חבורה של פרחחים, שאת שמם איש אינו יודע אך זהותם הפוליטית ידועה, מצליחה לזעזע את האקדמיה ולתעתע בתקשורת. אוי לנו אם נתייחס אליהם, ואוי לנו אם נתעלם. אין ברירה, כנראה, אלא להתייחס, ולאו דווקא משום שהשועלים הקטנים מחבלים בכרמי ההשכלה הגבוהה, אלא בגלל מי שמסתתר מאחורי גבם ונותן להם גיבוי ישיר או עקיף. כל מי שמתבקש לשמש להם שופר ואף נענה ברצון, ייטיב לעשות אם יבקש קודם את רשימת התורמים של אם תרצו, שמא ימצא בתוכה שמות מפוקפקים וכתובות חשודות, הזוממים לכלות כאן עוד חלקה טובה. אולי יופתע למצוא בין השאר גם את המטיף האוונגליסטי, ג'ון הייגי, שאפילו רפובליקני שמרן כג'ון מקיין היה חייב להתנער ממנו, לאחר שנודע מפיו של המטיף כי "היטלר הוא חצי יהודי", כי "היטלר מילא את רצון האל", וכי "השואה התרחשה בגלל היהודים שמרדו באלוהים האמיתי והתכחשו לו". אבל מה לנו כי נלין על הגורמים האנטישמיים הסמויים מהעין, אם גורמים גלויים ורשמיים מצטרפים אל השיירה, אך ממשיכים לנבוח. שר החינוך, לדוגמה: לפני כחודשיים אמר בכנסת, שאמנם לא קרא את הדו"ח על לימודי מדע המדינה באוניברסיטאות - "טרם הספיקותי" - אך הדו"ח חשוב בעיניו, "הוא מעורר שיח ציבורי". והוסיף: "חשוב לבחון את הנושאים שהוא מעלה". האם אין סער קורא חומר בטרם שהוא מחווה עליו דעה? האם זאת המלצתו לכלל תלמידי ישראל ומוריו, שלא יידעו מה הם שחים?

סער הוזמן לוועידה השנתית של אם תרצו, נענה בשמחה להזמנה ואף נשא דברים. ואם בא ונאם, סימן שהוא מזדהה: "אני רוצה לברך אתכם, אני מעריך מאוד את הפעילות שלכם", אמר באותו מעמד. כך הופך וזיר לזרזיר, שהולך אצל העורבים, מפני שהוא מינם.

לביורוקרטים מסורים יש חוש ריח ורוח מפותח, המסייע להם להתכוון-להתכוונן לרוח מפקדם. כאשר פירסם המכון לאסטרטגיה ציונית - אותם פרחחים באותם ערכים - את הדו"ח שלו על לימודי האזרחות בבתי הספר, וגם בהם מצא דופי פוסט-ציוני, הזדרז יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, צבי צמרת, והזדהה עם עיקרי הממצאים.

ופרופ' מנואל טרכטנברג, יושב ראש הוועדה לתכנון ולתקצוב, שבתוקף תפקידו אמור לשמש נאמן האקדמיה, הסתפק השבוע בתגובה רפה למתקפה: האיום של אם תרצו על אוניברסיטת בן-גוריון הוא, לדעתו, "נושא פנימי מוסדי". אם זה נושא פנימי, מותר לתהות מה הוא נושא חיצוני, שטרכטנברג יואיל לעסוק בו. הפחד עושה את שלו; הרי זאת התכלית העיקרית של הדו"ח - להלך אימים על המוסדות להשכלה גבוהה, ולא רק עליהם. ויש כבר מי שנבהל. נשיא אוניברסיטת תל אביב, הפרופסור יוסף קלפטר, ביקש לבדוק את הסילבוסים בחוג לסוציולוגיה, פן דבק בהם רבב אנטי-פטריוטי. על זה בונים המהרסים, על הפחד שהם זורעים ועל החשבון שראשי אוניברסיטאות עושים; שלא ייבש להם פתאום זרם התרומות. ואם כבר התחרט קלפטר על מעשהו הנמהר, כפי שניתן להתרשם מ"שיחת היום" בחלק ב' של עיתון זה, תיזקף המחשבה השנייה שלו לזכותו המלאה. לא זה הזמן לתגובות של היסוס וגמגום; זה הזמן לקום ולומר בבירור. ומי האיש הירא - יילך הביתה, ולא ימיס את לב עמיתיו:

- לא תקום משטרת מחשבות ודעות בקמפוסים.

- מרצים יתקבלו לעבודה או יידחו, אך ורק על סמך כישוריהם והישגיהם האקדמיים.

- לא ייקבעו מכסות למרצים על פי השקפת עולמם, ולא יהיה איזון שרירותי ומלאכותי בין שמאלנים לימיננים.

- שום גורם פוליטי מבחוץ לא יורשה להכתיב את מערכי השיעורים ואת רשימות המאמרים והספרים.

- קול המון לא יהיה קול האקדמיה, לא ייחסמו עמדות שאינן עוברות את אחוז החסימה. כך למדנו מרבותינו ומההיסטוריה, וכך נמשיך ללמד.

כמו לתורה, גם לציונות 70 פנים, ולכל אחד מאתנו שמורה הזכות לבחור את הפנים הרצויות לו. אם פני הציונות כפני אם תרצו ומממניה, אזי נשקול השתלת פנים. אם מכללת אריאל, לדוגמה, תובעת לעצמה בעלות בלעדית על הציונות בת ימינו, אזי אנחנו פוסט-פוסט-ציונים.

ומטעמים של הגינות תישמע האזהרה בעוד מועד: כאשר ישמיצו את האקדמיה הישראלית ואת דיבתה יוציאו וייצאו רעה, היא עוד עלולה להיכנע ולכלול בסילבוס שלה את מדעי הכיבוש. ורק אנשי ימין מובהקים, פטריוטים לעילא, ילמדו בקורס הזה: לתפארת מדינת ישראל, כתרומה ללגיטימציה שלה בכל העולם, וכרפואה מקדימה למכת החרם.