד כדי כך לא הבינו מה שעיניהם רואות, עד שלא רק קשקשו קשקושי "דמוקרטיה" (שמאוד מעניינת את כורתי הדגדגנים הומניסטים-ליברלים. יש להם אפילו דף בפייסבוק - "גם אני הטלתי מום בילדתי הקטנה") - אלא גם שלחו, באקט מחפיר מאין כמוהו של בגידה באינטרסים של עמיהם, בתושבי המזה"ת ובאנושיות עצמה, כוחות צבא(!!) כדי להחליף רודנים חילוניים ששמרו על מסגרת מדינית מודרנית, בכלבי דמים שראש שאיפתם סקילת נשים ורצח עם. נהרות דם יישפכו בגלל ה"אביב" הערבי הזה, שאביבי בערך כמו 1917 בפטרוגראד או 1979 בביירות. הברברים בשער, האדיוטים השימושיים מוחאים כפיים. מאמר מביש שמעיד על חוסר הבנה עמוק, יסודי, של המציאות סביבנו. חרפה לכותב. פאדיחה לעיתון. למה ש"נגן" על התקשורת אם 90% מהתכנים שהיא מספקת הם תעמולה אידאולוגית במסווה דיווח עלק-חדשותי? מודרניסט .
  • 18:50
  • 16.12.11

בבוא העת ילמדו באוניברסיטאות כיצד אווילי המערב - ונשיא ארה"ב בראשם, למרבה האסון - ראו את הלאומיות הערבית המודרנית מתמוטטת נוכח עיניהם ומוחלפת בברבריות שבטית נוסח ימי הביניים - ועד כדי כך לא הבינו מה שעיניהם רואות, עד שלא רק קשקשו קשקושי "דמוקרטיה" (שמאוד מעניינת את כורתי הדגדגנים הומניסטים-ליברלים. יש להם אפילו דף בפייסבוק - "גם אני הטלתי מום בילדתי הקטנה") - אלא גם שלחו, באקט מחפיר מאין כמוהו של בגידה באינטרסים של עמיהם, בתושבי המזה"ת ובאנושיות עצמה, כוחות צבא(!!) כדי להחליף רודנים חילוניים ששמרו על מסגרת מדינית מודרנית, בכלבי דמים שראש שאיפתם סקילת נשים ורצח עם. נהרות דם יישפכו בגלל ה"אביב" הערבי הזה, שאביבי בערך כמו 1917 בפטרוגראד או 1979 בביירות. הברברים בשער, האדיוטים השימושיים מוחאים כפיים. מאמר מביש שמעיד על חוסר הבנה עמוק, יסודי, של המציאות סביבנו. חרפה לכותב. פאדיחה לעיתון. למה ש"נגן" על התקשורת אם 90% מהתכנים שהיא מספקת הם תעמולה אידאולוגית במסווה דיווח עלק-חדשותי?

פרוייקטים מיוחדים