שיחת היום | "כרמלה מנשה, עד כמה את מזדהה עם צה"ל?"

כרמלה מנשה היא כתבת קול ישראל לענייני צבא מזה 22 שנה וזכתה השבוע בפרס א.מ.ת החשוב, "לבד ובקונצנזוס" כמו שהדגיש מנהל קרן הפרס.

כרמלה מנשה, את בתפקידך המון זמן.

"בעצם כבר 30 שנה. התחלתי ברדיו בתור מזכירה של הטכנאים. אני הרי לא נולדתי בבית שבו אמרו לי שאני צריכה ?להגשים את עצמי' (צוחקת). הסבירו לי בדיוק שבסוף האשה תפקידה להכין אוכל, להביא ילדים".

22 שנה וזה עדיין לא מובן מאליו; מוטי אמיר מנהל החדשות ברדיו אמר אתמול שזה קשה לגבר, אז לאשה יותר.

"כי זה תפקיד מאוד קשה, שוחק, מתיש, קשה לאשה, קשה לגבר באותה מידה, ולאשה שהיא אם חד-הורית הרבה יותר".

אבל אלה בחירות שלך, לא דברים שקרו לך במקרה.

"ודאי שאלה בחירותי, בחירות שאני מאוד שלמה איתן".

זה לא מובן מאליו גם כי עדיין אין אף אשה משמעותית בתחום הצבא והביטחון, מעמד האשה שם לא ממש השתנה.

"יש שינוי, אבל שינוי לא מהותי ולא משמעותי. הדרך היא מאוד ארוכה ומספר הקצינות הבכירות הוא מאוד קטן והן לא פרצו שום תקרה ושום זכוכית, לא".

אחרי כל כך הרבה זמן, כמה את מזדהה עם הצבא?

"אני לא מזדהה עם הגוף הזה, אני מבקרת אותו. אני ממש לא חלק מהצבא - אני מסתכלת עליו מהצד כעיתונאית, ואנחנו כעיתונאים אסור לנו לשמור מידע שאנחנו יכולים לפרסם שיש בו עניין לציבור. בעניין הזה אני לא חושבת שהשתניתי עם השנים. אני לחלוטין לא מרגישה שאני צריכה לשמור על הצבא או שהוא גוף מקודש בעיני, ממש לא".

איך התחלת את הסיקור הייחודי שלך בנושאי הרווחה, החיילים כבני אדם?

"כשהבאתי סיפורים שבעיני יש בהם עניין ציבורי הבנתי שיש לזה פידבק גדול יותר בציבור. הבנתי את החשיבות הציבורית וגם הרייטינגית של זה. עשיתי פעם בדיקה, שתי כתבות באותו יום: האחת על אמצעי לחימה חדשים והשנייה על מכתבים שחיילים בלבנון משאירים בכיס החולצה שלהם למקרה שימותו. על הסיפור הזה לא הפסיקו לדבר".

כשהתחלת להביא סיפורים כאלה למערכת, כשהדברים האלה בכלל לא היו בשיח, לא הרימו גבה?

"היו לי כמה עורכים - חנן נווה, משה נגבי, צבי ישראלי - שהחליטו לעשות את מה שהיה אז בעיטה בכל המוסכמות; בשבע בבוקר, בחדשות המקודשות האלה, להכניס ידיעה שחייל מגבעתי אין לו נעליים, זה היה ממש פגיעה בקודש הקודשים. פעם לא דיברו על הטרדה מינית. אחרי שאת ואני וכל החבורה העלינו את הנושאים האלה, אמנון שחק החליט שאין דבר כזה יחסים בהסכמה וכל קצין שמקיים יחסים עם פקידה שלו יועמד לדין. הם שינו כללים, הוראות ונהלים, הראייה שלהם השתנתה בתחומים קריטיים של חיי אדם. תאונות אימונים למשל: הורים היו עומדים דום כי הוא נפל במילוי תפקידו וזה היה מספיק, אסור היה לשאול שאלות. זאת התעללות".

אז לשאלתי בנוגע להישגים הגדולים שלך - אלה הם.

"השינויים שהצלחתי לעשות כעיתונאית במערכת הצבאית הם בתפישה, בפקודות, בנהלים. הכנסה של חיילים לכלא בהינף יד - חייל איחר אז הוא צריך לשבת מאחורי סורג ובריח? הדברים הבסיסיים האלה של כבודו של החייל, בתי כלא צבאיים, אזבסט, פגיעה בביטחון של חיילים, בבריאות שלהם, הכל תחת פקודה! ניסויים רפואיים, תקלות מבצעיות, פערים במיגון בין חיילים, אפליה, גזענות. מאוד קל למתג אותי כ'קצינת ת"ש', אבל אלה נושאים קריטיים שבהם את קורעת את מסך ההסתרה, לא מאמצת את הקו הרשמי של הצבא. זה לא קצינת ת"ש".

את מתעצבנת כשקוראים לך קצינת ת"ש?

"לא, כי התבגרתי. הרבה יותר קל, תאמיני לי, להיות בתוך שדה הקרב ולשדר משם. זאת אולי עבודה פיזית קשה, אולי זה מסוכן יותר אבל זאת לא עבודה מקצועית עיתונאית קשה. יש נוהל מסוים, את מתורגלת, יש שידור. אני גם לא מאבדת שליטה לא תחת אש ותחת אבנים. אבל העבודה העיתונאית הקשה, המורכבת, זו שלא משתפים איתך פעולה בה היא בתחקירים שאתה חושף, עוולות שנעשות בצבא, תקלות שיגרמו לפגיעה בחיי אדם. זאת העבודה העיתונאית - את מעלה את זה לסדר היום, והצבא אומר לא היה ולא נברא, ואז מבקר המדינה בודק ומותח ביקורת חריפה ונציב קבילות חיילים כותב ש'האמת איננה נר לרגליהם'".

אבל זאת השיטה של הצבא תמיד, הכחשה.

"נכון, משקרים. גם הנציב הזה וגם הקודם וגם אנחנו, העיתונאים, דיברנו על זה שקצינים משקרים ולא נעשה שום דבר. אני לא רוצה לקרוא לזה שגרה אבל זה הפך לדבר שאפשר לשקר ולהמשיך הלאה. ואני חושבת שעכשיו, שני המקרים של עימאד פארס וצ'יקו תמיר אולי יגרמו לזעזוע בתוך הצבא, כי אם הרמטכ"ל החליט להדיח שני קצינים טובים בגלל שקר, אולי זה יעשה שינוי".

ההתייחסות היום אל החיילים היא כאל "הילדים שלנו", יש רגישות גדולה יותר לחיי חיילים מאשר לחיי אזרחים. את שותפה לתחושה שזאת בעיה?

"אני חושבת שחיי אדם צריכים לעמוד במרכז. כל זמן שחיי אדם חשובים ונחשבים, שימשיכו לפעול ככה. ראינו בעבר כשנכנסו למלחמת לבנון הראשונה ולא חששו ממספר ההרוגים, כמה הרוגים היו, ואת אלפי ההרוגים במלחמת יום כיפור. אולי טוב שחיי אדם יהיו אחד הגורמים החשובים ששוקלים".

גם אם זה על חשבון הצד השני, כמו בהפצצות בעזה?

"איני חושבת שחיי החיילים שלנו עמדו לנגד עיניהם בהחלטה הזאת, אלא ההסתמכות על כוח האש המסיבי במסגרת כל תפישת ההפעלה של הצבא שהשתנתה בשנים האחרונות".

היכולת המבצעית של צה"ל עלולה להיפגע אם פוחדים על חיי החיילים.

"בכל מלחמה חושבים על כמה חיילים יכולים להיפגע, אך אני באמת לא חושבת שהפעילות המבצעית של צה"ל יכולה להיפגע בגלל שחושבים על חיי אדם".

גלעד שליט?

"צריך להחזיר אותו כמה שיותר מהר, הביתה, עכשיו".

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פעילות
המלצות
הפופולריות בחינוך וחברה
פרסומת