מחנה שנלר שבלב השכונות החרדיות בצפון ירושלים מוכר כמעט לכל ירושלמי ששירת בצבא. זה המקום שבו שכנה מפקדת קצין העיר, אליה היו באים כדי לקבל גימלים. הבסיס הוקם בתוך המתחם ההיסטורי של בית היתומים של הכנסייה הלותרנית הגרמנית. המבנה הגדול ביותר, ששימש בעבר כנסייה, הפך ברבות השנים לאולם ספורט. שני לוחות כדורסל נתלו היכן שניצבו פעם פסליו של ישו. החיילים ששיחקו במקום לא יכלו כלל לשער את ההיסטוריה של האולם. הם גם לא יכלו לשער מה יש בתוך תיבת העץ שניצבה בצמוד לאחד הקירות. במשך כמעט 60 שנה עמדה שם התיבה ואיש לא חשב לנסות לפתוח ולראות מה יש בתוכה. לפני כמה חודשים נחשף סודה של התיבה ובשבוע שעבר הועבר האוצר שבה למשכן חדש.

מתחם שנלר הוקם ב-1856 על ידי יוהן לודוויג שנלר, מיסיונר גרמני-שווייצי, והפך עם השנים ממבנה מיסיון קטן לשכונה גדולה ותוססת. ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גירשו שלטונות המנדט הבריטי את כל האזרחים הגרמנים שהתגוררו בישראל ונחשבו נתיני אויב, בהם גם אנשי הכנסייה. הצבא הבריטי תפס את המקום, ועם קום המדינה ירש צה"ל את המחנה. שלוש שנים מאוחר יותר, פנתה הכנסייה הלותרנית העולמית לישראל וביקשה לפנות את חפצי הקודש מהמקום. הגרמנים, שמעמדם בארץ לא היה איתן במיוחד באותן שנים, קיבלו 48 שעות לקחת מהמקום כל מה שהם יכולים. מהכנסייה והמבנים הסמוכים פורקו ופונו הפעמונים, החלונות, תשמישי הקדושה ואפילו העוגב הגדול. אבל דבר אחד נותר מאחור, מפאת משקלו ומפאת קוצר הזמן - המזבח.

"המזבח הוא לב הכנסייה. זה הדבר הכי חשוב בכנסייה", מסביר הבישוף ד"ר אובה גרבה, ראש הכנסייה הלותרנית הגרמנית בארץ, "בשבילנו אלוהים נמצא באותיות והמזבח זה המקום שעליו מונח ספר הקודש". המזבח של הכנסייה בשנלר הוקם ב-1910, לאחר ששריפת ענק הרסה את הכנסייה הקודמת והיא הוקמה מחדש. המזבח עשוי לוחות שיש כבדים ומעוטר במוזאיקה של זכוכית צבועה זהב ואבנים כחולות. על פי התיאוריה של גרבה, המזבח היה מסובך מדי להעברה, ומי שפינה את חפצי הקודש החליט לנסות להגן עליו באמצעות תיבת עץ שבנה סביבו. על השאלה כיצד ייתכן שאיש לא בדק את התיבה הזו כמעט 60 שנה, הוא אינו יודע להשיב. "כשאתה בצבא אתה כנראה לא חושב כל כך הרבה. אתה עושה את מה שאומרים לך. בטח ישבו על זה לראות את משחקי הכדורסל", הוא אומר.

פינוי לקראת בינוי

בעוד המזבח נשמר בצורה טובה למדי בתוך התיבה, המבנים שסביבו הלכו והתפוררו. ברצפת הכנסייה, למשל, נקדח חור והועברה ארובה שפלטה עשן לתוך האולם המפואר. דלתות העץ המעוטרות נהרסו והתקרה קרסה. לפני כשנתיים פינה צה"ל את המקום ולמתחם הוכנה תוכנית שימור ובינוי מקיפה. לאחר מאבק של המועצה לשימור אתרים ושל האדריכל גיל גורדון, שמלבד היותו אדריכל השימור של המתחם גם כותב דוקטורט על ההיסטוריה של שנלר, הוכרזו שמונת המבנים העיקריים במתחם כמיועדים לשימור קפדני. המבנים הללו אמורים לשמש מוסדות ציבור ובשטחים שלידם יוקמו שיכונים לציבור החרדי.

באוקטובר 2009 ערך גורדון סיור במקום למנהיגי הכנסייה הגרמנית. הייתה זו הפעם הראשונה שגרבה ביקר במקום. האולם כפי שראה אותו וכפי שהוא נראה עד היום דומה יותר למזבלה מאשר לכנסייה: ערימות של אשפה, לשלשת ציפורים ומבנה הרוס למחצה. אבל בתוך ערימות האשפה הבחין גרבה בתיבת העץ הקטנה. "רק שעה אחר כך חשבתי על זה שוב והבנתי שצריך להיות שם משהו", הוא אומר. גורדון דחה תחילה את הסברה, "שאלתי את עצמי איך יכול להיות שלא שמתי לב לזה. בסוף הבנתי שהוא לא סתם אומר שחייבים לפתוח את התיבה", הוא אומר. למחרת הוא ניגש למקום עם כלים, מערים על השומר במקום ("אמרתי לו ששכחתי משהו", הוא מספר) ופותח את התיבה.

הוא התקשר בהתרגשות לספר לבישוף על המציאה. "זה מרגש מאוד", אומר גרבה, "זה הדבר האחרון שהיה בשנלר שמרמז על הפולחן הנוצרי במקום". זו גם הבעיה עם המזבח. מבחינת עקרונות השימור הטהור הוא אמור היה להישאר במקום, אך מכיוון שהמתחם כולו עתיד לשמש את הציבור החרדי, היה ברור לכל מי שעסק בדבר שלא ניתן להשאיר את החפץ הפולחני הנוצרי במקומו. כפי שניסח גורדון בדיפלומטיות בדו"ח שכתב לעירייה: "סיכויי ההישרדות של המזבח אפסיים לאור שכניו הנוכחיים ומשתמשיו העתידיים של המתחם". לכן נשמרה עובדת הימצאותו של המזבח בסוד והחל משא ומתן בין העירייה לבין הלותרנים על העברתו.

סגנית ראש העיר ירושלים, נעמי צור, המחזיקה גם בתיק השימור בעירייה, נרתמה לנושא, אך הציבה שני תנאים לכנסייה: הראשון הוא שהמזבח לא יעזוב את גבולות ישראל, והשני הוא שיהיה לידו שלט שיסביר את ההיסטוריה שלו. הגרמנים הסכימו והחלו בגיוס הכספים לטובת העברת המזבח לכנסייה שבמתחם אוגוסטה ויקטוריה שבהר הצופים.

מתחילים מחדש

ביום שני לפני שבוע בוצעה ההעברה העדינה במבצע מורכב. לפרויקט גויסו מהנדס השימור יוסי גורדון, הקבלן המומחה לטיפול באבן זוהר סלע, ועל העבודה פיקחו גיל גורדון ומנהל הפרויקט, אילן קריב. בשל סדקים שנתגלו בלוחות השיש, דרשו מומחי השימור להקים מעין אלונקה שתחבוק את לוחות השיש ותקטין את סכנת השבירה במהלך ההעברה. המזבח המפורק הוצא בעדינות על ידי מנוף דרך חלון הכנסייה והובל למשכנו החדש. וכך, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת הכנסייה באוגוסטה ויקטוריה ומאה שנה מאז הקמת המזבח - חברו השניים. הכנסייה בה מצא המזבח את משכנו היא ניגוד מוחלט לכנסייה ההרוסה ממנה חולץ - היא אחת מהכנסיות היפות והמטופחות בירושלים. המזבח מוקם מתחת לתבליט אבן יפהפה של משה רבנו המחזיק את לוחות הברית. בנובמבר מתכננת הכנסייה לערוך אירוע חגיגי להשקתו.

"בשימור מתעקשים תמיד להשאיר את מה שנמצא במקום, אבל זה בפירוש לא המקום. זה כבר לא מקום של פולחן דתי", אומרת צור, "אני לא ישנתי שני לילות כשחשבתי על איך יוציאו אותו דרך החלון, אבל זהו בפירוש אחד המקרים של ?הפי אנד'. המזבח הוא אולי פריט קטן מהפסיפס הירושלמי שלנו, אבל אולי צריך לקחת ממנו דוגמה לאיך צריך לפתור בעיות בעיר".

"ההיסטוריה שלנו נשברה", אומר גרבה בעברית צחה, כשהוא מדבר על הנוכחות של המפלגה הנאצית גם בקהילה הגרמנית בירושלים בשנות ה-30, "והמזבח הוא חלק מההיסטוריה שלנו. אני מקווה שבכנסייה שבה הוא שכן לא היו פגישות של המפלגה הנאצית. אבל עכשיו צריך להתחיל מחדש ולבנות משהו טוב מזה".

הבישוף אובה גרבה. ''המזבח הוא לב הכנסייה. זה הדבר הכי חשוב בכנסייה''


ההעברה העדינה בוצעה במבצע מורכב