חתול רחוב שמנמן שכב אתמול באפס מעשה במרכז חצר דשא ענקית, מעגל כיסאות פלסטיק לבנים סביבו. מחכים לבאות. המראה היה קיבוצניקי, אבל היה זה בלב הכרך הסואן: זו אחת מפינותיה הנסתרות והמופלאות של תל אביב, מעונות עובדים ד', ה' ו-ו'.

בפינת דיזנגוף-פרישמן הסמוכה בונים פועלים סינים מגדל בטון אימתני וממול נוזלת הטחינה מהסביח בפיתה. אבל כאן בחצר המטופחת, מוקפת בבתי הרכבת המעוצבים לעילא בידי האדריכל אריה שרון, אביו של אלדר שרון, הוא צזאר מהרומן "זכרון דברים" של יעקב שבתאי.

עם רדת יום, כמו שכתב פעם בשירו הדייר שבתאי מהקומה השלישית, החלו החוגגים להתכנס: קשישים, כבדי תנועה, אלו שהאתמול שלהם, בשיכון המיוחד שלהם, סוער ומרתק. הם באו לציין מלאת 75 שנים לשיכון הכי סוציאליסטי בעיר, הקומונה הראשונה והאחרונה של תל אביב, מעונות העובדים. אבל מעשה שטן, נציג מעונות עובדים ד', עקיבא הררי, זרק פצצה. לא 75 שנה, אלא 76. הוא הרי היה בן חמש וחצי כשהוריו עברו לכאן ועכשיו הוא בן 81 וחצי. הנה הראיה.

אי סוציאליסטי בים הקפיטליזם. לישיבה ביום חמישי, 9.11.1933, נשלחה הזמנה מהוועדה להתיישבות פועלי העיר: "אנו עומדים לפני תחילת בניין מעונות עובדים. לפי הצעתנו יש להכין מקומות מתאימים בבניינים הנ"ל בשביל צרכנייה, תנובה, מסעדה, אטליז, חדר קריאה, אולם לאסיפות, גן ילדים וכו'". החבר ל' קורפמן כתב בצד: "השתתפתי בישיבה".

77 שנים אחר כך עולים הזיכרונות: שם, בפינת החצר, היה הסטודיו לציור של אהרון אבני; ולשם היינו מציצים למודלים, הבחורות בעירום. יעקב שבתאי כתב על זה בסיפורו "מודל", ב"הדוד פרץ ממריא"; בקומה השנייה גר שקולניק, הוא לוי אשכול, ובקומה השלישית אברהם שלונסקי. לוסיה, אשתו, ששיחקה ב"חייל האמיץ שווייק" בתיאטרון האוהל, קפצה כאן אל מותה בשנת 53' או 54'; וכאן גר אחיו של ח"נ ביאליק שבתו התחתנה על הגג. גם היא קפצה אל הדשא הזה, אבל רק נפצעה קשה ונותרה נכה. בנה ח"ן התאבד לימים גם הוא.

פה היה גן הילדים של צילה אגדתי, שם היה אולם ההתעמלות של לוטה קריסטלה, שלימדה גימנסטיקה וינאית, שאפילו פלדנקרייז היה מתעמל אצלה; וכאן היתה הצרכנייה הקואופרטיבית שניהל סולגניק, שנמצא מת עם אשתו, לאחר שהבמאי גרשון פלוטקין עשה ריסוס בדירתו והרעל חדר לדירתם.

פעמיים הופצצו המעונות מהאוויר, פעם בשנות ה-30 ממטוס איטלקי ופעם ב-9 ביוני 1948 ממטוס מצרי. הניצולה רותי נמצאת אתנו הערב. על הדשא ראו פעם את דן (דינדוש) הורוביץ, בנו של נגיד בנק ישראל לימים, דוד (דוליק) הורוביץ, אוכל חצץ. "מה אתה עושה? אני דמוסתנס, השיב.

מי לא גר כאן? אני מתבונן ברשימות הדיירים. יוסף שפרינצק ומרדכי נמירובסקי (נמיר), עקיבא גוברין ואהרון בקר, העיתונאי שמעון סאמט, הפרופסור דב שטוק (סדן) ואפילו עורך "הפועל הצעיר". הנה הקבלה של לאה גולדברג: "קיבלתי מקלוב מעונות עובדים ה' שכר הרצאה בליל שבת, 9.12.38, סך של 500 מא"י ע"י י. ברכיהו". נושא ההרצאה: התנ"ך והספרות העולמית.

על הכל סיפרו לי מארגן הערב, צור פרלמן, והמשורר והמתרגם, אהרון שבתאי. אלמנתו של יעקב, עדנה שבתאי, מצביעה על הדקל בחצר, זה מהשיר "עץ הדקל עם הרוח נע, נע כמו אז, עם רדת יום".

כמו בכל פגישת מחזור מאוחרת, הסתובבו כולם עם מדבקות שמם על הדש. אחרת אי אפשר להכיר. מדי פעם נישאו ידיים אל-על: שם גרתי? הם שיחקו כאן "כדורגל מחסנים" וקראו לאור נרות את סיפורי הבלשים של דוד תדהר. עוד רגע פרצה אמש קטטה: האומנם הכו חברי ה"תנועה המאוחדת" את חברי "מחנות העולים"? הנה הצלקת מאז. עכשיו מכוסות מרבית תיבות הדואר בגיבובי מדבקות, חלק מהדירות כבר מושכרות לצעירים. אחד מהם ירד אתמול עם רדת יום לדשא עם הכלב. "מה קורה פה?" שאל. לך ותסביר לו.

דיירי המעונות בחצר הפנימית שלהם, אתמול. למטה: חזית מעונות העובדים הפונה לרחוב פרישמן, לאחר בנייתם