ב-18 בפברואר 1948 פרסם יצחק שדה בעתון "על המשמר" רשימה נרגשת על הל"ה, 35 לוחמי הפלמ"ח והחי"ש שיצאו חודש קודם לכן לעזרת גוש עציון הנצור ולא שבו: "ערבים מספרים בחרדת הערצה", כתב שדה, "על גבורתם העילאית של אלה שנפלו בקרב. הם גם מסבירים בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה, החריד עליהם את הכפר והזעיק עליהם את הכפרים בסביבה. אין ספק, כי לא כך היו נוקמים מזוינים ערבים, אילו פגשו יהודי בדרך... הלוחמים שלנו לא רק עזי נפש הם, הם גם אנשים יקרי נפש. הם אנושיים מאד".

שדה ניזון מנאום ההספד שנשא דוד בן גוריון, ימים ספורים לאחר נפילת הל"ה בפורום מפלגתו, מפא"י. בן גוריון עצמו השתמש במשפטים בודדים מעדות ערבי שתוחקר לאחר הקרב, אך לא היה שותף לו. על טורו המיוחד ב'על המשמר', חתם שדה בשם העט מ. נודד.

כך נולד ונשזר בסיפור גבורתם של הל"ה מיתוס 'הרועה הערבי', שהוצג לימים כביטוי לטוהר הנשק של הל"ה, וכמופת שנלמד עד היום בצה"ל ובתנועות הנוער.

עתה, 61 שנה אחרי, קובע יוחנן בן יעקב בספרו החדש "מחלקת ההר. פרשת הל"ה", כי סביר להניח שסיפור הרועה הזקן לא התרחש כלל. בן יעקב, בן קיבוץ כפר עציון, ששכל את אביו ודודו בקרבות הגוש, ערב קום המדינה - בד' באייר תש"ח חושף כי לוחמי הל"ה נתגלו על ידי שתי נשים שיצאו לקושש עצים בשעת בוקר מוקדמת, ונתקלו בשני הסיירים של הכוח במבואות הכפר צוריף. שתי הנשים נמלטו בבהלה ופתחו בצעקות וצרחות. הן שהזעיקו תגבורת וחשפו את המחלקה לראשונה.

הפגישה המקרית של הסיירים עם הנשים העמידה אותם בפני דילמה קשה: "אילו פתחו באש לעבר הנשים הבורחות, היה הכוח מתגלה עם בוקר בלב שטח אויב באופן שהיה מגביר מאד את הסיכון לחיי הלוחמים. אילו פתחו במרדף, היו חולפות דקות יקרות מפז עד שהיה עולה בידם ללכוד את הנשים ולהשתיקן. באותו שלב הגיע עיקר הכוח לנקודת המפגש, והסיירים דיווחו לדני מס, מפקד הל"ה, על האירוע. מס החליט כנראה להמשיך במסלול המתוכנן. הוא הניח שיעלה בידם לחצות את קו הכפרים צוריף-ג'בע, בטרם תתחולל הפורענות", מספר בן-יעקב.

המידע על הנשים המקוששות הגיע לבן יעקב ממסמך מיורט של תכתובת מהמשטרה הבריטית, יום לאחר האירוע. בנייר מתועד דיווח של היימיש דוגן, קצין משטרה בריטי ממשטרת חברון. דוגן כותב שם שהל"ה התגלו על ידי נשים ערביות מהכפר צוריף. גם העתון 'פלשתין', יום לאחר האירוע, מספר שהמחלקה התגלתה על ידי המקוששות, ואין שם זכר לרועה הערבי. דוגן עצמו העיד על כך בכמה הזדמנויות, וסיפר שפגש את הנשים המקוששות יום לאחר הקרב, ושמע מהן על המפגש עם שניים מלוחמי הל"ה. 22 שנה אחר כך הוא אף הגיע ארצה לבקשת משרד הבטחון ובית הספר שדה כפר עציון, ושיחזר את מאורעות אותם הימים.

"בן גוריון נשא את הנאום הזה כדי לרומם את ערך טוהר הנשק ולגבש את הציבור סביב המערכה וגבורת הלוחמים. הוא התבסס על דו"ח של עזרא דנין, איש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שניזון ממקור ערבי, שדנין עצמו הגדירו כ'מפוקפק'. יצחק שדה שהאזין לבן גוריון פרסם את טורו המפורסם ב'על המשמר', ומשם כבר התגלגל המיתוס ועבר עשרות ידיים, ביניהם יוסף וייץ, מתי מגד ורבים וטובים אחרים".

ספרו של בן יעקב, שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ובית הספר שדה כפר עציון לפני חודשים אחדים, מבוסס על עבודת מחקר לתואר שני במסגרת לימודיו, שהתבססה על מקורות ראשוניים רבים, מארכיון צה"ל וממקורות ערבים. בן יעקב אף היה חבר בצוות התחקיר הראשון של פרשת הל"ה שהוביל יהושע כהן ז"ל לאחר מלחמת ששת הימים.

"אני רוחש כבוד רב למורשת הל"ה, לקרב הגבורה שניהלו, לנחישותם להגיע אל הגוש הנצור, ואין לי כל ספק שהם היו מוסריים לחלוטין", אומר בן יעקב. "ידוע לי על פעולות שבהן הבחורים הללו נתקלו בדילמות שקשורות לסוגיית טוהר הנשק, והכריעו בצורה מוסרית. למשל בפעולה קודמת באזור פתח תקווה, שגם עליה פיקד דני מס. הכוח עמד לתקוף אוהל שבו שהו מבוקשים, כשלפתע הם שמעו מתוכו בכי של תינוק. הם עצרו את הפעולה, זחלו לתוך האוהל תוך סיכון אישי רב, ופגעו בירי בגברים הערבים בלבד ולא באשה ובתינוק".

"פרשת הל"ה", אומר בן יעקב, "הייתה טריגר לדיון עקרוני בכל סוגיית טוהר הנשק, שהרווחנו כחברה. זה הפך את צה"ל והחברה הישראילית למוסריים יותר. אבל סיפור הרועה, בהקשר הספציפי של הל"ה והגוש, כנראה לא התרחש. השאלה כיצד בדיוק התגלו אינה מעמעמת כלל את גבורתם ואינה פוגמת, חלילה, במופת שהותירו הל"ה אחריהם לדורות. לאורם חינכנו ונמשיך לחנך חיילים ואזרחים".

גופות הרוגי הקרב מפונות אל גוש עציון


דו''ח הש''י על המקור שסיפר על הקרב