"אופירה ארצישראלית", הכריזו מודעות מקושטות בעיתון "הארץ" של דצמבר 1925, "בהנהלת המנצח מ. גולינקין". ההופעה הקרבה - "המכבים" של אנטון רובינשטיין, שהוצגה לראשונה בווינה בשנת 1878 - תיערך "לכבוד חג המכבים", נכתב במודעה.

מקום מושבה של האופרה העברית היה תל אביב, אף שמרדכי גולינקין - שבא לארץ ב-1923 על מנת לעשות את הבלתי אפשרי ולהקים אופרה בשממה - ביכר תחילה לייסדה בירושלים. אבל ההופעה המיוחדת לכבוד החג נערכה באולם "ציון" אשר בעיר הקודש, מקום ההתרחשות ההיסטורי של סיפור האופרה. וכך, "בהקשבה מיוחדת שמע אמש הקהל את האופרה המכבים, בפרט שתוכנן מתאים אל המקום ואל הזמן", דיווח "הארץ" למחרת ההופעה, אשר נערכה בדיוק היום לפני 75 שנים.

ההצגה "הצטיינה באנסמבל הנהדר ועשתה רושם חזק על השומעים", סופר בידיעה אחרת מהאירוע. "הזמרות, ובייחוד התפילות, מצודדים ממש הלב. הגברת מיודובה בתפקידה של לאה אם המכבים יצרה טיפוס אציל ומלא עניין. משחקה ושירתה עומדים על גובה אמנותי גדול ולא לחינם ערך לה הקהל תשואות חן אחרי התמונה השלישית של המערכה השנייה, שבה היא מצטיינת מאוד". יכולתו לזהות הצטיינות אופראית היתה מחמאה לא קטנה לקהל הארצישראלי. שהרי רק ימים ספורים קודם לכן כתב יואל אנגל, המלחין ומבקר המוזיקה של "הארץ": "קשה לחיות ולעבוד בא"י. לכולנו קשה, ואולם לאופרה הא"י הרכה בשנים (כמו לדרמה הא"י הצעירה) קשה הדבר פי כמה. ואין תימה בדבר. מפעלים כאלה יכולים, ע"פ עצם מהותם, לחיות ולהתפתח באופן נורמלי כשיש לכך טרדיציות ציבוריות-לאומיות ותרבותיות וטוב טעם אמנותי - דברים שאינם עדיין אצלנו או שישנם בשיעור מועט". ודאי היה לו איזשהו "טוב טעם אמנותי", לקהל אשר ידע להריע לזמרת האופרה ברגעי השיא שלה.

אך הקושי, כפי שציין אנגל, היה לא רק במסורת הדלה של צופי האופרה העבריים. הסוגיה הסבוכה באמת היתה הגדרתו של רפרטואר עברי. משום כך, הבחירה להציג את "המכבים", כמו גם אופרות אחרות שהפיקה האופרה העברית בימים ההם - "שולמית" ו"משה" - היתה בחירה רבת משמעות עבור אפשרות היווצרותו של רפרטואר כזה. לטעמו של אנגל, האופרה המתורגמת - ויהיו נושאיה יהודיים ככל שיהיו - לא תוכל להצמיח אופרה עברית. "קולטורה אמיתית נוצרת רק על ידי יצירה מקורית", הבהיר את עמדתו. "כך הוא הדבר בספרות וכך הוא גם במוסיקה. כך בדרמה וכך באופירה. האופירה הא"י תיעשה אופירה עברית - והלא כזאת ולא אחרת היא צריכה להיעשות - רק כשתעמוד, תחילה בחלקה ואח"כ בעיקרה, על הבסיס של הרפרטואר העברי".

אצל רובינשטיין, גם אם היה הנושא עברי, הרי שהמוזיקה היתה, לרוב, לא יהודית באופייה - קבע אנגל, אף שהודה שקשה להגדיר בבירור מוזיקה יהודית מהי. אלא ש"גולינקין חושש, כנראה, להציג אופירות יהודיות חדשות", שיער אנגל. "מי יידע את טיבו של הקהל הא"י - שמא יסרב לשמוע אותן... מה יהא אז על התיאטרון?". אנגל היה בטוח שקהל יימצא לאופרה שהיא אמנם חדשה לגמרי, אך "רעננה, חיה, ומלאה כשרון".

אבל מחוץ לכותלי האולם יצרה "המכבים" רגע לאומי עברי למשעי. בדרכה חזרה מההופעה בירושלים, פגשה להקת זמרי האופרה בחיילים משוחררים מן הגדוד העברי, אשר חגגו באותו היום את "יום הדגל" - ובו התהלכו ברחבי הארץ עם דגל הגדוד. "פגישה נוגעת עד הלב" זו היתה, דיווח "הארץ": "בבוא האופרה עם הרכבת מירושלים פגשו בתזמורת ובמנגינת פרקים מ'המכבים' את הדגל. החיילים המשוחררים עם הדגל המרומם עמדו בחרדת קודש וכל הקהל יחד שמעו את המנגינות העברית לכבוד הדגל. המחזה עשה על הקהל רושם כביר. סערת מחיאות כפיים מצד הנוסעים ליותה את המנגינות".