סהר ורדי, בת 19, מסומנת על ידי אתרי אינטרנט השייכים לחוגי ימין קיצוני, כבוגדת שהיא גם בתו של בוגד - עמיאל ורדי, חוקר ומורה ללימודים קלאסיים הנמנה עם פעילי תעאיוש וגופי שמאל אחרים. ככזה נורה בשנת 2006 על ידי מתנחל, כשהשתתף עם חבריו בפעולה שנועדה לסייע לחקלאים פלסטינים להגיע לכרמים שבבעלותם בזמן הבציר.

סהר מפגינה בשייח ג'ראח נגד ייהוד השכונה המוסלמית על ידי פינוי הפלסטינים הגרים בה. לפני כמה ימים רוססה כתובת נאצה על קיר בית אביה: "תג מחיר לשייח ג'ראח" ו"סהר עמיאל שמאלנית עוכרת ישראל".

איך זה להיות עוכרת ישראל?

טוב, זה כמובן קצת מפחיד וגם לא נכון. כל מה שאני עושה זה מכיוון שאכפת לי ומכיוון שאני רוצה להמשיך לגור כאן ומכיוון שאני מאמינה שיש חוסר צדק וצריך להילחם בו כדי לשנות את המצב.

מה מניע אותך חוץ מאופטימיות?

תחושת האחריות שלי. אני אחראית לחוסר הצדק גם משום שאני משלמת מסים למדינה שמשתמשת בהם בצורה כל כך לא נכונה, וגם משום שלמרות שלא בחרתי במפלגות שנמצאות בקואליציה גם אני אחראית לממשלה בתוקף היותי אזרחית מדינת ישראל.

מתי התחלת בפעילות פוליטית?

אבא שלי התחיל להיות פעיל פוליטית בתעאיוש באינתיפאדה השנייה והתחלתי לצדו. בהתחלה כל שבת בהפגנות מול בית ראש הממשלה, ומשם התחלנו שנינו ללכת גם לשטחים לפעילויות יותר רגועות של שתילת עצים. די מהר עברנו שנינו לפעילויות יותר רציניות כמו הפגנות בבלעין. משם לשייח ג'ראח הדרך קצרה.

ואיך התחיל שייח ג'ראח?

- זה התחיל בנובמבר לפני שנה וחצי. אחת המשפחות פונתה וכבר הייתי פעילה בתעאיוש, שניסו להילחם בפינוי וזה לא הצליח. כל המשפחות משייח ג'ראח הן מפליטי 48', ואחת הטענות שלנו היא שגם אם יש מסמכים שמוכיחים שהאדמה בשייח ג'ראח הייתה שייכת ליהודים, זה לא צודק שהפלסטינים לא יוכלו לחזור לאדמות ולבתים שהיו שייכים להם לפני 48'. הרי כל הסיפור הוא שזה חד צדדי. זכות השיבה בירושלים היא ליהודים בלבד, ואל תשכחי שעל כל מתנחל מכניסים גם אבטחה וכוחות של מג"ב, שבאופן לא מפתיע מאיימים רק על הפלסטינים בשייח ג'ראח.

באוגוסט האחרון היו לנו אנשים שבמשך כמה שבועות ישנו כל לילה בבתים שעמדו לפנות אותם, בתקווה שנוכל למנוע את הפינוי. גם אני ישנתי שם ואחרי שאת רואה את הפלסטינים את לא יכולה להישאר אדישה לסבל ולחוסר הצדק הזה. אבל לא הצלחנו למנוע את הפינוי ועוד שתי משפחות פונו. ואז הגיע הפינוי האחרון, שמבחינה אנושית הוא הכי פחות דרמטי כי פינו רק חצי בית. אז החלטנו לעשות צעדות ממערב העיר כדי לעורר את המודעות. בצעדה הראשונה היו שלושים איש. החלטנו לעשות את זה שבועי, ושבוע אחר כך הגיעו עוד ואחר כך מאה. המשטרה החליטה שנמאס לה והתחילה בגל המעצרים הראשון. היו 24 עצורים.

את נעצרת?

לא שם. נעצרתי בהפגנה נגד עסקת הטיעון עם קצב בתל אביב ופעם נוספת בהפגנה נגד המח"ט של נעלין. בכל אופן, כשהמשטרה עצרה 24 אנשים בהפגנה שלנו בשייח ג'ראח זה נתן דחיפה גדולה למאבק שלנו. שבוע אחרי זה באו להפגנה מאתיים-שלוש מאות איש. ומאז בכל שבוע, בברד ובגשם, באים מינימום מאתיים איש. הופתענו לטובה בהפגנה הגדולה לפני שבועיים, כשהצלחנו להביא 4,000 איש.

בגילך, אין לך דברים יותר נעימים לעשות?

אני ממש לא מסוגלת לעמוד מהצד ולתת לעוול הזה לקרות. ובטח שלעמוד ולראות איך הפלסטינים נאלצים לחיות את זה. יש לי הרגשה שזה לא ייתכן שאני יכולה לחיות בבית שלי במושבה הגרמנית וללמוד מה שבא לי ולצאת חצי שעה לפני השיעור שלי באוניברסיטה, כשחבר'ה פלסטינים שגרים עשר דקות ממרכז העיר לא יכולים, וכשהם יוצאים בבוקר מהבית הם אינם יודעים אם יהיה להם בערב בית לחזור אליו.

את לומדת היסטוריה באוניברסיטה אז אני מניחה שלא התגייסת.

סירבתי באוגוסט 2008. הייתי כמה חודשים בכלא - חודשיים בכלא ועוד שלושה חודשים של ריתוקים ומערכת יחסים סבוכה עם הצבא.

איך התייחסו לפעילות שלך בסביבה?

הגעתי לתיכון ליד האוניברסיטה בכתה י', כשכבר הלכתי לבלעין כל שבוע, אז כל מי שנהיה חבר שלי משם כבר ידע מי אני. ביום הראשון ללימודים נכנסתי עם פלאיירים של מכתב השמיניסטים של 2005 ומאותו רגע היו אנשים שעד סוף יב' לא דיברו אתי. אבל כל מי שכן היה חבר שלי ידע למה הוא נכנס ולכן לא היה לי קשה עם תהליך הסירוב.

איך את מבינה את זה שיהודים צעירים שחיים בלב הסכסוך מתעלמים לגמרי ממה שנעשה בשכונות הכבושות בירושלים?

נורא קל לחיות בירושלים בלי לדעת כלום. ירושלים היא בועה כמו תל אביב. נורא פשוט לגור רק במערב העיר בלי לדעת מה קורה במזרח.

מה מידת המעורבות של ראש העיר?

יש לו אחריות גם לתושבים הפלסטינים. הוא הרי גם ראש העיר שלהם והוא לא אומר מלה. אם לא די בכך, המפונים משייח ג'ראח הקימו אוהל כדי לישון בו והעירייה מפנה את האוהל פעם אחר פעם. לכולם ברור באיזה צד הוא עומד ומה הדעות שלו. הוא מאשר התנחלויות על ימין ועל שמאל.

איך הרגשת כשאביך סיפר לך על הכתובת?

זאת לא הרגשה נעימה. אבל זה אומר שמשהו שאנחנו עושים שם עובד. כאילו אנחנו מפריעים למשהו. בשבועות האחרונים יש גרפיטי על כל המכוניות של כל הפלסטינים בשייח ג'ראח אז היה ברור שזה יגיע גם אלינו. הרחוב הקטן הזה בשייח ג'ראח הפך למוקד הסכסוך.

מה יקרה בסוף?

יהיה טוב בסוף. בסוף יהיה טוב. בראייה היסטורית מאבקים כאלה מצליחים אבל זה יכול לקחת עשרות שנים וגם מאות שנים. הכיבוש ייגמר בסוף כי גם ממשלת ישראל מאד מפחדת מהאפשרות הדמוגרפית. אני פסימית בגלל מספר האנשים שישלמו את המחיר עד שייגמר.