לפני כשבועיים הציב חיים הרטמן מחשב נייד מול אמו, ז'וטה הרטמן, בת 88. הוא כיוון את המסך, הצמיד אוזניות לאוזניה, ואמר לה: "אמא, את זה רק את שומעת עכשיו". אז הפעיל סרטון קצר, וניגש להביט בה מן הצד. "אוי, לא נכון, לא יכול להיות!", היא מלמלה. הרטמן ראתה כמעט הכל בחייה, אבל לזה לא פיללה. "אפשר עוד פעם?", שאלה אותו. שוב הראה לה את הסרטון. כך שלוש-ארבע פעמים, עד שהבינה שאינה הוזה.

בסרטון הוצגה כתבה מהטלוויזיה הפולנית על החלטת עיריית ורשה להעניק לה אזרחות כבוד על השתתפותה במרד גטו ורשה. בארבעת הזוכים בתואר שהוענק אתמול בטקס חגיגי בארמון המלכים בעיר, גם נשיא פולין לשעבר, אלכסנדר קוושנייבסקי.

תמונות שמלוות אותה כל החיים החלו לרוץ בראשה: כיצד עזבה את משפחתה בעיר קלצה וברחה לגטו ורשה. כיצד נתקלה בגטו בבן עירה, אברהם רודל, שהציע לה להצטרף לאצ"י (ארגון צבאי יהודי) - ארגון המחתרת של תנועת בית"ר. כיצד נהגה לצאת מהגטו אל הצד הארי דרך תעלות הביוב מצוידת בדלי עם תחתית כפולה, ובתחתיתו הבריחה נשק, מזון ותרופות. כיצד קיבלה גלולת ציאניד למקרה שתיתפס.

"חיים שלמים היו במרתף של ורשה וידענו את הדרך", סיפרה הרטמן ביום חמישי בחדרה הקטן בבית גיל הזהב בתל אביב. לדבריה, "הייתי ככה באה וחוזרת, לא חשבתי מה יהיה בעוד דקה". בחלק העליון של הדלי היתה שמה דגים קטנים, אותם כינו "שטינקר". כל כך מסריחים היו עד שכשהגרמנים היו מרימים את המכסה לבדוק את תוכנו, היו מזדעזעים מהריח ונותנים לה לעבור. את תחושת הצעידה בתעלות הביוב הגדירה: "נהדר! עכשיו כשאני מסתכלת אחורנית, זה היה המקום היחידי שהיה די בטוח".

באפריל 43', עם תחילת המרד, הוצבה הרטמן על בניין. "קיבלתי פקודה לעלות על הגג ולירות", אמרה. בשלב מסוים התבקשה לרדת לטפל בפצוע. בעדות ל"יד ושם" סיפרה כי "אחרי כמה שעות שישבנו בבונקר, זרקו לנו שמה פצצה מסריחה... יצאנו למעלה, הפצוע קיבל כדור ראשון בראש ונפל על הרגליים. זו היתה הדקה הראשונה מההתחלה בגטו שאמרתי: ?אוי, למה הוא ולא אני'". לאחר שנתפסה נלקחה לכיכר השילוח, אומשלגפלאץ, ומשם נשלחה למחנה ההשמדה מאידנק. היא נזכרה איך קיבלה שם עונש של 25 מלקות כי לא עמדה ישר במסדר. "ספרתי רק עד 17 והתעלפתי", סיפרה.

אך הרטמן שרדה במלחמה. כששבה לקלצה גילתה כי אביה מת שנתיים קודם לכן ברוסיה ואמה מתה בטרבלינקה. היא שמעה שאחיה חי בישראל, והחליטה לעזוב את פולין. בעוברה את הגבול לצ'כוסלובקיה נדרה נדר: "אני לפה לא חוזרת". היא עמדה בו עד היום, ואת תואר הכבוד החליטה לא לנסוע לקבל.

עם זאת, שני בניה נסעו לטקס במקומה. להרטמן חשובה ההכרה בפעילות אצ"י במרד. לטענתה, התנועות הסוציאליסטיות ששלטו בישראל עם קום המדינה המעיטו בחלקו של הארגון הרוויזיוניסטי במרד והדגישו רק את חלקו של ארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בפיקודו של מרדכי אנילביץ'. "הדור הזה יגמור ואף אחד לא יידע שהבית"רים היו חלק יפה בתוך המרד", הביעה הרטמן את דאגתה ביד ושם. עכשיו, מבחינתה, היתה ההזדמנות לדאוג שזה לא יקרה. "אני חושבת שאני האחרונה שנשארה בחיים עכשיו", אמרה ביום חמישי. כשנשאלה למה הסכימה לקבל את התואר השיבה: "אני מקבלת את הפרס בשם הנספים, אני לא יכולה לסגור את המעגל. בכל זאת זו עיריית ורשה שעושה את זה, וכל העולם שומע אותה. זה נותן לי גאווה".

ז'וטה הרטמן, בצעירותה וכיום. נשבעה שלא לחזור לפולין