ההפגנה שבאה למנוע פיתוי נערות בת ים על ידי ערבים היא שיא בגל אירועים גזעניים. על טנדר, ליד קניון בת ים, נקשר השלט "בנות ישראל לעם ישראל", ובזה אחר זה טיפסו אליו הנואמים, נעמדו ליד שלט בנק אוצר החייל, וניסו להציע טכניקות יצירתיות להברחת הדון ז'ואן הערבי. השימוש במלה "רחם" היה שכיח מאוד.

משה בן זיקרי, גבר יפה מפסגת זאב, נעמד על גג האוטו, וסיפר על סיורים שבזכותם הערבים לא מסתובבים בגנים. "הרבה ערבים אויבים עזבו". רב עולה ומסביר: "הרחם של אשה קדוש, יש לו בעל בית אחד", מחכה רגע ומוסיף - "בורא עולם". "רחם זה רמ"ח איברים", מפרש צדיק חובב פלפולים. הקהל ברקע מצטרף מדי פעם ב"מוות לערבים". לאט לאט מגיעים דגלי כהנא.

אלה לא שנות השלושים. בחלונות הקניון אתה רואה עובדות במכון היופי אסתטיק, ונשים שצוברות חולצות חורף ברשת תמנון. מגיע נער ומבקש שאחתום על דף קשר לפעילות נגד הערבים. "הכי חשוב האימייל", הוא אומר. אני שואל אם זה הגון שארשום את שמי, ומתוודה שפעם היה לי רומן עם נערה מצרייה. הכהניסט-זוטא נבוך. "אתה כועס עלי?", אני שואל. "אולי חשבו שאתה אמריקאי", מעירה אשה חביבה, שניסתה לפתור את הפלונטר. מפגין אחר אומר: "אם נהנית אתה, אז יפה".

"אבל אם אתה מגיע לכפרים שלהם, הם יהרגו אותך. לא ישאירו חתיכה", מתעקש המחתים. "אני חייב להתוודות שיצא לי לאכול חומוס בכפר יסיף, והיה בסדר", אני אומר. פני ידידי מתכרכמות. "אכלתי חומוס, אבל בבית".

אני פוגש חמש בנות מתנועות בני עקיבא, ששלט ענק עוטף אותן בחן. אני שואל כמה ערבים התחילו אתן, ומתאכזב לשמוע שאף אחד. אני מציין שזה מעליב. והן נזכרות שפעם בחור בשם מוחמד הציע להן חברות בפייסבוק. תוך שנייה מתברר שאבוי, מוחמדים הציעו לכולן חברות.

"איזה שם היית רוצה שיתחיל אתכן?", אני מברר. הבחורות רומנטיות. אחת עונה "דניאל. אני אוהבת את השם דניאל". בחורה שנייה אומרת: "אשטון קוצ'ר, אני מתה עליו". "אבל הוא לא יהודי", אני מעיר. "נראה לי שהוא יתגייר". אני שואל מה יקרה אם יהיה ערבי ממש חתיך. היא אומרת: "אני מודה שיש ערבים חתיכים, אבל אני לא אצא אתם".

אני מצטרף אל כמה נערים כהניסטים שמזמרים "מוחמד מת. הוא פועל בניין. כשהוא צם ברמדאן. יש לו שפם עם פרעושים. והוא מוכר גבינת עזים". "זה שיר אלוף", אומר לי מישהו ואני נאלץ להסכים שהשימוש בגבינת עזים הוא יפה, ובעצם אומר הכל.

מלבד הפגנת-הנגד שהתקיימה כמה רחובות משם, הכל התקבל באדישות בלב עיר גדולה. אולי כל לימודי השואה בישראל הם כישלון מוחלט. אולי הם לימודים, שבמקום להזהיר ממראות כאלה, רק מגבירים אותם.

אני ממהר לארומה, יושב ליד שתי ערביות מטופחות, עם פרנץ' מניקור, עמוסות שקיות קניות. אני אומר להן שכדאי שלא ייצאו מהשער הקרוב, כי יש שם הפגנה. אבל הן רק מפחדות שההפגנה תגרום לפקקי תנועה. "שייקספיר כתב את רומיאו ויוליה, כדאי להסתכל על זה פעם", מציעה אחת.