צלילי האופרה "נבוקו", הבוקעים מהדירה, ממלאים את חלל חדר המדרגות הרעוע. התאורה החלקית מאירה מעט את דלת הכניסה, המעוטרת בעשרות מדבקות צבעוניות. חלקן מדברות בשבח השלום, חלקן מפצירות בקורא להגן על בעלי החיים. ספק אם מישהו יכול להעלות על הדעת שמאחורי הדלת הזאת לא חי זוג סטודנטים, כי אם שני אנשים, שההיסטוריה של מדינת ישראל חרותה בגופם ובנפשם, זוג קשישים שהם כמעט מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים, והיום הם צריכים להפוך עולמות כדי שלא לשבת בחושך, כדי שלא ינתקו להם את החשמל. קוראים להם מרדכי ושולמית פרוינד.

מעבר לדלת נשמע קולו הרך של מרדכי המזמין להיכנס. הוא יודע, שאם יקום לפתוח יחלוף זמן רב מדי. בגיל 78 מרדכי מתקשה ללכת.

מרדכי פרוינד

העיניים הכחולות והטובות של מרדכי מספרות עליו כמעט הכל, אבל הוא מתעקש להדגיש: הוא אתאיסט מוחלט, קומוניסט מושבע, לוחם שלום וצדק. בגיל 12 כבר היה בוגר אושוויץ, ילד זקן שאיבד את כל משפחתו שם. בגיל 15 הגיע לחופי ישראל על האלטלנה. קצת אחרי שדרך על אדמת כפר ויתקין, ב-17 ביוני 1948, גויס ולחם במלחמת העצמאות, שבמהלכה נפצע. הוא נשאר בצבא עד גיל 19, והשתחרר בלי כלום, כדי להתחיל את החיים בעשר אצבעות. לגמרי לבד.

"אחרי הצבא עשיתי הכל, אפייה, בנייה, פרדסים", הוא מספר. "פיצויים על השואה לא הייתי זכאי לקבל בגלל הקביעה שרק מי שהיה על אדמת גרמניה ב-1 בינואר 47' זכאי לקבלם, וממילא סברתי שהשילומים הם טעות".

מרדכי מספר שבמפלגה הקומוניסטית, שבה הוא חבר משנת 54', הסתכלו "לא יפה" על מי שקיבל רנטה. ובכל זאת, לימים ניסה שוב לבקש פיצויים. "כתוצאה מהשיטה המבנית של הקפיטליזם הייתי תקופה ארוכה מובטל", הוא מספר. "פגעו אז בקומוניסטים, ואני רציתי להקים משפחה, לא היתה דירה, ולא פנקס אדום של מפא"י ולא פרוטקציה אחרת". הוא נענה בשלילה.

מרדכי נישא, הוליד שלוש בנות ובמשך 31 שנים עבד במחלקת הבשר של שופרסל. במקביל ייסד את הוועד הארצי של הרשת - לא מעט זכויות סוציאליות של עובדיה רשומות על שמו. מכל שנות העבודה הארוכות נותרה לו היום פנסיה של 3,644 שקלים. אפילו קצבת זקנה מלאה של הביטוח הלאומי אינו מקבל. לפני כמה שנים מישהו שם טעה בחישוב ומרדכי קיבל קצבאות גבוהות מדי (הוא חשב שמדובר בקצבת השארים בעקבות מות אשתו), ואז התברר לו שהוא חייב לביטוח הלאומי 130 אלף שקלים. החוב נפרס על חשבון הקצבה שהוא אמור לקבל היום. רק לפני שנים ספורות, במסגרת שינוי הקריטריונים, הוכר כניצול שואה על ידי ועידת התביעות והחל לקבל 280 יורו בחודש.

שולמית פרוינד

לאחר מות אשתו הכיר מרדכי את הציירת שולמית גיבשטיין, גם היא ניצולת שואה, שבמשך שנים לא קיבלה שום רנטה. לפני חודשים ספורים הוכרה על ידי ועידת התביעות.

לשולמית היה בן מנישואיה הראשונים, שנפטר לפני שנים ספורות בנסיבות טרגיות. היא לקתה בשבץ מוחי בעקבות זאת והתעוורה בעין אחת. היא גם סובלת מאסתמה כרונית, ובבטנה נתגלה גידול. שולמית כמעט שאינה יוצאת מהבית. 53 מדרגות מפרידות בינה לבין חופש התנועה.

בני הזוג חיים בדמי מפתח. בנה של שולמית הותיר אחריו חובות רבים, שאותם היא מנסה לשלם.

החובות

הם מקבלים היום את כל המעט שמדינת ישראל מציעה, אבל אלה סכומים שיכולים להספיק כשאין צרכים מיוחדים. ברגליים כושלות מרדכי מנקה לבד את הבית, הם לא זכאים לעזרה. לפני חודשים מספר הגיעה מעיריית פתח תקוה דרישה לשלם את חשבון המים בסך 16,000 שקלים. חשבון הבנק שלהם עוקל עד לתשלום החוב. לדבריהם, בבניין שלהם מתחלק התשלום בין הדיירים על פי חישוב ממוצע. שולמית מספרת, שניסתה למכור לפקידת הבנק ציור שלה, הפקידה בתמורה אישרה לה הלוואה על חשבון הרנטה החדשה, כערבות.

ואז הגיע החוב לחברת החשמל. "עוד לא התאוששתי מהמוות של הבן ופתאום נפסק החשמל. אין אור, אין מקרר", מספרת שולמית. "ישבנו כך כמה ימים עד שהתחננו שיפרסו לנו". אלא שבני הזוג לא הצליחו לשלם גם את התשלומים הבאים.

בניגוד לנהוג במרבית מדינות המערב אין בישראל "תעריף חברתי", הנחות לאוכלוסיות מיוחדות. אחרי כמה ניתוקים החליטו בחברת החשמל שלא יפה להשאיר קשישים בחושך, וחיברו אותם למכשיר חשמל שאפשר לטעון אותו במזומן. אם יש מזומן יהיה חשמל אם אין - אז לא.

כדי להטעין את הכרטיס מרדכי היה צריך לנסוע לחברת החשמל או לסניף דואר, שניהם רחוקים מביתו. הוא עבר שני ניתוחי בקע שנכשלו. "אנחנו חוסכים מעצמנו המון דברים, תרופות וכו'. חשמל חייב להיות". בסופו של דבר, בעזרת התערבות עיתונאית, הסכימו בחברת החשמל לחזור להוראת קבע, אבל רק אחרי ששילמו את החוב - 3,000 שקלים. כדי לשלם לקחו עוד הלוואה.

העיקר הבריאות

תמורת תרופות משלמים בני הזוג יותר מאלף שקלים בחודש. אמנם, באחרונה הודיע שר הרווחה שהמדינה תתחיל לחלק תרופות בחינם לניצולי שואה - אבל הם לא זכאים. ההטבה חלה רק על מי שמקבל את הרנטה ממשרד האוצר. "אני לא מתחנן לעזרה", אומר מרדכי, "אני לוחם על זכויותי. אנחנו מקבלים את כל מה שהחוק מאפשר, אבל את החוק קובעים אותם האנשים שחוקקו חוקים לטובת מיליונרים".

הבית הקטן שלהם עמוס בציורים יפהפיים של שולמית. פורטרטים, מחאה נגד הפגיעה בפלסטינים ובחסרי ישע. על הקירות תלויות גם תעודות הוקרה שקיבל מרדכי - יקיר ההסתדרות, תעודת הוקרה מצה"ל ועוד. זה הנכס היחיד שלו. לפני כמה חודשים הגיעו מהביטוח הלאומי לבדוק אם הם זכאים לעזרה בבית. "מי ששרד את אוושויץ בגיל 12 ולחם למען המדינה בגיל 15 יכול ללבוש לבד מכנסיים בגיל 78", אומר מרדכי בגאווה. מכיוון שגייס את כל כוחותיו לעבור את המבחן - נקבע שאינם זכאים לעזרה בבית.

"העיניים שלי יבשו, אני לא מסוגלת לבכות", אומרת שולמית. "יש לי תלמידים בכל הארץ, אני בוגרת אוניברסיטה, איך הגעתי למצב הזה?" מה שנותן לה כוח, היא אומרת, הוא החלום להציג עוד תערוכה.

הזוג פרוינד. רק לא לשבת בחושך