פרשת הרב מוטי אלון - כל הכתבות

אי אפשר כמעט לתאר במלים מה היה הרב מרדכי אלון בשבילי, ומה הוא מהווה עדיין לאלפי צעירים ומבוגרים שהתחנכו אצלו והתייעצו אתו על כל פרט ושלב בחייהם האישיים. מי שלא חווה בצעירותו קשר עמוק עם דמות כובשת, מלאה חן וחכמה, שהיה בעת ובעונה אחת כותל, חבר, מורה דרך, תחליף-אב ומעצב זהות בתקופה הקריטית ביותר בחייו, אינו יכול לתפוס את המקום שהרב אלון תפס בחיינו.

כשאתה בן 14-15, חובב ספרים ונטול חברים, לא מוצא שפה עם סביבתך, הוריך, מוריך, חושב שאיש בעולם לא מסוגל להבין או להעריך אותך - אדם מבוגר שמתייחס אליך כשווה, מתעניין בך, משקיע בך זמן ומעשיר אותך בידע, הופך למרכז ההוויה שלך. כשהמבוגר הזה הוא גם המורה ומנהל בית הספר, והרב שלך, וכשהוא גם אדם הנערץ על הסביבה והבריות, אתה חש שנפלה בחלקך זכות מיוחדת להימנות עם מקורביו.

הרב אלון היה חבר כזה לחיים לאלפי נערים, כמוני. הוא גם הספיק להיבנות במהירות מטאורית כדמות ציבורית, אולי המרכזית והנערצת ביותר בציבור הדתי-לאומי. אנו, תלמידיו הקרובים, שהכרנו אותו כמעט מתחילת דרכו כרב ומחנך, הרגשנו שההערצה הציבורית הזאת משתקפת גם בנו והופכת אותנו למיוחדים יותר מחברינו, שלא למדו בישיבת חורב.

אלון היה שותף לכל התלבטות בחיינו. סיפרנו לו על החברה הראשונה, על המריבות עם ההורים, על דילמות בשירות הצבאי ועל תוכניות לעתיד. הצגנו לפניו את ארוסותינו, הוא הדריך אותנו לקראת זוגיות, בא לחתונה ורקד מחובק אתנו. חיכינו שעות על המדרגות למשרדו, לזכות לכמה דקות של שיחה אישית, או שבאנו אליו הביתה, לפעמים גם בשתיים בלילה.

חווינו אתו את רגעי ההתעלות בחיינו, בנסיעות למחנות ההשמדה בפולין, כשהודיע לנו על בוגר הישיבה שנפל בקרב, ובטיולים בטבע, שהוא ידע להפוך לחוויה רוחנית. כך היה במערת חריטון העמוקה, שבה ביקש מאתנו לכבות פנסים והתחיל לשיר ולרקוד אתנו בחושך. גדלנו ובגרנו אתו ועם הילדים שלו. אף פעם לא הבנו איך הוא מספיק הכל.

אין לי מושג אם הוא אכן עשה את המעשים המיוחסים לו. חבריי ואני זכינו ממנו לאלפי נשיקות וחיבוקים. מעולם לא חשנו בזה דבר לא ראוי. אשמח מאוד אם יתבררו הדברים כתואנות שווא. אבל אם היו שואלים אותי אתמול, לפני שמסכת ההאשמות יצאה לאור, כיצד אני רואה היום, כאדם בוגר כביכול, את הקשר הזה שארך כעשור, הייתי חייב לומר בכנות שהוא היה בעייתי. ההתחברות שלי לטורבינת כריזמה אדירה הטעינה אותי באנרגיות שכמעט מחקו את הזהות הפנימית שלי, שבקושי התחילה להתגבש, ושיגרה אותי לכיוונים שבדיעבד הצטערתי עליהם. הבנתי שלא ביטאו את מי שאני.

נהוג בימינו להתלונן על כך שאין במערכת החינוך הישראלית דמויות נערצות, כריזמטיות. אבל יש צד שלילי להערצה וכריזמה, במיוחד כשהן חונקות בעוצם כוחן את מרדנות הנעורים והאינדיבידואליות. לא מדובר רק בתופעה ייחודית לישיבות תיכוניות. מקריאת ביוגרפיות אני יודע שחניכי התנועה הקיבוצית של פעם, תלמידים בבתי ספר קתוליים בעולם וחניכי הפנימיות היוקרתיות באנגליה הוויקטוריאנית, חוו גם הם את ההתעלות הממכרת ואת ההיסחפות אחר דמויות מופת שבאו במגע קרוב אתן. ולעתים רבות מדי חוו את האכזבה וההתפכחות.

ריבוי מקרים של פגיעות מיניות הוא רק הפן היותר מדובר של החיים בסביבה סגורה ודחוסה כזאת. אבל היווצרותם של דורות של גברים צעירים (נשים עמידות הרבה יותר) בעלי דעות ואופי אחידים, שרק בגיל מאוחר הרבה יותר מצליחים, אם בכלל, לבנות עולם פנימי ורוחני עצמאי, הוא פן פחות מוכר, וקשה לא פחות.

הלקח היחיד שאני יכול היום להעביר לילדיי, כאב, מהשנים שעשיתי במחיצתו של הרב אלון, הוא שבד בבד עם החובה לכבד את מוריהם, אסור להם לעולם לוותר על חוש הביקורת שלהם כלפי דמויות סמכות - לא לפתח תלות במושאי הערצה, ומעל לכל, להיזהר מכריזמה כמו מאש.