שנים רבות היתה מלחמת התרבויות תלוייה מעלינו כחשרת עננים, כאיום. עכשיו הוא מתממש; המלחמה פרצה. מרד החרדים הגדול התחיל, והוא מתחולל בחזיתות רבות: בירושלים, באשקלון, ביפו, בעמנואל, בבאר שבע, אין מקום בטוח. הציבור החרדי, שמאז ומתמיד קיצץ בנטיעות שלנו, עכשיו הוא עוקר אותן משורש. הוא ישמיד ויאבד ערכים בסיסיים, שבלעדיהם אין למדינה מפותחת ודמוקרטית תקומה; היא אבודה, אם לא תשיב מלחמה שערה.

זה מה שהיה צפוי לקרות - ניסינו להתעלם ולהדחיק - וזה מה שקורה, כאשר אין שום הסכמה על מקור הסמכות. המקור שלהם הוא באותיות המתות של ההלכה - רב-רב והלכתו - ואילו המקור שלנו הוא מקור מים חיים, שזורמים בין ממשלה לכנסת לבית משפט, המוסדות המוסמכים והנבחרים של הדמוקרטיה.

לכן, גם להידברות של רצון טוב אין סיכוי רב; מעולם לא באמת האמנתי שתישא פרי. והא ראיה, שכל הנסיונות עד כה העלו חרס, ולא רק בחפירות ארכיאולוגיות. אין זה אלא דו שיח של חרש עם עיוור: הם החרשים מדרבנן, אנחנו העיוורים מדאורייתא, שמסרבים לראות את המציאות נכוחה, לאן היא מתגלגלת ולאן תגיע.

איך אפשר להידבר ולהגיע להסכמה עם מי שאין להם אלוהים מבלעדי אביהם שבשמים ונציגיו עלי אדמות; עם מי שהריבון שלהם הוא ריבונו של עולם והמשימים עצמם דובריו. גם לנו, כדאי לזכור, יש אלוהים, אך הוא על הארץ, בלבנו ובהכרתנו; גם לנו יש ריבון - העם ונציגיו שנבחרים ואינם נמשחים.

החרדים הכריזו על מרד עכשיו מסיבה ברורה: הם יודעים שיש להם סיכויים טובים לנצח; שאם לא כן, לא היו מסתכנים. בכל מדינה אחרת הם מצייתים בהרכנת ראש לשלטונות, כי דינא דמלכותא דינא. רק כאן, במדינה שלא טרחו בהקמתה, ואינם עמלים על קיומה, רק בישראל דינא לא דינא, והם עושים דין לעצמם.

את הפורענות הזאת הבאנו על עצמנו במו ידינו, בקוצר ידינו; הרווחנו אותה בהפסדים חוזרים ובוויתורים נשנים. אם בכל מדינה ראוייה לשמה עושים ככל שניתן כדי להפריד בין פוליטיקה לדת, אצלנו הן משמשות בערבוביה, משתמשות בכתר אחד, משתכשכות באותו בוץ, ושתיהן מתלכלכות.

רק בישראל הם כאלה גיבורים. בכל מקום אחר הם דווקא כנועים וצייתנים. רק זה עוד חסר להם - לנאץ שופטים באמריקה בשם השם או לתקוף בשמו שוטרים באירופה. אפילו לא עולה על דעתם; מה הם, משוגעים?

רק בישראל מותר להם להשתגע, כי מתירים להם. הנה, רק לפני כשנה אסר בית משפט בלונדון על בית ספר חרדי פרטי לבדוק בציציות יהדותם של מועמדים לקבלה. וראה זה פלא - לא פרץ ולא צווחה. שלומי-אמוני נשקו על פיו של השופט, ואולי גם באברי גוף אחרים.

חרדי ציון וירושלים, לעומת זאת, אינם מודים בכשרותה של המדינה הציונית, אינם מאשרים אותה בבד"צם, אבל מואילים ברוב חסדם לסמוך על שולחנה. הם בועטים בכל דלי מלא, אך על החליבה לא יוותרו. והמדינה "היהודית", מצידה, מוותרת על "הדמוקרטית" בהגדרתה.

עובדה: אמות הספים נעות, החישוקים האחרונים מתפקעים, ומנהיגי המדינה ממלאים פיהם במים קדשים. עד לרגע זה לא שמענו ולו מלה רשמית אחת: לא יקום ולא יחוקק חוק עוקף בג"ץ; לא תימשך אפלייתם לרעה של סטודנטים לעומת אברכים; הממשלה לא תסכים בשום פנים להפרדה בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות; רב לא יחליף שופט, ומתים לא יחליפו חיים במסע אלונקות נקרופילי; הפגנות אלימות בחסדי שמים ובחסות הכפירה בשלטון החוק - ידוכאו.

עכשיו זה כבר לא צחוק של פוליטיקאים, שעושים מאיתנו צחוק - במשאים ובעיקר במתנים; עכשיו זה בנפשנו, נפש יהודי בן-זמננו, המבכה על אובדן מפעלו. את המלחמה הזאת, שלא ביקשנו ונכפתה עלינו, אסור להפסיד. את החרדים, במריים, חייבים להעמיד במקומם, כדי שגם לנו יהיה מקום לחיות.