טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הציירת הפולשת מצאה את המוזה בבית נטוש בירושלים

רשל ידיד הקימה את סטודיו הציור שלה בבית נטוש בירושלים, ולהפתעתה גילתה שם צרור מכתבי אהבה שנועדו לצייר מירון סימה. לאחר שבעלי הנכס ראו את ציוריה של הפולשת, הם הסכימו שתישאר ללא תמורה

תגובות

באחת מסמטאות מרכז ירושלים ישנו שער ברזל ישן וחלוד. השער מוביל לחצר קטנה ולבניין נטוש ומט לנפול. הקירות הרוסים בחלקם, גם חלקים מהתקרה כבר קרסו לרצפה, שגם היא עקורה בחלקה ונפערו בה בורות. קיסוס ענק פרץ דרך החלונות וענף אזדרכת גדול מאיים להכריע את אחד הקירות. אל הבית הזה נכנסה לפני שנתיים האמנית רשל ידיד. דווקא שם היא מצאה מרחב אידיאלי ליצירה. לימים, היא גילתה שלבית כבר יש מקום של כבוד בהיסטוריה של האמנות בירושלים. מכתבי האהבה שמצאה באחד החדרים העידו על הדייר הקודם - הצייר הנודע מירון סימה.

זו לא הפעם הראשונה שידיד פולשת לבית נטוש כדי ליצור בו. בפעם הקודמת היא עשתה זאת ברחוב ביאליק בתל אביב. "אני אדם מתבונן. חלפתי על פני הבית במשך כמה חודשים", היא מספרת על הבית בירושלים, "וראיתי שאין אף אחד, אז נכנסתי והתחלתי לעבוד. אני מאמינה שכשעוזבים מקום צריך להשאיר משהו כדי שתחזור אליו, לכן השארתי את המכחול".

מאז השארת המכחול עברו שנתיים, במהלכן באה ידיד לבית מדי יום כדי לצייר בו. היא אימצה את אחד החדרים הגדולים שבקומה השנייה, והפכה אותו לסטודיו. בהעדר חשמל, החדר מואר באור טבעי, שנכנס דרך החלונות השבורים והוא מלא בציורי שמן גדולים - דמויות של נשים בהירות על רקע שחור כהה. "פיגורטיבית פמיניסטית עכשווית", מגדירה זאת ידיד. הציורים שנוצרו בבניין הירושלמי המתפורר יוצגו בחודשים הקרובים בתערוכות בבלגיה, בצרפת ובגרמניה. סדינים לבנים גדולים חוסמים את הרוח ומשווים למקום אווירה של סט של סרט אימה, עם ריח עז של צבע שמן.

לשאלה האם היא לא חוששת לביטחונה - אשה לבדה בבית נטוש וענק במשך שעות ארוכות - היא משיבה שהפחד הוא חלק מהעניין. "תמיד יש פחד, אבל אתה עובר את זה. אני באה כל יום והמטרה היא עבודה ובסוף אתה עובר את זה. הפחד הוא סוג של טיפול שאני עושה לעצמי", היא אומרת.

לפני כשנה ביקרו במקום בעלי הנכס וגילו שם את ידיד. בהתחלה הופתעו, אך לדבריה, לאחר שראו את הציורים, הסכימו להתיר לה לשהות במבנה ללא כל תמורה, בתנאי שתתפנה ביום שידרשו זאת ממנה. "מצאתי סוג של גן עדן", מספרת ידיד על הבית הנטוש.

אבל ההתרגשות האמיתית היתה כאשר היא מצאה במגירת שידה שבורה באחד החדרים אוסף של מכתבים מתפוררים, כתובים בצרפתית, ביידיש ובעברית. קשה מאוד לפענח את הכתוב, אבל מן הקרעים ניתן להבין שמדובר במכתבי אהבה ששלחה אשה בשם אדית שהתגוררה בתל אביב למירון סימה בשנות ה-40 וה-50. במכתבים היא מביעה את דאגתה למצבו. "אני מאוד דואגת לך שאתה אוכל ורוצה לדעת אם אתה מצליח לצייר למרות המצב. אני מתגעגעת ומקווה שאתה פותח את המכתבים וקורא אותם. אני לא מתייאשת וממשיכה לכתוב", כתבה אדית בשנת 55'. ידיד מבקשת עתה למסור את המכתבים לעמותה להנצחתו של הצייר.

בחדר אחר, בבוידעם שכבר קרס חלקית, נמצאים עוד מסמכים וחפצים רבים שהותיר אחריו סימה. קטלוגים של תערוכות, חפצים, מכתבים וגלויות. בין היתר יש שם שלטים עליהם נכתב "חנה רובינא, רישומים מאת מירון סימה". השחקנית רובינא היתה מקורבת לסימה וגם היו שמועות על רומן בין השניים. הוא צייר ליטוגרפיות שלה והשלטים הם ככל הנראה שריד של תערוכה. אולם, כל ניסיון להוסיף ולחטט בין החפצים והמסמכים שהותיר סימה בבוידעם יביא כמעט בוודאות לקריסתו.

סימה נולד באוקראינה ב-1902 ועקר לגרמניה בצעירותו. הוא הפך לצייר מוכר בגרמניה והיה ליהודי האחרון שקיבל את פרס דרזדן לאמנות ב-1932, רגע לפני עליית הנאצים. שנה אחר כך הוא גורש מגרמניה, בא לישראל, התמקם בתל אביב ועבד בעיצוב תפאורות לתיאטרון. ב-1939 עבר לירושלים והפך למובילה של קבוצת אמנים יוצאי גרמניה, שקראו תיגר על הזרם האמנותי העיקרי ששלט בארץ ישראל באותם ימים. הקבוצה נחשבה למעין אופוזיציה לאמני הקאנון שפעלו בתל אביב. "הוא צייר פליטים וקבצנים כשזה לא היה מקובל. הציור שלו נגע הרבה יותר בעצבים של החברה, בניגוד לאמנות המודרנית המופשטת ששלטה בתל אביב", אומרת גליה בר אור, מנהלת ואוצרת משכן האמנות עין חרוד, לשם עבר עזבונו האמנותי של סימה.

למרות היותו מחוץ לקאנון, זכה סימה להכרה. הוא הציג מספר רב של תערוכות והתפרסם גם בזכות רישומיו ממשפט אייכמן וציורים של אלזה לסקה שילר. סימה מת בשנת 1999, כשהוא בן 97. לקראת סוף ימיו הוא עזב את הבית הגדול, בתחילה בחורפים הירושלמיים, אז עבר לבתי מלון, ולבסוף בזקנתו לבית משפחה שטיפלה בו.

רשל ידיד מבקשת ליהנות מהמוזה שהותיר אחריו סימה בין קירות הבית. היא מצביעה על חיתוכי עץ שעשה ומצביעה על דמיון בין היצירות שלו לשלה. "גם אצלו יש לשחור משמעות גדולה וגם הוא התמקד בנשים", היא אומרת. "אני רק רוצה להיות פה עוד ועוד. יש פה חדר שענף של עץ שבר את החלון ויצא מהחלון השני. אני רק רוצה להגיד לאנשים שיש להם בתים כאלו שהם צריכים לתת לאמנים מקום עבודה. אנשים צריכים לתת לבתים לדבר".



ידיד, השבוע בבית בירושלים. סדינים לבנים גדולים חוסמים את הרוח ומשווים למקום אווירה של סט של סרט אימה, עם ריח עז של צבע שמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות